אף על פי שלמשינה לא נשאר הרבה מה להוכיח, יש לחבריה איזה שהוא רעב שמניע אותם. עם הכישלון המסחרי והביקורתי היחסי של שני אלבומיה לאחר הקאמבק, אל מול ההצלחה המסחררת של הופעותיה (בדומה ללהקות גדולות אחרות הסובלות מאותה בעיה, מתיסלם ועד מופע הארנבות של דוקטור קספר), חברי הלהקה עדיין פועלים במרץ, כשכמעט מדי שנה הם מפציעים עם פרויקט חדש, מהופעות חשמליות ענקיות ועד סרט תיעודי חודר.
בפרויקט הנוכחי שלהם, משינה מופיעה בסדרת אנפלאגד שהתחילה אמש (שבת) בשיא: הופעה בסגנון עדות ה-MTV UNPLUGGED, מאלה שהולידו בין היתר את אלבומי המופת של נירוונה ואריק קלפטון. זה אילן לא קטן להיתלות בו, גם למפלצת תהילה כמו משינה. על במה באמצע האולם, כשהקהל הנרגש שמילא בהמוניו את המקום ישוב על כיסאות מסביב ומדובר לאו דווקא אנשים צעירים, ולמעשה, בעיקר אנשים בשנות ה-30 לחייהם וצפונה, ניסו חברי הלהקה, מחוזקים ביעל דקלבאום (הכוכבת הגדולה של הערב, ועוד נגיע אליה) ובפיטר רוט המעולים בשירה ובגיטרה, לחדש, להתגעגע, ליהנות, להעניק חוויה ייחודית ולא פחות חשוב מבחינתם לעמוד בכבוד ליד אותם מוזיקאי-על שהפכו את הפורמט הזה למה שהוא. משימה לא פשוטה בכלל.
זה לא תמיד עובד. העיבודים כמובן מהודקים היטב, ומדגישים את היופי בלחנים, אך לצד שירים עם קסם שלא עומעם עם השנים, כמו למשל "את לא כמו כולם" בעיבוד בלוזי למדי ו"אין מקום אחר" (אחד המוצלחים בהופעה, בגרסה אקוסטית המדגישה את קולו של יובל בנאי, במקום גרסת הקלאב-טראנס המגלומנית מאלבומי ההופעה הקודמים של משינה), יש לפעמים משהו מעט מביך בלראות את חברי הלהקה מבצעים שירים שהתאימו להם, אולי, לפני למעלה מ-20 שנים. פגם מהותי נוסף נבע מכך שגם כשלא היה ספק שהם נהנים על הבמה, לא מעט מהביצועים היו קצת אוטומטיים, אפילו משומשים ומשועממים, בוודאי ביחס לערב שאמור להיות חד פעמי או דו-פעמי, שכן המופע הנוכחי יעלה גם הערב (ראשון) על במת הבארבי בתל אביב.
החסרונות בלטו במיוחד דווקא משום שחובה להגיד, שבשירים עם העיבודים המחודשים הייתה למשינה הצלחה כבירה, הרבה בזכות דקלבאום שנתנה את אחת מהופעות חייה. בשיא הראשון של הערב, "בדרך אל הים" התמזג אל תוך ביצוע משותף לה ולבנאי לקלאסיקה "L'ete Indien" של ג'ו דסאן, ובשירים רבים נוספים קולות הרקע שלה (בביצוע ל"אכזבה" הוותיק למשל) נתנו למוזיקה המצ'ואיסטית של משינה נופך נוסף, נעים יותר. כך גם היה בביצוע הגדול באמת של הערב: "כולם אומרים לי תיזהר" מתוך "שיא הרגש", בעיבוד אייטיזי המזכיר מאוד את "חתונה לבנה" של שלום חנוך ואת דני ליטני. בעוד כל אחד מחברי הלהקה מנגן בתורו סולו, ומרשה לעצמו לצאת סוף סוף מתוך המסגרות המהודקות היטב, דקלבאום פרצה, על אותו הקצב, בביצוע סוחף של קטע מתוך "Ball and Chain" של ג'ניס ג'ופלין (עוד קריצה לגדולים באמת) - משימה כמעט בלתי אפשרית לכל זמרת, והיא עמדה בה בצורה נפלאה.
גם הבחירה לבצע שני שירים מאלבומי הסולו של יובל בנאי, "לא יכול לעצור את זה" ו"מעבר להרים" (מהאלבום האחרון עם אותו השם) היטיבה עם כל הצדדים. לקראת סוף ההופעה הארוכה (25 שירים) החל השלב הבלתי נמנע של להיטי השירה בציבור, מ"רני בפריז" דרך "נגעה בשמיים", "אחכה לך בשדות", "הכוכבים דולקים על אש קטנה" ו-"משהו קטן וטוב" בהדרן. "דני" גם הוא עו?ב?ד יפה, ובו הלהקה בסיוע דקלבאום קרצו ל-"Knocking On Heaven's Door", ובכך כאילו הושלמה ההצדעה, ונראה כי בעיני קהל המעריצים שלה, משינה עומדת עם היצירות שציטטה בשורה אחת.
בערך באמצע ההופעה, בלט ביצוע מוצלח לשיר "מדורה קטנה", שיר קטן ומפתיע מתוך האלבום האחרון, "יהלומים בשמיים". במידה מסוימת, ההופעה כולה (ואולי השירים של משינה בכלל) הזכירה ישיבה מול האש, כשאנשים מנסים להתחמם יחדיו ואחד מהחבורה מנגן על גיטרה את אותם שירים שנוגנו כבר עשרות פעמים, פס הקול של ההתבגרות הישראלית. זה הולך תמיד, וכולם נהנים מהשירים ומהחווייה, אין ספק, אך בשלב מסוים מי שמתבונן היטב יוכל לזהות עייפות מאותם השירים.
לקהל של משינה לא כל כך אכפת מזה. האנשים שהגיעו להופעה נהנו מאוד. מבחינתם, השירה בציבור יכולה להימשך לעד. לא בטוח בכלל שמשינה עמדה באתגר שהציבה לעצמה והעמידה חוויה מיוחדת באמת, אבל מצד שני, כמות החיוכים על פני האנשים שיצאו מההופעה הייתה מחזה לא רגיל, ובימים חורפיים וקצת מדכאים כאלה, יש ממש מעט דברים חשובים מזה.
משינה באנפלאגד: ככה נשמע ביצוע מוקדם ל"בדרך אל הים"
משינה באנפלאגד: הייתם? נהניתם? ספרו לנו בפייסבוק