לפני שלוש שנים הציג בפנינו יוסף סידר את דמותו של נורמן אופנהיימר, מאכער ניו יורקי המתמחה במה שידוע בידייש כלופטגעשעפט - עסקי אוויר. הוא מבטיח הבטחות שאין להן כיסוי, מהמר בכספים שאין לו ומאמין שהכל יסתדר מעצמו, או שאלוהים יעזור לו. טיפוס מעורר רחמים, אך גם מעורר השראה באותה מידה, כי החלומות שלו גדולים מהחיים.
עכשיו, יש לנו את העונג להכיר עוד עסקן אוויר שכזה, וגם הוא יהודי ניו יורקי. הפעם מדובר בגיבור "יהלום לא מלוטש", שעולה אצלנו היום (שישי) ישירות בנטפליקס, לאחר שנהנה בארצות הברית מהפצה מסחרית מצומצמת אך מוצלחת. המבקרים גמרו את ההלל על הסרט ובעיקר על הכוכב שלו, אדם סנדלר, שהופעתו כאן הוגדרה כרצינית וכטובה בקריירה שלו.
סנדלר מגלם יהלומן, שכמו התעשייה כולה, עסק היהלומים שלו במנהטן ידע ימים יפים יותר. הוא מסרב לדעוך בשקט ותחת זאת מטפח פנטזיות להביא את המכה הגדולה. התוכנית המורכבת שלו כוללת יהלום נדיר שהשיג מידיהם של יהודים אתיופים, הימורים על סדרת הפלייאוף בין פילדלפיה לבוסטון וגם שימוש בנכסיו של כוכב הקבוצה האחרונה, קווין גרנט, שמגלם כאן את עצמו.
את הסרט כתבו וביימו בני וג'וש ספדי, והם ביססו את הדמות הראשית על אבא שלהם ועל הסיפורים ששמעו ממנו. הקרבה לנושא בהחלט ניכרת, שכן הדמויות והעלילה מעוצבות באופן מדויק ומפורט להפליא ויורדות לרזולוציות הכי קטנות של עולם היהלומים, משהו שרק מישהו מבפנים יכול היה להכיר כל כך טוב. צריך גם לציין שהיהודים מתנהלים כאן בצורה כזו, שאילולא היוצרים היו והכוכב בני דת משה בעצמם, עוד היינו עלולים לחשוד כי "יהלום לא מלוטש" מדיף ניחוח של אנטישמיות.
מעבר לסיפור המשפחתי שלהם, האחים ספדי הם מן היוצרים המיוחדים והמשגשגים בקולנוע האמריקאי העכשווי. השניים קנו לעצמו שם בעשור האחרון הודות לכמה סרטי אינדי פרי עטם, בהם "Daddy Longlegs"" ו-"Heaven Knows What". הסרטים הללו היו שונים מכל מה שנעשה מסביבם בדורם. הם הזכירו יותר קולנוע אירופאי או את עבודותיו של ג'ון קסאווטס, אבי העשייה העצמאית בארצות הברית, שהלך לעולמו בסוף שנות השמונים.
ברוח זו, הסרטים עסקו בדמויות משולי החברה, השתמשו במצלמה כדי ליצור אינטימיות גדולה עמן, צולמו בזירות ההתרחשות עצמן והתאפיינו בסגנון ריאליסטי מודגש. השחקנים בתוצרים הללו לא היו מוכרים, אך לפני שלוש שנים השתדרגו האחים ועבדו לראשונה עם כוכב בעל שם - רוברט פטינסון, שגילם את התפקיד הראשי ב"גוד טיים" שלהם. אותו סרט, שגם הוא זמין כעת בנטפליקס, העלה אותם מדרגה מעוד בחינה, שכן השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.
ב"יהלום לא מלוטש" עולים השניים כמה מדרגות נוספות. גם בגלל התהודה לה זכה הסרט; גם בגלל שיתוף הפעולה הראשוני עם סנדלר, איתו חלמו לעבוד מזה שנים, וגם עם הצלם דריוס קונג'י, מבכירי בעלי המלאכה בימינו; וגם בגלל מידות היומרה והשאפתנות, שהן גדולות מתמיד אצלם. אמנם העלילה כאן עוקבת בעיקר אחר דמות אחת ומתלווה אליה רוב הזמן, אבל דרך נקודת מבטה מתפתח כאן אפוס פשע לכל דבר.
לא רק עולם הסחר ביהלומים נפרש כאן בפנינו, אלא גם עולמות אחרים שמצטלבים בקומבינות של הגיבור: הכדורסל המקצועני, ההימורים עליו, השוק האפור וכיוצא בכך. גם היהדות של הגיבור משחקת כאן תפקיד מרכזי ובין השאר מובילה לסצינה המתרחשת סביב שולחן הסדר בזמן קריאת ההגדה. סרטים אמריקאים רבים מתרחשים סביב הכריסמס והניסים שלו. "יהלום לא מלוטש" מתרחש סביב פסח ומתאר כיצד היהלומן מתפלל לנס, אך חווה בעיקר דם, ארבה וחושך.
הגיבור כושל גם בחייו האישיים. הוא חי עם עובדת שלו, שהפכה לאהובתו, והשאיר מאחור את זוגתו ואם שלושת ילדיו, בגילומה של אידינה מנזל. בשלב מסוים, היא מטיחה בו "אתה האדם המעצבן ביותר על כדור הארץ", וקשה שלא להזדהות איתה. למרות התעסקותו באבני חן, היהלומן אלגנטי כמו חצץ ונעים כמו אבן שנתקעה לך בנעל. מדובר בטיפוס חסר אחריות, בוגדני, נוירוטי, מגלומן ומעורר רתיעה. סנדלר תמיד התמחה ביצירת סימפטיה ומצליח לעורר אותה גם כאן, כלפי אחת הדמויות המורכבות שגילם בחייו. אילו היה מופיע במקומו כל שחקן אחר, ייתכן שהדמות הזו היתה הופכת בלתי נסבלת לחלוטין.
נוסף לסנדלר, מציג הסרט צוות מרשים, עשיר ומפתיע של שחקנים ושחקניות: נוסף למנזל שכבר הוזכרה, ומקבלת הזדמנות נדירה להוכיח את עצמה מעבר לעבודות הדיבוב ב"לשבור את הקרח", בולטים גם לקית סטנפילד, שפרץ ב"אטלנטה" ולאחרונה רואים אותו בכל מקום; אריק בוגוסיאן הוותיק, שמזמן לא ראינו אותו בתפקיד קולנועי גדול וראוי; המוזיקאי The Weeknd, שמפציע כאן לתפקידו הקולנועי הראשון; ומעל כולם עומד קווין גארנט, גם הוא בהופעת בכורה קולנועית. התצוגה שלו כעצמו מלאת עוצמה ובעיקר אומץ, שכן הכוכב לא מהסס להאיר אותו ואת עולם הכדורסל בכלל באור ביקורתי ביותר. ראינו כבר לא מעט כדורסלנים שעשו את המעבר מהפרקט למסך הגדול, והוא אחד המצטיינים שבהם.
כל זה מוביל את העלילה לסצינת סיום מהממת, לא צפויה וגם לא קלה לעיכול, שכמובן אי אפשר להרחיב עליה את הדיבור. מה שכן נאמר הוא כי בצד המחמאות, לי לפחות יש גם בעיה גדולה עם "יהלום לא מלוטש".
לסגנון העשייה של האחים ספדי ושכמותם יש יתרונות אבל יש גם מגבלות, בטח כשהוא מוקצן כמו כאן. הסרט כה תזזיתי, קופצני ועצבני, עד שהוא גורם לכאב ראש. למעשה, המתח כאן כל כך אינטנסיבי ולא נעים, עד שמדובר בהתקף חרדה אחד גדול. הדמויות כשלעצמן אולי מצליחות לעורר כלפיהן אמפטיה, אבל במצטבר, מדובר במסה קריטית של סחי וגועל, שקשה להתמודד איתה.
ארוחת הפסח של הסרט הזה כוללת מנה אחת בלבד - מרור, מרור ועוד מרור. בעייתי מכך: בסוף הסעודה קשה להבין מה היה הטעם בכל זה. "יהלום לא מלוטש", אולי כיאה לשמו, לא מייצר בסופו של דבר לא התעלות רגשית ולא פואנטה עם עוקץ כלשהו. כמו גיבורו התובעני, גם הוא מבקש מאיתנו להתמסר ולשאת על עצמנו מעמסה גדולה - ובדיוק כמוהו, מותיר אותנו בסוף בעיקר עם אוויר.
