אדם סנדלר: מהם הסרטים הטובים ביותר של כוכב "ג'ק וג'יל"?

תריסר מסרטיו של אדם סנדלר הכניסו מעל 100 מיליון דולר בקופות ארצות הברית, הישג שמעט שחקנים יכולים להתגאות בו בעשור וחצי האחרונים. לעומת זאת, כמעט כל אחת מיצירותיו של הכוכב זוכה לממוצע נמוך באתר רוטן-טומייטוס, המרכז ביקורות מכלי התקשורת המובילים במדינות דוברות אנגלית. למעשה, אפשר לומר כי על כל דולר שסנדלר מכניס, הוא מקבל עגבנייה בפרצוף מאחד המבקרים.

אז נכון, סנדלר הופיע בלא מעט סרטים קלוקלים, אבל הרי גם לטוב השחקנים שבעולם אין גוף עבודה מושלם. חשוב מכך, אם בוחנים את הקריירה שלו מגלים בה שלל פנינים, שחוסר ההערכה הכללית כלפיהם נובע אך ורק מדעות קדומות.

למעשה, סנדלר הוא נצר נוסף בשושלת ארוכה של קומיקאים אמריקאים, שלא רק הצליחו להעלות חיוך ולעתים אף לגלגל את הצופים מרוב צחוק, אלא גם הוכיחו כי קומדיה היא לעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסוגיות הרציניות ביותר.

ערב יציאת "ג'ק וג'יל", סרטו החדש של סנדלר, זו ההזדמנות להיזכר בכך שוב ולבדוק מהן היצירות שמצדיקות את מעמדו של השחקן כאחד מגדולי הקומיקאים בקולנוע האמריקאי העכשווי. העובדה שהיה קשה לגבש חמישייה מובילה, מעידה יותר מכל על הרמה הגבוהה שהוא פחות או יותר הצליח לשמור עליה לאורך השנים.

לאחר "אל תתעסקו עם הזוהן", "צ'אק ולארי" ו"מגודלים" המצליחים אך החלשים, אפשר היה לחשוש כי סנדלר איבד את מגע הקסם שלו, ויסתפק ביצירת זבלונים שאין בהם כל סגולה חוץ מיכולתם לפנות למכנה משותף נמוך.

אך אז הגיע "לזרום עם זה", שיתוף הפעולה השישי שלו עם הבמאי דניס דיוגן (שביים גם את "ג'ק וג'יל"), והסיט חזרה מעלה את כיוון הזרימה של עבודתו. קודם כל, הוא עמד בסטנדרטים הקומיים הגבוהים ביותר של סנדלר - בדיחה טובה אחת פר דקה, והברקה אדירה אחת כל רבע שעה.

נוסף לזאת, יחד עם דיוגן השכיל הכוכב להסתיר בהומור התמים למראה רובד סאטירי שובב, עתיר ביקורת על המשפחה האמריקאית. השניים גם הוסיפו לסרט ממד של חמלה ואנושיות, שגילו כי גם ממרום מעמדו, סנדלר לא איבד את ההבנה לאדם הפשוט.

את העשייה של סנדלר אפשר פחות או יותר לחלק לארבע: הפן הקומי, שכבר דנו בו ועוד נמשיך בכך, זה הדרמטי, שעוד נגיע אליו, זה המשפחתי, שבא לידי ביטוי ב"ליטל ניקי" וב"סיפורים לפני השינה" ולא ממש ראוי לדיון, וזה הרומנטי, או נכון יותר לומר – זה שבצד דרו ברימור.

סנדלר כיכב בצד השחקנית הבלונדינית בשתי קומדיות רומנטיות. המצליח קופתית שבהם היה "50 דייטים ראשונים" המעט מרושל, אך הטוב שבהם היה זה שהם עשו יחד כמעט עשור קודם לכן, "זמר החתונות".

לא רק שסנדלר המשיך להפגין בסרט זה את יכולותיו הקומיות והדרמטיות וגם גילה לראשונה כי הוא מיטיב לייצר כימיה מול שחקנית, אלא שהוא גם סייע להחזיר את לאופנה את התספורות, התלבושות והמוזיקה של האייטיז.

הודות לסנדלר, התרבות הפופולרית העלתה באוב שירים מופלאים בסדר הגודל של "You Spin Me Round". למעשה, הפסקול של "זמר החתונות" הוא אחד מן האוספים העשירים, המפורטים שהמוזיקאים של העשור הזה התכבדו בו, ובקולו של סנדלר השירים הללו הפכו מלהיטי-עבר מושמצים לפזמונים חינניים ונצחיים. זה הישג שרק קולנוענים כמוהו, שמשלבים בכזו קלילות בין טראש ואיכות, היו יכולים לרשום לזכותם.

אם מנסים להבין מדוע דווקא סרטים מסוימים של סנדלר היו מוצלחים אמנותית יותר מאחרים, מגלים כי הפסגות הקולנועיות שלו נוצרו בדרך כלל בכל פעם שהיה משוחרר מעול הציפיות המסחריות. בשלבים המאוחרים של הקריירה שלו זה קרה לאחר שהנפיק שורה ארוכה של שוברי קופות והיה יכול להרשות לעצמו להסתכן בהרפתקאות מעניינות שלא בהכרח יפנו לקהל רחב, כפי שמראה הדוגמה של "לזרום עם זה", ובתחילת הדרך זה התרחש בשעה שעוד לא היו לו מוניטין להצדיק, והוא היה חופשי לעשות כרצונו.

כתוצאה מכך, "האפי גילמור", שיתוף הפעולה הראשון שלו עם דניס דיוגן, נותר גם הטוב שבעבודותיהם המשותפות. נכון, הסרט לא נכנס בזמנו למועדון מאה מיליון הדולר, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לפולחן ולהירשם כאחד הזיכרונות הנעימים ביותר של מי שגדל בשנות התשעים.

סנדלר גילם כאן שחקן הוקי לשעבר שנדרש להצטיין על מגרש הגולף כדי להציל את ביתה של סבתו, וכיוון שהוא עשה זאת בלי צורך להצדיק צ'ק שמן כלשהו, הוא היה יכול לקחת את הקומדיה לכיוונים שובבים ואף אנרכיסטיים לגמרי.

בהמשך דרכו כיכב סנדלר בשני סרטי ספורט מצליחים נוספים, "נער המים" ו"משחק מכור", וגם בשלל שוברי קופות נוספים – אלה שכבר הוזכרו כאן, וגם "מיסטר דידס" ו"סדנה לעצבים". כל אלה הפכו אותו לאחד הכוכבים הגדולים באמריקה, אבל הם לא התעלו לרמה הקומית של "האפי גילמור".

ברוב הקומדיות של סנדלר היה גם ממד מסוים של דרמה, ופעם בכמה שנים, בעיקר בכל פעם שקצב אגירת המזומנים איפשר לו לעשות דברים בשביל הנשמה ולא למען חשבון הבנק, הוא התפנה ליצירת סרט שיהיה דרמטי לחלוטין.

זה צעד שמעט קומיקאים אהודים נקטו בו, בטח לא בתדירות כזו. אך עם כל ההערכה אליו, יש לציין כי הכוונות הטובות של סנדלר לא בהכרח הובילו לסרטים טובים – "ספנגליש" (2004), למשל, היה כבד ומייגע, וגם "שמור עליי" (2007) נרשם כעוד אחד מן הניסיונות הכושלים של הוליווד להתמודד עם טראומת ה-9/11.

עם זאת, האומץ האמנותי של סנדלר גם הניב שתיים מן היצירות הטובות בקריירה שלו, ובכלל שניים מן הסרטים האמריקאים היפים שנראו בעשור האחרון. הראשון היה "מוכה אהבה" של פול תומס אנדרסון, שבו חשף סנדלר כי הוא מסוגל לנתב את האנרגיות האינסופיות שלו גם לשם גילום דמויות קלילות ומלאות עוצמה, אבל גם לצורך כניסה לעורם של טיפוסים פגיעים, נוירוטיים וכמעט פסיכוטיים.

השני והמרשים עוד יותר היה "אנשים מצחיקים", של ג'אד אפאטו, שבו סנדלר, בשל מכפי שהיה ב"מוכה אהבה", כבר הגיע לשלב שבו הוא מדבר בצורה כנה, מעמיקה ורגישה על עצם הפרסונה שלו.

הקהל התקשה לקבל את הגישה המהורהרת הזו, ובמקום להיות מועמד לאוסקר, "אנשים מצחיקים" כשל בקופות ואף נגנז בישראל. מי שלא צפה בו למרות זאת, לא יודע להעריך באמת את כישוריו של סנדלר.

כל חמשת הסרטים הקודמים שהופיעו ברשימה זו היו מעולים ללא שום צל של ספק, אבל הם הראו רק ממד אחד או שניים מן האישיות הקולנועית של סנדלר. "קליק", לעומת זאת, חושף את שלל הרבדים השונים שלו, ולכן הוא היצירה השלמה ביותר שיצאה עד כה תחת ידיו, וגם המצחיקה, המרגשת והחכמה שבהן.

וכך, דרך הסיפור על האיש המגלה שלט-רחוק שמאפשר לו להתקדם במהירות בחיים אבל אז מבין שככה הוא מפסיד אותם, הצליח סנדלר ליצור סרט שיש בו הכל: בדיחות פלוצים בצד סיפור אהבה; דרמה משפחתית בצד קומדיה על-טבעית; מסר אנטי-קפיטליסטי בשובר קופות; הומור אנרכיסטי במסגרת של סרט מסחרי לקהל רחב.

כל זה הוביל לשני הרגעים הבלתי נשכחים בסרטיו של סנדלר: פנינת הגאונות הקומית שבה הוא משתמש בשלט הפלאי כדי להקפיא את הזמן מלכת ולנפוח בתוך פיו של מעסיקו חסר האונים (שאותו גילם דיוויד הסלהוף); והסצינה העצובה עד דמעות שבה הוא חוזר בזמן ונזכר, לצלילי ביצוע חי של "Linger", כיצד פרחה פעם אהבה אמת בינו ואשתו המנוכרת, וקולט לראשונה שאם לא ייקח את עצמו בידיים, העולם יחמוק לו בין האצבעות.

שונים זה מזה ככל שיהיו, בכל זאת כל אחד מן הרגעים הללו מבריק באותה מידה. השונות והדמיון האלו הם כל הסיפור של אדם סנדלר.