"אחים בדם" הוא ממחזות הזמר הפחות מוכרים ונוצצים, מאחורי שלאגרים כ"פנטום האופרה", "עלובי החיים", "שורת המקהלה", "קאטס" ו"שיער". בעוד שאלו ניצבים איתן על הנאמברים המוצלחים שלהם, שעומדים פעמים רבות גם בזכות עצמם, "אחים בדם" מתבסס בעיקר על הסיפור החזק שלו; הכמעט שייקספירי בטרגיות מלאת הסימבוליזם, ושמזכיר דרמות משפחתיות של ארתור מילר.
הסיפור המניע את העלילה הוא של גברת ג'ונסטון (מיה דגן), הענייה והעגונה שמוצאת עצמה בהריון עם תאומים לאחר שבעלה הסתלק. הגיבורה שכבר מטופלת במספר ילדים ונאלצת לחיות מהיד לפה, מנוצלת על ידי מעבידתה העשירה והעקרה שמשכנעת/מאלצת אותה למסור לה את אחד מהתינוקות שיוולדו לה. בחצי לב מסכימה גברת ג'ונסטון להפריד בין תאומיה ולתת את האחד מהם שיגדל בעושר. למרות שההסכם אמור להישמר בסוד כמוס, הילדים, (שנולדו למרבה הנוחות כתאומים לא זהים), נפגשים בילדותם, מתחברים מייד וגדלים כאחים בדם, עד לסוף הטרגי שמובטח לנו כבר בסצינת הפתיחה.
על שמירת הסכם השתיקה, שמראש נרמז לנו שהוא שטני באופיו ומבשר רעות, מגוננת אמונה טפלה טיפשית במיוחד שלפיה אם תאומים שהופרדו בלידתם יגלו בהמשך חייהם שהם אחים, שניהם יחד ימותו מיד. כאמור סופם הטרגי של המקבילה של בן המלך והעני, ידוע ומוזכר תדיר במהלך המחזמר.
על ההפקה של "אחים בדם" מופקדים מההתחלה ועד סופה צעירי בית לסין החל מהבימוי של גלעד קמחי, דרך התרגום העדכני של דניאל אפרת וכלה בקאסט שמורכב ברובו מהצעירים המוכשרים, המוזיקליים והנמרצים של בית ליסין. אבל "אחים בדם" נשען בעיקר על כתפי מיה דגן שקובעת את הטון ואת הרף ומאלצת את שאר הקאסט לספק לה קונטרה בימתית הולמת.
אותו אלמנט מוחצן, שעובר פעמים רבות אצל דגן כ"קצת יותר מדי", מתאים בדיוק לסדר הגודל של מחזמר. כאן דגן נמצאת בדיוק בבריכה בגודל המתאים לה, והיא מצליחה לגייס ולכוון את האנרגיות הבלתי נדלות שלה, מבלי להתפזר. היא קלילה כשצריך, משעשעת מבלי ללחוץ, נוגעת ללב ובעיקר מחזיקה מההתחלה ועד הסוף את התפקיד הלא פשוט גם דרמטית וגם מוזיקלית.
עידו רוזנברג בתפקיד אדי, התאום שנמסר וגודל כבן עשירים, פשוט מצוין הוא מנווט בחוסר מאמץ את תפקידו, ו"גדל" עם הדמות שלו מילד לגבר באמינות מלאה. רוזנברג אחראי למרבית הרגעים החינניים של "אחים בדם", והוא משחק ברמה אחת מעל לשאר השחקנים הצעירים של האנסמבל. נדב נייטס כתאום העני, ודיקלה הדר כחברתו עושים עבודה טובה מאוד רוב הזמן, אך כשאר חבריהם לאנסמבל עדיין נופלים לעיתים לשטיקים בימתיים של בוגרי בית ספר למשחק והם טכניים יותר מאשר מרגשים.
"אחים בדם" סובל ממבנה דרמטי לא מושלם, הוא רפטטיבי, לוחץ ומזכיר שוב ושוב את הסוף הטרגי, מערב סצנות לא הכרחיות שמכבידות על התפתחות העלילה, ובעיקר ארוך מדי. גם השירים שבו, להוציא את השיר המוכר ביותר "זה לא יכול להיות" ו"עוברים דירה", רחוקים מלהיות בנויים היטב, זכירים או סוחפים. מבחינה זו "אחים בדם" הוא מחזמר נטול העוקץ של ספקטקל מוזיקלי מרגש. על כך מצליחים להתגבר באופן יפה בכוריאוגרפיה המדוייקת והחכמה, בבימוי קצבי ככל שניתן ובדיוק מוזיקלי מרשים מאוד.
למרות שהוא עשוי היטב ומהנה רוב הזמן "אחים בדם" לא מצליח ממש לרגש הוא נעצר בדיוק במקום המרשים לצפייה, ופה ושם יש לו רגעים המתעלים על המכלול. כל החומרים הנכונים שם, ועכשיו יש לגייס את הלב והרגשות כדי ליצוק בו נשמה. כפי שזה נראה כרגע, מדובר רק בעניין של התכווננות ועוד מעט זמן כדי להשיל את הטכניות שרובצת על הקאסט בעל הפוטנציאל.
מיה דגן מציגה את "אחים בדם" ורוצה להיות ב"מעושרות"
ראיתם את "אחים בדם"? ספרו לנו בפייסבוק