"רוצים לשמוע בדיחה?" שואל איתי טיראן מנחה הקברט את הקהל כשהוא לבוש בסרבל סאדו מאזו, פרצופו מאופר לבן, עיניו צבועות שחור וראשו קירח. הוא עומד לבד על הבמה, אלומת אור מאירה אותו ורדיו ישן בידיו. אז הוא פותח את הרדיו וקולו של היטלר בוקע בצרחות באחד מנאומיו. "ממש למות מצחוק" אומר טיראן, יורד מן הבמה ומשאיר מאחוריו קהל המום.
הרגע הזה, בו האמן הדקדנטי מכולם, הג'וקר, היצור הדו-מיני שהוא מנחה הקברט, מחדיר לבמה פיסת מציאות בצורה כה בוטה, מגלם בתוכו את האופן שבו האמנות מציבה מולנו מראה - ומה שאנחנו רואים זו קטסטרופה בהתהוות.
המחזמר "קברט" מגולל את סיפורו של סופר אמריקאי צעיר שמגיע לברלין ההוללת של שנות ה-30 ומתאהב בזמרת במועדון לילה. ההפקה הנוכחית של תיאטרון "הקאמרי" מתחילה מסוף הסיפור, מצילומים של ברלין החרבה של 1945. רק אז עוברים לברלין הדקדנטית, המהפנטת, המופרעת של רפובליקת ויימאר. הצבת הצופה מול ההרס של מלחמת העולם השנייה ברגע שמורם המסך מעניקה לנו מפתח לצפייה בהצגה כולה עם ידיעת העתיד הנורא, עם ההכרה שכל מה שאנו רואים על הבמה צפוי להתפוגג באכזריות בקרשנדו נאצי מזוויע.
"קברט" מאת ג'ו מאסטאוף, שמבוסס על מחזהו של ג'ון ואן דורטן וספרו של כריסטופר אישרווד, "פרידה מברלין", זכה להצלחה עולמית אדירה, עם מספר רב של הפקות ועיבוד קולנועי בלתי נשכח בכיכובה של לייזה מינלי. השילוב המפעים בין שואו סוחף לבין אמירה פוליטית חזקה עובד בצורה בלתי רגילה גם בהפקה הנוכחית, בבימויו של עמרי ניצן.
איתי טיראן מחשמל בתפקידו כמנחה הדמוני של הקברט, זה שמנהיג את הנאמברים האמנותיים המושחתים, אך מהדהד למציאות הנוראית שרובצת בפתח. אולה שור-סלקטר מתגלה כזמרת ענקית בתפקידה כסאלי בולס האנגליה, פרפומרית נואשת, "טיפוס" שנושמת במה ולא רואה דבר מלבד עצמה והקריירה העלובה למדי שלה. אקי אבני, המגלם את העיתונאי האמריקאי, אינו מספק הופעה מהפנטת כמו השניים, במידה רבה בגלל שהתפקיד שלו הוא של דמות מיושבת הרבה יותר, "נורמלית" הרבה יותר, דומה לנו הרבה יותר.
עיצוב התפאורה והשימוש בהקרנת קטעי ארכיון כמו גם כותרות העיתונים מן התקופה המקיפות אותנו מכל עבר (העיתונים משמשים כרקע לקירות הפנסיון בו מתגורר העיתונאי וכן כווילון המפריד בין אחורי הקלעים לבמה בקברט), שבים וממקמים כל העת את היצירה בהקשרה הפוליטי וההיסטורי.
מיקי קם וגדי יגיל מגלמים את בעלת הפנסיון ומחזרה היהודי, בסיפור אהבה צדדי הממחיש את האופן בו החיים בברלין הופכים אלימים יותר ויותר. במהלך המחזמר נראה כי לא פעם ניתן היה לצמצם את חלקם ולהסתפק בסיפור הראשי, אולם השיר בו קם תוהה "מה אתה היית עושה?" הוא נאמבר חזק שמפנה את השאלה הקשה לקהל ומהדהד אותה בחלל האולם.
"קברט" הוא לא מחזמר לכל המשפחה - הוא מיני, פרוורטי ובוטה. יש בו רקדנים ורקדניות בחוטיני, תנועות בוטות ונשיקה בין שני גברים על הבמה. הפרובוקטיביות של הקברט מפתיעה ומהפנטת וייתכן שיהיו צופים שמרנים שלא יצפו לכך ויירתעו. אבל הפרוורסיה הויזואלית הנהדרת הזאת משרתת נאמנה את ברלין האקסצנטרית רגע לפני החורבן. כך הקהל שמגיע לאולם התיאטרון הופך למעשה לקהל של מועדון הקברט הברלינאי. ככזה הוא לוקח חלק בהצגה בתוך הצגה והופך בעצמו לאותו ציבור גרמני האדיש למתרחש מחוץ לדלתות הקברט.
אם נעז ונשליך את האסקפיזם והאפתיות הזאת על מה שמתרחש מחוץ לדלתות התיאטרון התל אביבי, נראה כי "קברט" הוא יותר מסתם בידור - הוא מעורר מחשבה. בימים אלה, בהם המדינה שלנו הופכת לאומנית יותר ויותר עם חוקי נאמנות דרקוניים, חרמות על זוגות מעורבים ואפליה של מיעוטים, אמירתו של העיתונאי לסאלי בולס "את לא מבינה שאם את לא נגד את בעד!" מקבלת משמעות כואבת ועכשווית. כך האמנות אינה חייבת להיות רק זו המכחישה והמשתקת של סאלי בולס, אלא עשויה גם להיות זו המעוררת והמפעילה של "קברט".
"קברט": עם אקי אבני ואיתי טיראן מאחורי הקלעים
"קברט": סקס, נאציזם ואמירה פוליטית - תלכו לראות? ספרו לנו בפייסבוק