The Black Keys באלבום "El Camino": מה קרה לניצוץ הרוקנרול שלהם?

The Black Keys היו אמורים להוציא עוד מאסטרפיס בשרשרת, אבל "El Camino" הוא אלבום לא מספיק טוב של להקה שצריכה למצוא את התשוקה מחדש. איל רוב עמוק בבלוז

איל רוב
06/12/2011

The Black Keys הם חתיכת הרכב. כמייצגים כמעט יחידים של גל להקות תחיית הרוקנרול מתחילת שנות האלפיים שעדיין עומדים על הרגליים, הקיז, צמד עקשן מאין כמוהו, לא מוותרים על הדרך שלהם. בשעה שמרבית עמיתיהם לז'אנר הולכים לאיבוד בבלוגספירה ומחפשים את המטוסים המהירים ודרכי קיצור אל רשימת הלינקים החמים שחייבים להכיר, להוריד ולנחור בבוז מולם יום-יומיים אחר כך, הקיז, שלא רק נראים אלא גם מתנהגים כמו גיבורים אבודים של ג'ים ג'רמוש, הם טיפוסים של קסטות. זרים בגן העדן הפוטושופי של התקופה. הם נוסעים, לא גולשים.

האלבום השביעי שלהם, "El Camino" ("הדרך", בתרגום מספרדית) דווקא עוצר את החתיכת רייס שדפקו השניים עם אלבומם הקודם, "Brothers" שהיה מאסטרפיס של רוקנרול דרומי ומלוכלך ואחד מאלבומי השנה שעברה. אירוניה היא תמיד בת לוויה נאמנה מאין כמוה לנוסעים למרחקים ארוכים, כי דווקא באלבום בו השתחררו מאחיזתו המאוד מורגשת של אחד, דיינג'ר מאוס, הקיז הוציאו יצירה מורכבת ומפותלת, שהיטיבה להגדיר את מקומם בנוף המוזיקלי הנשקף מחלון המכונית שלהם. תוך כדי נסיעה בדרכים שוליות, כאלו שלא נמצאות בכלל על הג'י.פי.אס של היום, הקיז מצאו את עצמם במקום שמתכתב עם מורשת פסיכדליה, ממריא ממנה לשמיים בצבעים מונוכרומטיים, נשען על הבלוז, משתמש באתוס של להקות גאראג' ועל כל זה הם מפזרים כמות נדיבה של סול כחול עין.

"Brothers" הזכיר כמעט לכל מי ששמע אותו את הריח הזה שיש לרוקנרול - תערובת בלתי ניתנת לערעור של זיעה, סיגריות ודלק בדחיסות של חדר חזרות משועמם. ריח שמסביר את עצמו. אמריקנה לפנים, ממש כמו כותרת האלבום ההוא. צחוק הגורל, אבל שנה אחר כך, הם משכו הנדברקס, דפקו חתיכת חארקה ואספו שוב את הטרמפיסט שעולה לאוטו עם תיק מפות והצעות משלו לאיך לקצר את הדרך ולהגיע לאן שצריך להגיע כמה שיותר מהר.

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייך במקרה חירום רפואי

מוגש מטעם שחל
מה שווה המכונית הזו? עטיפת "אל קאמינו"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

וחבל. זה לא ש"קמינו" הוא אלבום גרוע או מיותר בדיסקוגרפיה של הצמד, אבל הוא פשוט לא עומד בצפיות וברף שלהם עצמם ובזה שהניב שיתוף הפעולה הקודם בין הבלאק קיז לדיינג'ר מאוס. מבין השניים, נדמה כי דווקא האחרון הוא מי שעשה שיעורי בית לקראת המפגש המחודש עם דן אורבך ופאט קרני. העכבר הותיר מחוץ לאולפן את חיבתו העזה והמשתלטת למערבוני ספגטי שמתחילים לרוב בשריקה מצמצמת אישונים ומסתיימים ביבבת כינורות ובצללים כהים שמתארכים אל מול קשת צבעים של שקיעות מדבריות. התרומה שלו לאלבום הזה מינורית. הפעם הוא לא פתח בפניהם יקומי סאונד חדשים ומהורהרים, או דרכים אלטרנטיביות לעבד את צליל הגיטרות-תופים שלהם, אלא פשוט נתן לקיז לעשות את מה שהם יודעים – אורבך לענג את הגיטרה ולהתייסר מול מיקרופון וקרני לבטוש את הסנר ולהלום בבייס דראם.

אלא שדווקא באלבום הזה נשמע כי הם משוועים ליד מכוונת, בדומה לקמפיין המכירות חביב עם מי שגילם את סול גודמן ב"שובר שורות", שלא מפספס גם בתור סוחר מכוניות שמנסה להעיף במבצע את הוואן שעל עטיפת האלבום, שאגב אין לה שום קשר לדגם השברולט הקלאסי שנתן לאלבום את שמו. האריזה נכונה, התזמון בטח, הצחוקים שככו וכולם בעדם, אך השירים, אבוי מה היה לשירים.

מהיר ועצבני כמו שהוא רוצה שנחשוב שהוא, קשה לחמוק מתחושת רפיון או דז'ה-וו ולא מהצד הטוב שלו שהאלבום מביא איתו. נדמה כי אורבך וקרני החליטו לעצור במקום מוכר וטוב על פני להמשיך לנסוע בדרך שלהם. "Lonely Boy" הוא בטח לא אחד מהשירים הטובים שלהם וזה הסינגל שצריך לסחוב אחריו את האלבום. מבין 11 שירים קשה למצוא נקודות אחיזה מהודקות ומחוספסות כפי שהצמד הרגיל אותנו. יש כאן תחושה של נסיעה על אוטומט שנעשית מתוך עצמה. כן, עוד מאותו דבר, שזה לא אמור להיות רע בהכרח, אלא מגיע לשם כשזה נעשה עם מינימום כוונה. כי יותר מהכל, קשה לומר ששומעים את הלב והנשמה של השניים בחלק גדול מהשירים כאן. זו קביעה מבאסת כי הסיבה למוזיקה של הבלאק קיז היא שהם תמיד שפכו לאגר לתוכה, התאבדו לתוך שירים ולכן האלבומים שלהם היו ונותרו יצירות מדממות ומהודקות, כאלו שהן הכל מלבד להעביר זמן בנינוחות בחברתן.

"Lonley Boy" של הבלאק קיז:

מהבלאק קיז מצפים ליותר כמו "Sister", השיר הטוב באלבום שמתכתב עם הסאונד של האלבום ומעמיק לתוכו בפזמון בלתי ניתן לעצירה, מאשר עם המנוני רוק מפוהקים כמו "Little Black Submarines", שירים סתמיים שלא מותירים אפילו שובל אבק כשהם מסתיימים כמו "Gold on The Ceiling", או שכתוב חסר מעוף של רגעים טובים כמו "Stop Stop". "Nova Baby" מנסה להיות הטייק המעודכן על "Tighten Up" ודיינג'ר ניסה ללא הואיל להפיח רוח באוד העשן הזה.

לעומת עבודת הגיטרות כאן, התופים של קרני, הצמיגים עליהם נוסעת המכונית של הקיז, נשמעים רחוקים מדי, כמו באים ממקום אחר ולאו דווקא נוכחים כפי שהיו, חמישים אחוז העסקה, טייק איט או ליב איט. דיינג'ר בחר להצניע אותם והתנופה המפורסמת של ההרכב נאבדה והתאיידה לתוך קלישאה של עצמם. התופים, ובעקבותיהם הלהקה עצמה, חוזרים לחיים ב-"Mind Easer" השיר המסיים את התקליט ותכלס, משאיר אותו בחיים.

אז כן, קמפיין יו טיובי, אתר שמתכתב עם העולם, סול גודמן, אווירת הדיזל של דטרויט, מפיק נחשב, לוק נכון, מורשת מוזיקלית נחשבת – הכל במקום, למעט כאמור הלב והנשמה של השניים. ואם זו ההפסקה שלהם מרצף האסים שהיו אלבומיהם עד עתה, לו יהי. הרי מתישהו חייבים לעצור בדרך ולאכול משהו. והרעב, מי כמוהם יודע, הוא המשאב הכי מכריע בעולם שלהם. וכשהם שבעים כמו באלבום הזה, הבלאק קיז מסיימים את הדרך עם אלבום חביב, דבר שהוא טוב כשלעצמו אבל לא בטח כזה ששווה לצאת מהבית בשבילו ולצאת לדרך.

אהבתם את החדש של הבלאק קיז? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully