פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סימיקו לפני דוקו: האפליה שהורסת את הקולנוע הישראלי

      "הדירה" ממלא אולמות, בעוד "השוטר" ו"פלייאוף" נכשלו בענק. ובכל זאת, בכירים בתעשיית הקולנוע טוענים שסרטי התעודה מופלים לעומת סרטים כמו "סימיקו הקטן". הכצעקתה?

      אל תתנו לאנשים לומר לכם אחרת – יש תעשיית דוקו בארץ. לא מדובר ב"מעושרות" וגם לא בסרטי הדוקו הטלוויזיונים ה"חושפניים" שנעשו על ירדנה ארזי או שלומי שבת. מדובר בקולנוע תיעודי אמיתי, שוקק ובועט, שאמנם לא תמצאו לרוב במתחמים כמו סינמה סיטי, yes פלאנט ואפילו לא בקולנוע לב, אבל הוא קיים, ועוד הרבה יותר מכך. "הדירה" של ארנון גולדפינגר, למשל, מוצג בסינמטקים ולא בבתי הקולנוע המסחריים ובכל זאת משך עד עכשיו כ-20 אלף צופים לאולמות. גם סרטים כמו "שלטון החוק" או "הצלמניה" רושמים הישגים מרשימים – האחרון ממשיך למשוך צופים לאולמות אפילו לאחר שידורו הטלוויזיוני.

      לעומת זאת, סרטים עלילתיים המופצים מסחרית ברחבי הארץ כמו "פלייאוף" או "השוטר" לא הגיעו להישגים גבוהים בהרבה, ולעתים אף פחות. ההבדל העיקרי הוא שעלות ההפקה של סרט עלילתי גבוהה בהרבה משל סרט תיעודי. ובכל זאת, עם הבדל תקציבי שכזה ההישגים הקופתיים דומים.

      אז מדוע סרטים תיעודיים בקושי מופצים מסחרית? מדוע נגזר עליהם לחיות רק בין כותלי הסינמטק? מדוע התקציב המושקע בהם קטן באופן משמעותי כל כך? והאם יש אפליה לרעה כלפי תעשיית הדוקו הישראלית?

      אם תשאלו את דורית ענבר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, התשובה היא "כן". חד משמעית. "זה מתחיל בדברים הבסיסיים ביותר: התקציב איתו המדינה תומכת בתחומים השונים", היא אומרת. נכון לעכשיו, תקציב הקולנוע מחולק כך: כ-60% לעלילתי, 8-10% לדרמה (למעשה, עלילתי עד 80 דקות), 13% לדוקו והשאר לתחום שנקרא "ייעודי", לסרטי סטודנטים, תמיכה בסינמטקים, פסטיבלים, ארכיונים וכו'. "המפתח לחלוקת העוגה הוא מאוד מאוד נוקשה, ואי אפשר לשנות אותו", אומרת ענבר.

      "מראש, תקציב הדוקו, שמביא לישראל כבוד ענק כבר שנים, הוא מאוד קטן. זה בעוד הדוקו הישראלי נחשב למעצמה בעולם. לתחרות בפסטיבל סאנדנס האחרון לא נכנס שום סרט עלילתי ישראלי, אבל שלושה דוקומנטרים דווקא כן נכנסו. יש רק עוד שתי מדינות שהכניסו לתחרות כזו כמות, וביחד איתן אנחנו נחשבים למעצמות הקולנוע הדוקומנטרי של העולם", מתפארת ענבר. "ובכל זאת, התקציב שלנו קטן. למה? רוב השנים, התשובה היתה 'כי ככה החלוקה וקשה לשנות אותה ואלו הכללים'. בשנים האחרונות מדברים על לשנות את הכללים, אבל רק על להגדיל את התקציב לעלילתי ולא לתיעודי".

      טיוטת תיקונים לחלוקת תקציב הקולנוע מסתובבת בין גורמים שונים בענף הקולנוע כבר זמן מה ומעוררת הרבה תשומת לב. גורמים בתעשיה טוענים שמועצת הקולנוע מחביאה ומכחישה את קיומה של הטיוטה, ומספרים על הגדלת התקציב של רוב התחומים מלבד התיעודי. יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, אורי רוזנווקס מגיב: "אם אלו יהיו אכן הדברים, אנחנו נגיב בחריפות, אבל אני לא יכול להתייחס לשמועות וספקולציות. אם תקציב התחומים האחרים יגדל והדוקו לא, הם ישמעו מאיתנו".

      גדעון גנני (יח"צ , רוני קידר)
      "אנחנו ניזונים כרגע בעיקר משמועות". גדעון גנני (צילום: רוני קידר)

      בעקבות הטיוטה, האצבע המאשימה של גורמים בקרנות מופנית כלפי מועצת הקולנוע, עליה נטען שהיא "לא מבינה שום דבר בקולנוע. מבחינתם קולנוע זה עלילתי בלבד". כך נטען גם נגד האחים משה ולאון אדרי, המשקיעים בהפקות, בהפצה ובהקרנה. נגדם נטען שהם "לא מתעניינים בקולנוע תיעודי בכלל" ושיש להם לובי חזק בתוך המועצה.

      חשדנות בנוגע לזהות מחברי הטיוטה קיימת גם היא. "איך ייתכן שאף אחד לא יודע מי כותב את הנייר הזה?", שואל גורם בכיר בקרנות. "להערכתי יושבים שם גם פוליטיקאים, גם אנשים עם שיקולים מסחריים וגם גופים מתמחים שמקורבים יותר מאחרים כמו 'קרן גשר' שפתאום גדל לה מאוד התקציב (התחום הייעודי)".

      "חוץ מזה, להכניס שינויים כאלה לתוקף לוקח בדרך כלל חודשים ארוכים. לכן, ההצהרה של יו"ר מועצת הקולנוע, דוד אלכסנדר לחולל את התיקונים עוד השנה מעוררת חשש שמדובר פה במהלך מכור ומוכתב מראש על ידי קבוצה עלומה ובלתי ידועה".

      "אנחנו ניזונים כרגע משמועות ומכמה הוכחות. אבל אם הקריטריונים החדשים שמנוסחים בטיוטה אכן מגובים במציאות מדובר בהעדפה ברורה, בלתי מוסברת ובלתי הגיונית לטובת התחום הייעודי. תחום שאין הבדל ממשי בינו ובין התחומים האחרים", אומר מנכ"ל קרן מקור, גדעון גנני. "היחידים שמרוויחים מהעניין הם קרן גשר, שמתרברבת בסרטיה היעודיים. סרטים שהיא לעתים מכסה אחוז קטן מהשקעתם, ונוצרים במימון עיקרי של קרנות אחרות".

      "צריך לבדוק מה עומד מאחורי הקריטריונים האלה והאם הם נקבעו על פי שיקולים מקצועיים או שיקולים אחרים", הוא אומר. "בוא נאמר שיש מספיק תשתית היום שהצטברה כדי לפחות לבצע בדיקה ולו רק כדי להפריך את השמועות האלה. שנדע לפחות שאנחנו סתם פרנואידים, והכל ענייני והכל בסדר", אומר גנני.

      דוד אלכסנדר חבר מועצת הרשות השנייה (יח"צ)
      "טיוטת המסמך המשפטי לא פורסם בתקשורת. אולי עורר סערה, אבל לא פורסם". דוד אלכסנדר (צילום: יח"צ)

      גורמים בכירים גם מצביעים על קרן גשר כמקורבת לחברי המועצה: "מה שעשתה קרן גשר והעומדת בראשה, זיו נווה, זה ניצול התמימות של חברי מועצה מסוימים", נאמר. "היא החליטה שהיא המציאה את הפריפריה, והיא מנפנפת בדגל הזה בלי שום כיסוי - מתוך יומרנות, מתוך ניצול של חברי המועצה. ואז פתאום הופיע מכתב עם טיוטת קריטריונים שנותנת העדפה ברורה לקרן גשר ומכפילה את תקציבה על חשבון הדרמות, שקוצצו בשישים אחוז, ועל חשבון תחומים אחרים". זיו נווה לא השיבה לפניות וואלה! תרבות בנוגע לכתבה, למרות פניות חוזרות בנושא.

      לדוד אלכסנדר, יו"ר מועצת הקולנוע, יש לא מעט מילים בתגובה: "המסמך שנקרא "עקרונות לתיקון הקריטריונים" הוא תולדה של דיונים מקיפים, מעמיקים וארוכים במועצת הקולנוע. המסמך הזה איננו מסמך משפטי. על בסיסו הוכן מסמך משפטי שטיוטתו הוצגה לפני מועצת הקולנוע לפני שבועיים - להערות נוספות, לתיקונים, לעדכונים. הוא לא הודלף ולא דלף", ממשיך אלכסנדר. "שמעו לא פורסם בתקשורת. אולי עורר סערה, אבל לא פורסם בתקשורת. הוא נשלח לבקשתי, לקראת הדיון בחיפה לפני שבועיים, במסגרת אירוע ציון עשור לחוק הקולנוע. כל מי שקשור לקולנוע והוזמן לדיון - יוצרים, איגודים, קרנות, פסטיבלים, סינמטקים – כולם קיבלו את המסמך".

      "על בסיס דברים חשובים וראויים, שנאמרו באותו דיון, המועצה תקיים בראשית ינואר ישיבה נוספת כדי לחזור ולבחון את המלצותיה. שום דבר הוא לא תורה מסיני, לא יצוק בסלע, לא נעול ולא חתום", הוא אומר. " כשיסתיים תהליך הדיון עם משרד המשפטים יבוא השלב הבא - קיום שימוע פרסום הקריטריונים במתכונת המשפטית ברבים, וזימון כל הנוגעים בדבר. אחריו המועצה תשוב ותתכנס, תגבש את ההמלצות הסופיות על סמך מה שיובא בפניה, והשלב הסופי בתהליך הוא שההמלצות הללו תונחנה על שולחנה של שרת התרבות. על פי חוק, היא זו שמאשרת את ההמלצות ומאותו הרגע השינויים ייכנסו לתוקף".

      גם לגבי הטענות האישיות מגיב אלכסנדר: "כשהתחלנו את התהליך, מיד אחרי כניסתי לתפקיד לפני חודשים ספורים, הודעתי שמאוד הייתי רוצה להשלים אותו כך שיחול כבר על תקציב 2012. התברר לי שזה לא יקרה, כי מדובר בתהליך יסודי מאוד וכפוף ללוח זמנים מסוים", הוא אומר. "גם לא קיימת אפליה לרעה של הקולנוע הדוקומנטרי ולטובת קרן גשר מטעם המועצה. גם אם יש חבר שיש לו זיקה לגוף מסוים - ולי לא ידוע על זה - עדיין יש עוד עשרים ומשהו חברים אחרים במועצה. נכון, אחת ההצעות שלנו, בשינויים, מדברת במפורש על תוספת תקציב לייעודי. היום, מתוך 67 מיליון שקלים שמקבל הקולנוע הישראלי דרך מועצת הקולנוע, סכום של פחות מ-3 מיליון הולך לייעודי, ולהוסיף לזה עוד סכום מסוים מהתקציב זה ממש לא להפריז. ולגבי הטענה כי ועדת משנה שלא ידוע הרכבה ניסחה את השינוי בקריטריונים – זו טענה מכעיסה שפשוט לא דורשת התייחסות. זה פשוט לא נכון".

      אלון גרבוז (אביב חופי)
      "עוד מעט יתחילו להרוג את הסבתות כדי לעשות עוד סרטי דוקו". אלון גרבוז (צילום: אביב חופי)

      לירן עצמור, מפיק "שלטון החוק" לא מעוניין להתערב בפוליטיקה פנימית, אך הוא רואה חשיבות בשיפור תנאי הקולנוע התיעודי. יש את הסטיגמה והקונבנציה שסרט עלילתי הולך לקולנוע וסרט דוקומנטרי לטלוויזיה", הוא אומר. "בגלל זה בקולנוע הדוקומנטרי כמעט ואין תמיכה להפצה מסחרית. אם יש סכום של תמיכה כזו, אז הוא מאוד מינימלי. צריך לזכור שההצלחות הן כנגד כל הסיכויים, ולא בזכות. לפעמים אנחנו צריכים ממש להמציא מקום להקרין את הסרט שלנו במקומות מסוימים שאין בהם סינמטק".

      "בעלי בתי הקולנוע בארץ צריכים לשים לב שלפעמים הם מקרינים סרט עלילתי ישראלי כשייתכן וסרט דוקומנטרי ישראלי היה מביא את אותה כמות קהל, ואף יותר. כל הרעיון של הקרנה תיאטרלית, ואז DVD ואז VOD – בתיעודי אין את החלונות והמוסכמות האלה. כל המערכת הזו לא בנויה לקלוט את הסרט הדוקומנטרי כיצירה קולנועית אמיתית", הוא אומר.

      מבקר הקולנוע, מאיר שניצר, מכיר בהצלחתו ואיכותו של הדוקו הישראלי אך לא מסכים עם דבריו של עצמור. "אולי יש אפליה בין הדוקומנטרי לעלילתי, אבל מטבע הדברים עלויות הפקת סרט עלילתי גדולות פי כמה מאלו של סרט תיעודי. ולגבי ההצלחה - לא נמדדת פה מדידה נכונה. אי אפשר לנקוב בשמות של סרטים דוקומנטריים שעשויים בצורה מיינסטרימית ולהשוות אותם לסרטים עלילתיים לא מיינסטרימיים". עוד מוסיף שניצר - "בשעתו, קולנוע 'לב' - מה שנקרא 'סרטי שני', הצהירו שהם בונים אולם קולנוע שמיועד אך ורק לסרטים דוקומנטריים. נו, אני מניח שאחרי הסרט השני הם חדלו מההצהרות ובוודאי מההפצה עצמה".

      גם אלון גרבוז, מנכ"ל סינמטק תל אביב מצהיר על אולמות מלאים, אך מסתייג מזעקות השבר על האפליה. "זה לא היה מאז ומתמיד, ההצלחה הזו של הדוקומנטריים ולא של העלילתיים", הוא אומר. "יחד עם זאת, כמות הסרטים התיעודיים שנעשית בארץ היא מאוד גבוהה. כמעט פי שלושה או ארבעה מהעלילתיים. סרטים כמו 'הדירה', 'הצלמניה', 'שלטון החוק' או 'כנרית קטנה שלי' מאוד מצליחים והם הפתעה מאוד חיובית אבל יש גם הרבה שלא מצליחים. אני חושב שנעשים מספיק סרטים תיעודיים בארץ. עוד מעט יתחילו להרוג את הסבתות כדי לעשות עוד סרטי דוקו כי כמעט לא נשאר יותר מה לתעד".

      צופים בסרטי דוקו בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק