כבר כמה שנים שהסרט הדוקומנטרי הוא הפתרון של הטלוויזיה המסחרית למילוי חורים בשעות צפיית השיא. לפעמים, הסרט הוא סוג של עסקת חבילה עם טאלנטים מסוימים, במה שנועד בעצם לקדם תוכניות עתידיות. כך למשל, ראינו בעצם את הסרטים על הראל סקעת ושלומי שבת בזכיינית רשת, וכך קיבלנו גם את "ירדנה ארזי הסיפור שלא סופר", ששודר אמש (שני) אצל אותה זכיינית, במסגרתה תנחה ארזי בקרוב תוכנית אירוח ברצועת שישי בערב היוקרתית.
אלא שארזי לא צריכה לצאת מהארון כמו סקעת ולא להתוודות על התקרבותה לדת כמו שבת; ירדנה ארזי היא מכוכבות הפופ הגדולות בישראל, אם לא הגדולה שבהן, ובגיל 60 היא ראויה לסרט מקיף שיהיה הרבה יותר מטלאי בימים בהם "המירוץ למיליון" לא תופס שעתיים לא כולל הבטחות לפרקי הדחה שאינם; ארזי, כפי שיודעים גם מי שאינם נמנים על מעריציה האדוקים, היא עולם ומלואו של עשרות שנות קריירה, וזה עוד לפני שמגיעים לסיפור האישי שלה. הסיכוי שסיפור שכזה יתומצת ב-50 דקות טלוויזיוניות כולל פרסומות, שואף לסיכוי שאת האלבום הבא של ארזי יפיק דיינג'ר מאוס.
ואכן, מה שבולט ב"ירדנה ארזי הסיפור שלא סופר", שבוים על ידי האחים יואב ודורון פז ("פובידיליה"), הוא חוסר היכולת שלו להחליט מה בעצם הסיפור של ירדנה ארזי. מרוב ניסיון לתפוס את כלל האירועים והטלטלות שעברו על ארזי, הוא נותר כמו קליפ "אלו הם חייך" במסיבת יום הולדת ולא מסמך אנושי שמפענח את מושא הסרט, כפי שעושים מיטב הסרטים הדוקו-מוזיקליים של העשור האחרון.
כך, מדלג הסרט בין סיפורה האישי של ארזי (האח שנולד לאב פרסי-מוסלמי, האחות שהתגלתה בקיבוץ), הקושי בלהקת הנח"ל, שני הבעלים, המנהל האישי הצמוד, ההצלחה ההיסטרית, הכישלון ואפילו מות אהוד מנור. גם אם הבימוי לוכד במדויק את הבעות הפנים של ארזי כשהלחלוחית שוטפת את עיניה, אין שום סיכוי לקבל ערך מוסף מהסרט הזה מלבד סקירה היסטורית, ובשביל זה יש גם ויקיפדיה וגם את הראיון האחרון שהעניקה ארזי באופן אירוני, לקידום הסרט ובו סיפרה בדיוק את כל זה.
ארזי עצמה זוכה, ובצדק, לרנסנס. ישנו אפילו משהו מקומם באופן הסלחני שבו היא מתייחסת לכך שמנהלה האישי, גברי מזור, שאג עליה בעקבות "אני לא גרטה גרבו", מהיציאות הכי מרעננות בפופ הישראלי, כאילו היא מודה בכך שהחריגות שלה היתה טעות. בסרט היא מצטיירת כאנושית, פגיעה, אימהית ואינטליגנטית. כמובן שתמונות הארכיון היא עדות נצח ליופי יוצא הדופן שלה בנוף הישראלי, אבל "ירדנה ארזי הסיפור שלא סופר" הופך את הנושא הזה למשני וטוב שכך.
כל זה הופך את "ירדנה ארזי הסיפור שלא סופר" להחמצה די מפוארת: ספק אם ארזי תאפשר עוד כניסה לחייה כמו בסרט זה וחבל שבגלל הנסיבות של התעשייה המקומית, ארזי לא תזכה לטיפול מקיף כמו שזכו לו אמנים בסדר הגודל שלה בחו"ל (מג'ורג' הריסון ועד פו פייטרז), שקיבלו סרט באורך של יותר משעתיים, וחיי נצח בפנתיאון בזכות כך. ארזי התמודדה עם מספיק כישלונות והחמצות בקריירה שלה. לפחות באחרון היא לא אשמה.
לא רק ירדנה ארזי: מתי יהיה סרט תיעודי על שרית חדד וברי סחרוף?
ירדנה ארזי בת 60: 6 דרכים בדרכה להיות דיווה
"ירדנה ארזי - הסיפור שלא סופר": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק