ישנן לא מעט סכנות שיכולות לעמוד בדרכה של להקה המחליטה להעלות מופע עם תזמורת קלאסית, כמו ההופעה של הדג נחש עם תזמורת המהפכה אמש (שני) במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב: איך מתרגמים אנרגיות של הופעת רוקנרול מיוזעת לשעה וחצי של ישיבה בכיסאות מסומנים? ומה ללהקה לא ממסדית עם תדמית חתרנית במקום מעונב כמו המשכן לאומנויות הבמה? חברי הדג נחש כנראה חשבו על השאלות האלה והגיעו למסקנה ברורה אנחנו הולכים לעשות מזה צחוק.
ההופעה נפתחה בהצהרה הזו, עם מסכת משעשעת ומשונה כאחד. ראשונים התיישבו במקומם חברי תזמורת המהפכה, כולם בחליפות אך גם חבושי כובעים ומגבעות, והחלו להתכונן כשהכרוז הזמין את הקהל בטון רשמי לצפות ב"אופרה הטראגית במערכה אחת אין לי אף אחד", ונתן את שריקת הפתיחה של הערב כשהוסיף "כמעט שכחתי, אנחנו מזמינים אתכם לזוז". כשנפתח המסך (בכל זאת, אופרה) נגלתה תפאורה גרנדיוזית בדמות מדרון אבן רב מפלסי (תפאורה שמשמשת בשגרה את הפקת האופרה האמיתית Cavalleria Rusticana), נערה נמלטת וחברי הלהקה, חבויים מתחת לברדסים, מתקדמים בתהלוכה למרכז הבמה. לשירה האופראית של זמרת הסופרן אפרת אשכנזי, הם עונים בהד "וזה לא מזיז לאף אחד את התחת" מהשיר "אני מאמין". הקהל על הרצפה.
הדג נחש תמיד היתה להקת הופעות מעולה. יתרה מכך, היא כנראה הלהקה המצליחה ביותר שפועלת היום בארץ. על הבמה חברי הלהקה נותנים שואו מצוין, והקהל שלה מאוד אוהב את זה וגם אמש הוא נהנה, כמו בבארבי וכמו בכל מקום אחר. בדיוק מהסיבה הזו חשוב להתמקד בשאלת מקומה של התזמורת בכל העניין.
גם על חברי התזמורת אפשר היה לראות שהם נהנים, הן מהמוזיקה והן מהמעמד. למרבה הצער, לשמוע את זה היה הרבה יותר קשה. לצד הדומיננטיות הכל-כך חזקה של הסאונד של הדג נחש, להקה שגם ככה עמוסה בחברים וכלים, התזמורת נשמעה בקושי בתחילתם ובסופם של השירים . בכל ביצוע היתה הברקת עיבוד קטנה, אבל הרוב נבלע תחת עוצמתם של הכלים החשמליים. בנסיבות האלה, כשקשה לומר שרובד חדש נחשף בשירים באמצעות עיבודי התזמורת, מתפתה לשאול עד כמה תרמה בכלל נוכחות התזמורת למופע, מעבר לרמת הקישוטים הקטנים.
היו שירים שבהם הקונספט עבד נהדר: "מספרים", למשל, ותאומו המילולי "סטטיסטיקה", שבו תזמורת המהפכה התחפשה לרגע לתזמורת ערבית, לתפארת אווירת המהפכות במזרח התיכון. גם "אף אחד", מהשירים היפים יותר של הלהקה, שלכבודו חזרה אפרת אשכנזי לבמה כדי לבצע את התפקיד של מזי כהן, עבד היטב
לעומת זאת, "עוד אח אחד" שהתחבר ל-"No Woman No Cry" ו-"Let It Be" נשמע מגלומני ומיותר ובחלקים מ"לא מספיק" לעומת זאת, נראה היה שהתזמורת אפילו לא מנגנת בכלל. לשילוב הלא פשוט ממילא בין הכלים הצטרפה גם בעיית סאונד שבעטיה השירה עצמה לא נשמעה בבירור, וכך גם הטקסטים הלכו לאיבוד בין הצלילים.
המתח בין הגרוב של המופע לבין האולם הרציני ומושביו נמשך כל הערב, כשידה של הלהקה על העליונה. כבר מהשירים הראשונים אפשר היה לראות ביציעים אנשים קמים מהכיסאות, אך הקהל שלמטה עוד החזיק מעמד. ב"לא פראיירים" הם לא יכלו עוד, ומאז ועד סוף המופע רבים עברו ליציעים לרקוד. בשירים האחרונים לפני ההדרן הלהקה כבר הזמינה אותם בעצמה לעמוד וכך, בעוד מתנגנים שניים מהשירים היותר מזרחיים של הדג נחש ("שירת הסטיקר" ו"שיר נחמה") הקהל במשכן לאומנויות הבמה רקד והתנועע בטירוף, במחווה אירונית ובלתי מודעת לעצמה להופעות הים-תיכוניות שכבשו את היכלי התרבות למיניהם.
ההומור שבסיטואציה הזו העלה חיוך רחב על הפנים של שאנן סטריט, גיא מר וחבריהם. הם הצליחו לנצח את מלכודת המעמד הרציני. אמירה אמנותית גדולה אולי לא היתה שם, אבל ייתכן גם שאמירות אמנותיות, כמאמר המשורר, לא מזיזות לאף אחד את התחת.
הדג נחש בוואלה! Music
הדג נחש בהופעה: נהניתם? ספרו לנו בפייסבוק