אני בוהה בנעליים שלי, צופה בשכבה דקה של אפר צונחת ומכסה את העור השחוק. כאן עמדה המיטה שחלקתי עם אחותי, פרים. שם היה שולחן המטבח. הלבנים שנותרו מהארובה שקרסה לערמה מפויחת, מספקות נקודת ייחוס לשאר הבית. אחרת איך הייתי יכולה להתמצא בים האפרורי הזה?
לא נשאר כמעט דבר ממחוז שתים?עשרה. לפני חודש פצצות התבערה של הקפיטול מחקו את בתי הכורים העניים של "התפר", את החנויות בעיר, אפילו את היכל הצדק. האזור היחיד שלא שרפו עד היסוד הוא שכונת המנצחים. אני לא ממש יודעת למה. אולי כדי שלאנשים שייאלצו להגיע לכאן בעניינים רשמיים של הקפיטול יהיה מקום סביר להתאכסן. כתב חדשות מזדמן. ועדה להערכת מצבם של מכרות הפחם. יחידה של אוכפי שקט המחפשת פליטים שחזרו למקום.
אבל איש אינו חוזר מלבדי. וגם אני חוזרת רק לביקור קצר. הרשויות של מחוז שלוש?עשרה התנגדו לכך שאחזור. הן ראו בזה יוזמה מסוכנת, יקרה וחסרת טעם, בהתחשב בכך שלפחות עשר רחפות מוסוות חגות מעל לראש שלי להגנתי ושאין כאן שום מידע מודיעיני שאפשר לאסוף. אבל הייתי מוכרחה לראות במו עיני. הצורך שלי היה גדול כל כך שהצבתי את הביקור כתנאי לשיתוף פעולה איתן.
פ??לו?טאר?ך? ה?וונזב??י, קברניט המשחק הראשי שאירגן את המורדים בקפיטול, הרים ידיים בסופו של דבר. "שתלך. עדיף לבזבז יום אחד מאשר חודש נוסף. יכול להיות שסיור קטן במחוז שתים?עשרה הוא בדיוק מה שהיא צריכה כדי להשתכנע שאנחנו באותו צד".
אותו צד. אני מרגישה כאב דוקר ברקה השמאלית ואני לוחצת עליה עם היד. בדיוק בנקודה שג'והאנה מייסון חבטה בי בסליל תיל. הזיכרונות מתערבלים לי בראש כשאני מנסה למיין מה אמיתי ומה דמיוני. איזו השתלשלות אירועים הובילה לכך שאעמוד בין חורבות העיר שלי? זאת משימה קשה, כי ההשפעות של זעזוע המוח שחטפתי בגלל המכה עדיין לא עברו לגמרי, והמחשבות שלי עוד נוטות להתערבב זו בזו. בנוסף, התרופות שנותנים לי לטיפול בכאב ובמצבי הרוח גורמות לי לפעמים לדמיין דברים. אני חושבת. אני עדיין לא משוכנעת שבאמת הזיתי בלילה ההוא בבית החולים, כשהרצפה בחדר שלי הפכה לשטיח של נחשים מתפתלים.
אני משתמשת בשיטה שאחד הרופאים הציע. אני מתחילה בדבר הפשוט ביותר שאני יודעת שאמיתי ומשם מתקדמת אל דברים מורכבים יותר. הרשימה מתחילה להתגלגל לי בראש... קוראים לי קטניס אוורדין. אני בת שבע?עשרה. מחוז שתים?עשרה הוא הבית שלי. השתתפתי במשחקי הרעב. ברחתי. בקפיטול שונאים אותי. אסרו את פיטה. חושבים שהוא מת. סביר להניח שהוא מת. אני מקווה בשבילו שהוא מת...
"קטניס, את רוצה שארד?" הקול של גייל, החבר הכי טוב שלי, מגיע אלי דרך האוזניות שהמורדים התעקשו שארכיב. הוא נמצא למעלה, באחת הרחפות, עוקב אחרי בשבע עיניים, מוכן להסתער למטה אם משהו ישתבש. אני קולטת שאני עומדת שפופה עם המרפקים על הירכיים והראש שעון בין כפות הידיים. אני בטח נראית על סף התמוטטות. זה לא לעניין. לא כשסוף?סוף מתחילים לגמול אותי מהתרופות.
אני מזדקפת ומנופפת ביד כדי לדחות את ההצעה שלו. "לא.
אני בסדר." כהוכחה, אני מתחילה להתרחק מהבית הישן שלי
לכיוון מרכז העיר. גייל ביקש לרדת איתי למחוז שתים?עשרה,
אבל לא התעקש כשסירבתי שיצטרף אלי. הוא מבין שאני לא רוצה אף אחד איתי היום. אפילו לא אותו. יש דרכים שחייבים לעבור לבד.
הקיץ היה לוהט ויבש כמו עצם. כמעט לא ירד גשם, כך ששום דבר לא פיזר את ערמות האפר שהשאירה המתקפה. הן גולשות פה ושם בתגובה לצעדים שלי. אין רוח שתפזר אותן. אני מקפידה להשאיר את המבט נעוץ באזור שזכור לי כ?דרך, כי כשרק נח?תי באחו, לא נזהרתי ודרכתי ישר על אבן. רק שזאת לא היתה אבן זאת היתה גולגולת של מישהו. היא התגלגלה ועצרה עם הפנים כלפי מעלה, ולמשך זמן ארוך לא הצלחתי לנתק את המבט מהשיניים. שאלתי את עצמי של מי היו, וחשבתי על כך שהשיניים שלי ודאי ייראו בדיוק כמו אלה בנסיבות דומות.
אני נצמדת לדרך מתוך הרגל, אבל זאת בחירה גרועה מאוד כי היא מלאה שרידים של אלה שניסו לברוח. אחדים מהם נשרפו עד אפר. אבל אחרים, שכנראה קרסו משאיפת עשן, לא נשרפו לגמרי ועכשיו נחים שם מצחינים, מכוסים זבובים, בדרגות שונות של ריקבון, טרף לאוכלי הנבלות. אני הרגתי אותך, אני חושבת כשאני עוברת ליד ערמה כזאת. ואותך. ואותך.
כי זאת האמת. החץ שלי, שכיוונתי לסדק בשדה הכוח המקיף את הזירה, הוא זה שהביא לתגמול הבוער הזה. הוא זה שחולל כאוס מוחלט בכל מדינת פאנם.
בראש אני שומעת את מה שאמר לי הנשיא סנואו בבוקר שבו יצאתי לסבב הניצחון. "קטניס אוורדין, הנערה הלוהטת, את סיפקת את הניצוץ שאם לא יטופל עלול לצמוח לתופת שישמיד את כל פאנם". מתברר שהוא לא הגזים וגם לא סתם ניסה להפחיד אותי. ייתכן שהוא באמת ניסה לגייס את עזרתי. אבל אני כבר הנעתי לפעולה משהו שלא יכולתי לשלוט בו.
בוער. עדיין בוער, אני חושבת מטושטשת. האש ממכרות הפחם פולטת עשן שחור במרחק. אבל לא נשאר אף אחד שיהיה לו אכפת. יותר מתשעים אחוזים מתושבי המחוז מתו. השאר, שמונה מאות איש בערך, הם פליטים במחוז שלוש?עשרה, ובעיני זה בדיוק כמו להישאר חסרי בית לתמיד.
אני יודעת שאסור לי לחשוב ככה; אני יודעת שאני צריכה להיות אסירת תודה על קבלת הפנים שזכינו לה. הגענו חולים, פצועים, גוועים ברעב, ועוד בידיים ריקות. ובכל זאת, אני לא יכולה לשכוח שמחוז שלוש?עשרה היה גורם מרכזי בהריסת מחוז שתים?עשרה. זה לא פוטר אותי מאשמה לא חסרים אשמים בסיפור הזה. אבל בלי מחוז שלוש?עשרה, לא הייתי הופכת לחלק ממזימה מקיפה יותר להפלת הקפיטול, ולא היו לי האמצעים לעשות זאת.
לתושבי מחוז שתים?עשרה לא היתה תנועת מחתרת מאורגנת משלהם. לא היה להם חלק בכל מה שקרה. פשוט לרוע מזלם, אני הייתי אחת מהם. יש לציין שאחדים מהשורדים חושבים שטוב שנפטרנו סוף?סוף ממחוז שתים?עשרה. שנמלטנו מהרעב ומהדיכוי האינסופיים, מהמכרות המסוכנים, מהשוט של אוכף השקט הראשי האחרון שלנו, רו?מו?לו?ס ת?'ר?ד. עצם העובדה שיש לנו בית חדש נתפסת כנס, כי עד לפני זמן קצר לא ידענו שמחוז שלוש?עשרה עדיין קיים בכלל.
טוענים שהבריחה של השורדים הצליחה בזכות גייל, גם אם הוא ממש לא נלהב להודות בזה. ברגע שנקטע משחק הגמול הרבעוני ברגע שלקחו אותי מהזירה ברחפת החשמל במחוז שתים?עשרה נותק, מסכי הטלוויזיה החשיכו, ובתפר השתררה דממה כזאת שאנשים יכלו לשמוע איך הלב של השכנים שלהם דופק. איש לא עשה דבר כדי למחות על מה שקרה בזירה או לחגוג את העניין. אבל בתוך חמש?עשרה דקות השמים נמלאו מטוסי רחף וההפצצה התחילה.
גייל הוא זה שחשב על האחו, מהמקומות היחידים במחוז שתים?עשרה שלא היה מלא בתי עץ ישנים ספוגים אבק פחם. הוא הוביל את כל מי שהיה מסוגל לכיוון ההוא, כולל אמא שלי ופרים. הוא אירגן צוות שהפיל את הגדר אחרי שהחשמל נותק היא היתה סתם גדר רשת בלתי מזיקה והוביל את האנשים ליער. הוא לקח אותם למקום היחיד שעלה בדעתו, האגם שאבא שלי הראה לי כשהייתי ילדה. ומשם הם צפו בלהבות מכלות במרחק את כל מה שהכירו.
כשהשחר עלה, המפציצים כבר הסתלקו מזמן, האש התחילה לדעוך, ואחרוני הנאבקים באש נאספו במקום אחד. אמא שלי ופרים הקימו מתחם רפואי וניסו לטפל בפצועים בכל מה שהצליחו למצוא ביער. לגייל היו שתי קשתות עם חצים, סכין ציידים אחד, רשת דיג אחת ויותר משמונה מאות אנשים מפוחדים להאכיל.
הפליטים שהיו במצב גופני טוב עזרו לו, והם הצליחו להסתדר שלושה ימים. ואז הגיעה במפתיע הרחפת כדי לפנות אותם למחוז שלוש?עשרה, ושם הם מצאו די והותר תאי מגורים נקיים ולבנים, שפע ביגוד ושלוש ארוחות ביום. החיסרון של תאי המגורים הוא שהם תת?קרקעיים, כל הבגדים נראו אותו הדבר והמזון היה חסר טעם, אבל בשביל הפליטים ממחוז שתים?עשרה אלה היו פרטים זניחים. הם היו מוגנים. טיפלו בהם. הם שרדו והתקבלו בזרועות פתוחות.
הם פירשו את ההתלהבות הזאת כטוב לב. אבל איש אחד, ד?ל?טו?ן שמו, פליט ממחוז עשר שהצליח להגיע למחוז שלוש?עשרה ברגל לפני כמה שנים, גילה לי את המניע האמיתי. "הם צריכים אתכם. אותי. הם צריכים את כולנו. לפני כמה שנים התחוללה כאן מגפת אבעבועות כלשהי שהרגה רבים מהם, ואחרים הפכו עקרים. חיות הרבעה. זה מה שהם רואים בנו".
במחוז עשר הוא עבד באחת מחוות הבקר בהעשרת המגוון הגנטי של העדר באמצעות השתלה של עוברים מוקפאים. סביר להניח שהוא צודק לגבי מחוז שלוש?עשרה, כי לא נראה שיש שם מספיק ילדים. טוב, אז מה? לא מחזיקים אותנו במכלאות, מכשירים אותנו לעבודה, הילדים לומדים. כל אדם מגיל ארבע?עשרה ומעלה קיבל דרגה זוטרה בצבא ופונים אליו בתואר הכבוד "חייל". הרשויות של מחוז שלוש?עשרה העניקו לכל אחד ואחד מהפליטים אזרחות אוטומטית.
ובכל זאת אני שונאת אותם. אבל בעצם אני שונאת כמעט את כולם. ואת עצמי יותר מכול.
משחקי הרעב - עורבני חקיין// סוזן קולינס, בתרגום יעל אכמון, הוצאת כנרת
"משחקי הרעב" - על משחקי ריאליטי משלמים בחיים: ביקורת ספר
"משחקי הרעב" - כוססים ציפורניים לקראת סוף הטרילוגיה? ספרו לנו בפייסבוק