"שלטון החוק" יכול היה להיות עוד סרט דוקומנטרי ישראלי טיפוסי על "עוולות הכיבוש" - צמד מילים שקשה להבין איך מפיקים, שמקבלים הצעות להשקיע בסרטים כאלו יותר שנים מהכיבוש עצמו כנראה, עוד מסוגלים לשמוע.
יש ב"שלטון החוק" רעיון טוב (ניסיון להבין את המערכת המשפטית שהכשירה את הכיבוש מבחינה חוקית), חומרי ארכיון חזקים; במאי חכם; תרומות מהשמאלנים; אופציה לקללות מהימנים; הקרנת בכורה בפסטיבל חשוב; הרצה בסינמטקים; הקרנה בערוץ 8; כניסה לחומר הלימוד בתיכונים; ימי עיון פעמיים בשנה; פרסים מהשמאלנים; עוד יריקות אפשריות מהימנים והשיירה עוברת.
אבל "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' (בהפקת לירן עצמור), החליט שהוא, הסרט ויוצרו, לא פחות חשובים מהרעיון עצמו, וכך הופך הסרט לתרגיל בעצבים גבוהים למי שצולח את 100 הדקות הלא קלות שלו: הסרט מציג ראיונות עם משפטנים ושופטים ששימשו את המערכת (פרקליטים צבאיים, שופטים צבאיים ושופט בג"צ אחד, נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר) כשבמאי הסרט מוצלל בחשכה וקולו רק נשמע ברקע.
לעומת זאת, אלכסנדרוביץ' (במאי "הטיול הפנימי" התיעודי וגם "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" העלילתי), נוהג מדי פעם להסביר כיצד הוא קוטע או ממשיך את הקו העלילתי שטווה כי זו הפריווילגיה שלו בתור יוצר תיעודי: הוא לא רק מתעד את המציאות, הוא גם ממציא אותה מחדש. החלקים האלו לעתים מגיעים באמצע משפט של המרואיין, כמעט תמיד על רקע חומרים שנועדו להסיט את דברי המרואיין אל כיוון האג'נדה של אלכסנדרוביץ' ויש בהם חשיבות עצמית שהיא לא ברמת מייקל מור, אבל עדיין חריגה.
"שלטון החוק" - הטריילר:
התרגיל הזה, שמיד ננסה לרדת למהותו, כמעט ועולה לסרט בכל הישגיו, ויש לו לא מעט: המערכת הצבאית שאלכסנדרוביץ' חושף מטרידה ולפעמים מכוערת. הנטייה הביטחוניסטית של המערכת המשפטית על כל ענפיה מפורקת בדידקטיות שמבוססת על התורה הישנה והטובה של תחקיר מדוקדק ומקיף. גם בחירת מרואיינים מבריקה (במיוחד המשפטן אלכס רמתי שהסביר לאריק שרון כיצד הופכים "אדמה מתה" לאדמת מדינה על פי חוק מהמאה ה-19), ומניפולציות קטנות שמחלצות מהדיבור המשפטי היבש את העניין אנושי. כך למשל, מנהיג אלכסנדרוביץ' פאוזות ארוכות בין תשובה לשאלה לבין הקאט לשאלה הבאה, באופן שגורם לאדם מנוסה מאוד כמו מאיר שמגר להיראות עצוב, מבולבל ומוכה כשהוא מתמודד עם ההשלכות של פסיקותיו.
עם זאת, חשוב להדגיש, הטיעון שמעלה אלכסנדרוביץ' אינו באמת חדש: הספר "אדוני הארץ" של עקיבא אלדר ועידית זרטל עסק היטב בהתגייסות מערכת המשפט למען המתנחלים ואינספור מאמרים נכתבו על הבטחוניזם של בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט. לא ברור אם אהרן ברק, למשל, סירב להתראיין לסרט, אבל גם הכללתו של שופט בסדר הגודל שמגר היא הישג ולכן לא ברור מדוע הסרט לא עוסק בהחלטה כה מעוררת מחלוקת כמו הכשרת גירוש 400 פעילי החמאס ללבנון, החלטה ששמגר תמך בה ואף שכנע את אהרן ברק לגנוז את דעת המיעוט שלו.
ייתכן ו"שלטון החוק" העדיף להתמקד במקרים קטנים, שכמיטב המסורת של סרטי "עוולות הכיבוש" ידגיש את האבסורד שבמכניזם שלו, דרך נושאים כמו צווי שלטון, המתנחלים ולבסוף גם עינויים והאמון העיוור בכל מה שמערכת הביטחון אומרת. בהיבט הזה, "שלטון החוק" עושה עבודה מאלפת בחלק מהנושאים, ועבודה שהיא "רק" חשובה באחרים. אבל לאלכסנדרוביץ' לא הספיק להיות "מאלף" או "חשוב".
אלכסנדרוביץ', וזו בעצם הנקודה שממנה בסופו של דבר הסרט הזה יישפט, החליט שהוא מנסה להדגים בכל הכוח את השרירותיות של מנגנון מערכת המשפט הישראלית. פעם אחר פעם הוא מבהיר כי בבית הזה, כלומר המסך (מחשב, קולנוע, אייפון), שבו תצפו בסרט, הוא החוק, בדיוק כפי שמערכות המשפט הצבאיות או בית המשפט הן חזות הכל, בוודאי בשביל נתיני הכיבוש והאסירים נטולי הזכויות. בשלב מסוים אלכסנדרוביץ' מסביר כי השיחה עם אחד המרואיינים נמשכה שלוש שעות ומתוכה נאמרו דברים מעניינים רבים, אך הוא כיוצר הסרט, לא מרגיש צורך להראות לצופה עוד, וכאן הוא המלך.
תרגיל השליטה הזה של אלכסנדרוביץ' מעניין ומקורי, אבל בדיוק כמו שהוא מטיל ספק באבסולוטיות של מערכת המשפט, ראוי להטיל ספק גם בשורה התחתונה שלו: מדובר בשיטה כל כך מעצבנת לקטיעת זרם התודעה של הראיונות המזעזעים בסרט, עד שהם מאבדים מכוחם והשפעתם. אלכסנדרוביץ' ל כך טורח להבהיר כיצד עובד המכניזם הדוקומנטרי ב"שלטון החוק", עד שהוא כמעט מנטרל את התיעוד עצמו - כלומר את הסיבה שבגללה הגענו לקולנוע ושילמנו כסף כדי לחטוף דלי של מציאות מחורבנת על הראש. אפילו את התענוג הזה, שאלכסנדרוביץ' כה התאמץ בעבורו, הצופה לא מקבל עד הסוף.
באחד הרגעים החזקים ב"שלטון החוק", מעמת אלכסנדרוביץ' את השופט בדימוס שמגר עם טיעון אקדמי: האם היה עדיף לו בית המשפט העליון לא היה פותח את שעריו בפני תושבי השטחים, וכך החברה הישראלית היתה מפתחת התנגדות חריפה יותר לכיבוש? בפראפרזה לשאלה הזו, חשוב לשאול האם בגלל הפגם המהותי של "שלטון החוק" עדיף היה לו לא נוצר?
התשובה היא כמובן שלא. "שלטון החוק" הוא סרט שהמודעות כלפיו חשובים יותר מהבמאי שלו ומהטעויות שנעשו בו. זו תקופה איומה לשלטון החוק הישראלי, תקופה שעלולה לגרום לכך שבעתיד הלא רחוק, גם טוקבקים מתלהמים ייראו כמו גן עדן. "שלטון החוק" מדבר במילים שהלקסיקון של העתיד לא יתירו בהן שימוש, ולכן כל כך הרבה יותר טוב כלומר מטריד - איתו מאשר בלעדיו.
*שלטון החוק מוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ. את זמני ההקרנה ניתן לראות באתר הסרט
"שלטון החוק" בפסטיבל ירושלים: מטריד וחשוב
תצפו ב"שלטון החוק"? ספרו לנו בפייסבוק