ערוץ 1 בייש את קרן נויבך ובעיקר את עצמו - חמש הערות על טלוויזיה

הטיעון "לא עוברת מסך" נגד קרן נויבך מעורר בחילה, ערוץ 10 שונא טורקים בשבילכם ועודד שחר הפך לרון קופמן. חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

לילך וולך ועינב שיף
10/11/2011

קרן נויבך לא עוברת מסך? ומה עם ערוץ 1?

קרן נויבך. שי אוקנין
עדיין לגיטימי לשלוף בארץ את קלף ב"תחייכי יפה ותשתקי". קרן נויבך(צילום: שי אוקנין)

לפתע קרן נויבך לא עוברת מסך. שלוש שנים ב"מבט שני" ועוד לפני כן ככתבת ב"מבט" ובשלל אירועים נוספים היא דווקא עברה מסך יופי, אבל הנה אסון איתרע לה, לקרן נויבך האומללה, והיא חדלה מלעבור מסך. בכל פעם שהיא מנסה לעבור אותו, אויה – היא מתנגשת. אין שום ברירה אלא להדיח אותה למקומות בהם אין מסכים. או פיות לדבר בהם ולהשמיע קול.

מגוחך בכלל להתייחס לטענה הנבזית והקיקיונית הזו של רשות השידור, כמו גם בניסיון לפגוע במקצועיות של נויבך באמירה ש"היא לא מתעניינת בתכני השידור". רשות השידור החליטה להעזיב את נויבך, ואי אפשר שלא לחשוד שמדובר בנסיבות פוליטיות גרידא, בשל דעותיה המוצקות של נויבך ותמיכתה המובהקת במחאה החברתית. נו מה, לרשות השידור אפילו לא היתה הגינות בסיסית כדי להודיע זאת לנויבך עצמה, שלא לדבר על להיות גלויה באשר למניעיה.

אין סיבה לפגוע באנשי טלוויזיה אחרים שאולי אינם נאים במיוחד כשלעצמם, ולשחק לידי הטיעון המופרך בדבר יופיה, כדי להציל את כבודה של נויבך. לכן ההשוואה לגברים-מגישים שלכאורה כן עוברים מסך, אינה מדויקת כאן, אבל כן מזכירה שעדיין לגיטימי כאן לשלוף את קלף "תחייכי יפה ותשתקי". המחשבה שב-2011 סותמים פיות בערוצים טלוויזיונים היא מחרידה, המחשבה שעושים זאת בכלים הכי מיזוגנים ונחותים היא פשוט מעוררת בחילה.

עוד בוואלה!

מצאנו את הדרך הקלה ביותר להיראות זוהרות באופן יומיומי

בשיתוף MAC

ערוץ 10 שונאים את טורקיה בשבילנו

הוא לא אוהב אותנו? רג'פ טייפ ארדואן(צילום: רויטרס)

השנאה היא הדלק שמניע את ישראל 2011. מהאלימות במגרשי הכדורגל ועד האובססיה לסרטוני יוטיוב של נחשים אוכלים צביה, המציאות הישראלית הפכה לאגרסיבית עד כדי חוסר היכולת להבין את ההבדל בין טוב ורע. הפרומואים של ערוץ 10 לשידור המשחק של מכבי תל אביב בכדורסל בטורקיה ביום חמישי למשל, היא דוגמה לכך: כדי לקדם שידור במשחק כדורסל בו משתתפים, בסופו של דבר, מעט מאוד ישראלים בפועל, מציג הערוץ תמונה של ראש ממשלת טורקיה, עוד אחד שהמציאות הישראלית סימנה כשטן, עם הכיתוב "הוא לא אוהב אותנו", ולאחר מכן "גם אנחנו לא ממש אוהבים אותו".

ראשית, כיוון שנראה שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 לא שאלה את ארדואן אישית אם הוא לא אוהב "אותנו", נותר לתהות מי הם ה"אנחנו" ש"לא אוהבים אותו". האם ה"אנחנו" הזה הוא אוהדי מכבי תל אביב? תושבי מדינת ישראל? האנשים שלא היה להם מה לראות בערוץ 2 באותה שנייה? האם באמת כשהרפש הטלוויזיוני הזה, שנועד לפנות למכנה משותף באופן שאין לכנותו אלא בזוי, איש לא עצר ואמר לעצמו – "כולו משחק כדורסל". לא, במקום העדיפו לעשות מה שרוב הישראלים אוהבים – להרוג טורקי ולנוח.

"איפה היית כשרבין נרצח" עדיין רלוונטי

מה בעצם השתנה לאורך השנים? לא הרבה. מתוך "איפה היית כשרבין נרצח"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בטבע האנושי לשאול "איפה היית כש...", סרטו של דני ענבר "איפה היית כשרבין נרצח" עושה שימוש בנטייה האנושית הזו, אבל מצליח גם להמשיך משם אל סקירה חשובה לרטרוספקטיבה של התקופה שקדמה לרצח יצחק רבין, ולא נשאר רק בגדר הסיפורים האישיים של "עמדתי ארבעה מטרים לידו בדיוק לפני היריות". סרטו של ענבר (מ-2010) ששודר השבוע בשידור חוזר, מדכא ורלבנטי עדיין, לא רק בפער הזמנים מלפני שנה והיום; אלא רלבנטי כדי לתפוס שהדבר עליו היכינו על חטא מאוחר מדי לפני 16 שנים, הוא אותה רוח רעה ששורה גם עכשיו בישראל.

סימון הווי האדיש שעשו כל הערוצים על יום הזיכרון לרצח רבין, הוא לא כזה שייפתר בשידורים חוזרים של סרטים או ערבי אזכרה נוטפי נוסטלגיה ודבש. אבל אם כבר נידונו להסתפק בסרטים ממוחזרים, לכל הפחות "איפה היית כשרבין נרצח", הוא כזה שמצליח ללכת בין טיפות השמאלץ מעורר האנטגוניזם, ולהיות קול שחשוב שיישמע באופן רציף בישראל נטולת הסובלנות של ימינו.

מתי עודד שחר הפך לרון קופמן?

המחאה החברתית, משבר הנדל"ן, השביתה הכללית – זה תור הזהב של הפרשן הכלכלי, האיש שכולם צריכים כדי שיסביר בשפה פשוטה למה מושגים שאיננו מסוגלים להגות הם הסיבה שכל כך רע לנו בחיים האלה. בתוך הבליל שהטלוויזיה הישראלית מציעה, משרון גל ועד נחמיה שטרסלר, עודד שחר תמיד היה האיש הנכון: רהוט, אינטליגנטי ומגויס לטובת האדם הפשוט. בניגוד לשטרסלר הקר והאטום ולגל עם המבט שמעורר צורך עז לבדוק אם הארנק בכיס, שחר נראה כאילו באמת אכפת לו שעובדי הקבלן סובלים מיחס של עבדים.

אבל משהו קרה לעודד שחר, כנראה מתישהו בקיץ האחרון: הדיווחים של שחר הפכו מתלהמים וכמעט עוינים. הוא צועק על מגישי החדשות שמנסים לשוחח אותו ויורה בכולם: ראשי המשק, אנשי האוצר, ראשי המחאה החברתית, ההסתדרות – כולם אשמים, בהכל. ההסברים הכלכליים מלומדים פינו את עצמם לטון עתיר הפאתוס של שחר, שהפך לעניין במקום לדבר על העניין עצמו. למה שעבר על שחר קוראים קופמניזציה, הרגע שבו פרשן מבריק הופך למגהפון. כיום, ההבדל בין עודד שחר לרון קופמן הוא בעיקר התלבושת.

ג'ייסון דנינו הולט לא מתחשבן עם אמא

סרט עדין וספוג אהבה למרות הקושי. מתוך "שנטי ומרטין"(צילום: yes)

על הרצועה התיעודית המקורית והמשובחת "ההורים שלי" כבר המלצנו כאן, אבל בכל זאת כדאי להתעכב על "שנטי ומרטין" שביים ג'ייסון דנינו הולט, בו הוא מתמקד בעיקר באמו, כשדמות אביו מובאת בעיקר מצילומי וידאו משפחתיים ומהדהדת מיומניה של האם שמתפקדים כ-Voice Over.

אולי לאכזבת מי שיחפש פיקנטריה והתערטלות נפשית של השחקן והמגיש הנאה, דנינו הולט מצליח לוותר על גניבת הפוקוס, ומפנה את המקום לסיפורה היוצא דופן של שנטי; מעין ילדה-אישה שנקרעה בין התפקיד המסורתי של אימהות ורעיות, ובין נפש הציפור החופשייה שלה. הבחירה הכמעט בלתי אפשרית של שנטי לעזוב את בעלה וילדיה בישראל, ולהתגורר בחושה בסיני היא כזו שפצעה פצע עמוק בבמאי הצעיר שהגיע לתעד את אמו. אבל במקביל, בתוצר הסופי שהוציא תחת ידו, דנינו הולט מתעלה על ההתחשבנות שהיתה יכולה לצמוח, ובוחר לספר את סיפורה של אישה מורכבת, מבולבלת וחד פעמית, ולמרות הקושי האדיר זהו סרט עדין וספוג אהבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully