ההישג של אדל במצעד הלועזי השנתי של וואלה! וגלגלצ קיבע את מעמדה באופן חד משמעי כקונצנזוס ישראלי, באופן שחורג מהמקובל עבור כוכב פופ בינלאומי. אפשר לפטור את ההישג הזה בטענת "אנחנו העולם", טענה שתגרום לכולנו להרגיש טוב ונוח עם עצמנו: הנה, מדינת ישראל, זו שאתם הסמולנים אוהבים לכנות פרובינציאלית וטיפשה, נוהה אחרי מיטב הקהל הבריטי, האמריקאי וכנראה כל מדינה אפשרית מלבד שלושה איים באזור האמזונס, ומתאהב בדיווה הגדולה בעולם. בידוד בינלאומי? אדל בסוף תעשה שלום.
אבל מי שעוקב אחרי תרבות הפופ הישראלית יודע שזה לא כך, לפחות לא תמיד. כפי שסף המיינסטרים של הרדיו הישראלי שונה מאוד ביחס לפופ הבינלאומי, כך גם טעם הקהל המקומי, שלא תמיד התחבר לטרנד הגדול האחרון של המוזיקה המסחרית. כך, למשל, אין לו מושג למה ברוס ספרינגסטין ממלא אצטדיונים וגם לא טיילור סוויפט; בניגוד לנהוג לחשוב, למשל, ביונסה לא נהנית בישראל ממעמד איקוני-סופרסטארי כיאה לה ולמעמדה ולראייה, באחת השנים הפוריות ביותר בקריירה שלה עם אלבום חדש, לא מעט להיטים, אינספור קליפים והריון מתוקשר, שיריה הגיעו נמוך מאוד במצעד הלועזי השנתי ולפרס זמרת השנה היא לא היתה קרובה.
אדל, לעומת זאת, הפכה לבת בית, כשהאקס פקטור הוא לא הזכייה בדאבל של זמרת השנה פלוס שיר השנה, אלא כניסתה עם שלושה שירים לחמישייה הראשונה ושיר נוסף בחמישייה השנייה. אלו נתונים פנומנליים לאמנים ותיקים וחזקים בהרבה מאדל. אז למה כאן?
לפני הניתוח עצמו, חשוב לומר שהניצחון של אדל, גם בישראל, משמח עד הגג: אדל היא מוזיקאית אמיתית, שללא קשר לשום דבר שקרה לה ב-2011 מחוץ לעולם האמנות, הגדירה מחדש את היחסים שבין פופ לנשמה ובין שחור ללבן. התבוסה שהנחילה לקמפיין היח"צ המקרקר של ליידי גאגא, למשל, היא רגע נדיר שבו הרוח מביסה את החומר. במאה ה-21, זה לא קורה יותר מדי.
מי שלא הבין עד היום מדוע אדל התנחלה בלבבות יותר ממה שכל תושבי הגדה המערבית הצליחו ב-40 שנות התיישבות, צריך להקשיב לאלבום ההופעה שלה ברויאל אלברט הול. שם, גם מי שלא השתכנע מהמחץ שיש בשירים כמו "Turning Tables" או "Hometown Glory", יכול לשמוע את הלב הדופק של מי שבאולם כשהוא חוזה בהתגלות. אלא שבהתגלות לא עומדת מולו גל גדות וגם לא ביונסה. עומדת מולו אחת שבאותה קלות יכלה להיות אחות מכוערת שרק בגיל 50 תגיע לתוכנית כישרונות של סיימון קאוול ורק שם תגלה את קולה האדיר.
כן, חלק מסוד ההצלחה של אדל בקרב קהלים עצומים, שלרוב מתייחסים לפופ בבוז, נובע מהאמונה השלמה שמדובר באחת משלנו, כמו שסוזן בויל היא השכנה שאיש לא שם אליה אבל עלתה לגדולה ואם היא יכולה גם אנחנו יכולים, וזה אלמנט שגם ישראלים יכולים להתחבר אליו. היא לא אלוהית כמו ריהאנה ולא מלאכית כמו ביונסה. היא לא פנטזיית בני נעורים כבריטני ספירס ולא פתיינית. לא משנה שלעולם לא נגיע לעומק הרגשי של קולה, שלא יהיה לנו פרייזינג ברמה שהיה גורם לאריק לביא לפרוש ושכשרון הכתיבה שלנו לא יגיע קצה ציפורן הפזמון של "Rolling In The Deep": אדל, על תסרוקתה, לבה המרוסק, מראה העגלגל והרגלי העישון האיומים הופכים אותה למשהו שאפשר לגעת בו, ואם אפשר לגעת בו, אז צריך לגעת בו עד הסוף.
עם זאת, אלמנט ההפתעה של "אחת משלנו" מספיק לזמן מוגבל מאוד. אדל, למרות הרגלים מאוד מגונים ביחס לכוכבת פופ (עישון ושתייה למשל), היא עדיין דובדבן בראש עוגת יח"צ שדוחפת אותה והיא לא בדיוק מרוויחה את השכר הממוצע במשק. ובכל זאת, אדל מצליחה לשרוד כפי שאמני המוזיקה המזרחית מצליחים לשמור על הקשר עם הקהל החם של הז'אנר, על אף שאייל גולן מסתובב עם מכוניות שחלק מהקהל שלו יראה רק במדורי רכילות בכיכובו.
אדל יוצרת את השירים שהקהל רוצה לשמוע. אם המוזיקה המזרחית מצליחה ליצור פעם אחר פעם פזמון רבע טון מסולסל עם שורת סלוגן קליטה, אדל עומדת מאחורי היכולת לומר את הדברים שאנשים מרגישים כל יום, כל שעה, ולא מסוגלים לומר. אם אמנות שיר הפופ היא לחבר את המשפט שלא תוכל להוציא מהראש, אדל שכללה את הנוסחה עם שורה שגם אי אפשר להוציא מהלב. באלבום ההופעה שלה היא בקושי מבצעת את "Someone Like You" הקהל עושה אותו, ולא רק כי זה להיט מזומזם כל כך. הם עושים את זה כי לכולם עובר האחד הזה בראש, זה שהם בטוחים שימצאו עוד אהבה ענקית אחריו שתפרק להם את הלב באותה צורה.
גם אתם התאהבתם באדל? ספרו לנו בפייסבוק