אסי עזר במבחן והעוצמה של "אולפן שישי": חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

בכתבת פרופיל שערך החתום מעלה אודות אסי עזר לקראת העונה הקודמת של "האח הגדול", פרסומאי בכיר טען שבעיית הזהות הטלוויזיונית של עזר מתבטאת בכך שאישיות ברמתו, המגישה את התוכנית הנצפית בטלוויזיה, טרם קיבלה קמפיין לידיה. ובכן, הזמן טס כשנהנים והנה עזר דווקא מצא בית חם בדמות פרסומת לחנות רהיטים. זה לא בנק הפועלים של ארז טל, שמייצג עבור הישראלי אדם שיודע מה לעשות עם כסף, אבל זה גם משהו.

קמפיין הרהיטים כמובן מתגבר לקראת "האח הגדול", אבל גם המבחן של אסי עזר כאישיות טלוויזיונית. עזר, ולא משנה כמה חלטורות כלכלה הוא יגיש כשקשת תקרא לו, הוא אישיות אינטליגנטית ובניגוד ללא מעט קולגות שלו, הצטרפותו למחאה החברתית למשל, היתה המשך טבעי של הציוצים התכופים שלו נגד פוליטיקאים והתבטאויותיו בנושאים פוליטיים. לכאורה, אין מקום לכל אלה ב"האח הגדול", אבל אי אפשר גם להסתפק בלהיות סנג'ר של בדיחות הפקה ודיאלוגים הומו-אירוטיים עם ארז טל. אם כל מה שיישאר מאסי עזר של "האח הגדול" הוא רק ה"מאקווו", גם קמפיין לרהיטים יהווה נקודת שיא בקריירה שלו.

רבים ניסו להבין השבוע כיצד עניין בן כמעט עשר שנים כמו הגיהינום עלי אדמות המתרחש בבית שמש, הפך דווקא עכשיו למוקד חדשותי שכולל אלימות והפגנות אזרחיות לא רעות בכלל. ילדה בת 8 שחוטפת יריקה, יענו לא מעטים, אבל זהו רק חלק מהסיפור: זו ילדה בת 8 שחוטפת יריקה בשישי בערב עם יאיר לפיד, מאפיר מאי פעם, זועם מתמיד ונתמך ברוני דניאל, שנותן למעט מאוד דברים לעצבן אותו יותר מקיצוץ בתקציב הביטחון – כמו למשל יריקה על ילדה בת 8.

אפקט נעמה מרגוליס ב"אולפן שישי" הזכיר עד כמה מדובר בתוכנית חזקה לאו דווקא רק בציבור הרחב, אלא גם במסדרונות השלטון ובחדרי העיתונות, אלו שממצבים את סדר היום. גם השבוע הוכיחו לפיד וכוחותיו שסדר היום הישראלי מתחיל בשישי בערב, אצלם. "מפלגת אולפן שישי" כינה זאת אריה דרעי וכרגיל – צדק באופן שאין לכתוב אחריו מילה נוספת.

בשבועות האחרונים אי אפשר לשרוד 20 שניות ב-yes מבלי להיתקל או בפרומו לשידור הכה מאוחר לעונה האחרונה של "המפץ הגדול" או ללהיט הגדול הבא מארה"ב – "סיינפלד". הפמפום הלא ייאמן לקומדיה ששודרה יותר פעמים מתמונות של קים ז'ונג איל בטלוויזיה הצפון קוריאנית הוא לא בדיוק משהו להתגאות בו עבור חברת הלווין. למעשה, היא גם די מורידה מהחשק התמידי לסיים את היום, כמו פעם, עם סצנות שאתה מכיר בעל פה. "סיינפלד" בעידן האייפון? למי אכפת. ואז, מגיע הפרק של המסעדה הסינית.

הרגע שבו ג'ורג' מתחרפן על שיחה שלא הגיעה אליו בטלפון הציבורי של מסעדה סינית הוא הרגע שבו אתה מבין שלא משנה כמה כוסית תהיה הבחורה שמדברת אליך מה-SO זיבי שלך: "סיינפלד" שם כדי להרגיע אותך שגם בסוף יום של 2011, אתה לוזר כמו שהיית ב-1992.

לצד הפיכתן של יריקות לספורט אולימפי בבית שמש, דובר רבות על אישור התיקון לחוק שמאפשר לראש הממשלה למחוק את חובות רשות השידור ליצירה מקורית. לרוב, מדובר בנושא שמעניין בעיקר אנשי תעשיית הבידור, אולם כיוון שמדובר בתקציב שהציבור שילם עליו בעבור ערוץ שהם לא צופים בו, מן הראוי שהוא יעניין קצת יותר. ובאמת, נסו לחשוב מה אתם רואים בערוץ 1, או מה הייתם רוצים לראות. קחו את "פוליטיקה" לדוגמה.

"פוליטיקה" היא משל מצוין לבית הקברות שערוץ 1 הפך להיות. לקחו פורמט עם עבר מפואר, הלבישו עליו עיתונאי מצוין, עודד שחר, שהוא קול חברתי חשוב ומקורי ונתנו לו לשחות בבריכה שאינה מתאימה לו, בה הוא נאלץ להקשיב לאורחים משעממים בדיונים משמימים על הנעשה בבית שמש ועל ניתוחים פלסטיים בקרב נשים והשד יודע מה עוד דיברו שם בזמן הפרסומות של "המקור". "פוליטיקה" היא העץ הנופל ביער עליו שואלים סטודנטים לפילוסופיה בשנה א'. אלא שהרעש שהעץ הזה משמיע הוא של הארנק שלכם נחבט ברצפה.

לעומת "פוליטיקה", "בואו לסעוד איתי" גם היא חלק מהרפרטואר הביזארי של ערוץ 1, אבל מהצד האיכשהו חיובי שלו: ריאליטי אוכל מפתיע, שכיאה למסורת הבריטית נעשה בצניעות ואיפוק די מרשימים. הדבר הבאמת מעניין ב"בואו לסעוד איתי" הוא היעדר המומחיות שבו - באים אנשים שאוהבים אוכל אבל הם לא חיים כהן ומעבירים ביקורת כמעט מרושעת על המארח שלהם, וכיאה לאירופים - בעיקר מאחורי הגב. איך מוריסי עדיין לא הגיע לשם, לא ברור.

"בואו לסעוד איתי" הוא תחליף לא רע לימים בהם עמית אהרונסון לא מגיש את פינת האוכל ההדוניסטית שלו ב"ערב טוב עם גיא פינס". היא אמנם נעדרת את תנועת המלקחיים שלוקחות את הלשון כראוי לתוכניות אוכל בטלוויזיה, אבל יש בה קלאס וטעם. מצד שני, גם בשביל זה לא שווה לשלם את האגרה, שהפכה השבוע לעוד אצבע ממשלתית ומשולשת בפני אזרחיה.

יש לכם הערה על הטלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק