יש לי קקי

עבור: איתמר בן כנען, עיתונאי-די.ג'יי-סופר-אושיה
הנידון: "לחלום על ג'אנק פוד", ספרך החדש

אזכיר שמדובר באסופה של 22 קצרצרים, המתארים בגוף ראשון שני ושלישי רסיסי יומיום מחייו התל אביביים של נמרוד בסטרמן. את חייו של בסטרמן מעטרים: סמים קלים, אלכוהול, זיונים, שיחות סרק בחברותא וגיחות מהדירה השכורה בתל אביב לבסיס האם והאב בהרצליה.

עד כאן אתה מצליח להכיל משהו כן מההוויה המבולבלת של בני הדור השלישי - הוויית הבטלה העירונית והפרברית, אפופת משכחי התודעה למיניהם. במאמץ אפשר לשחרר לפעמים גם סאבטקסט פוסט-ציוני, פסימי, שמאלני. תיאור של זהות גברית פוסט-צברית במשבר וכל זה (איתמר הכנעני הוא די.ג'יי ונמרוד האצילי של דנציגר מוריד ראשים). מבנה ואופן הכתיבה החסכוני בוגר ומגובש למדי. המקורות הספרותיים שלך מוצהרים וברורים: קרואק, בוקובסקי, קארבר ושות'. ספרות שוליים גברית אמריקאית.

אך לקרוא את צ'ארלס בוקובסקי ואפילו ליהנות מהכתיבה שלו זה דבר אחד; להעריץ אותו ולהפוך אותו למודל לחיקוי, בשנות ה-2000 בתל אביב, זה כבר דבר אחר. עם כל הכבוד לכתיבה של בוקובסקי, הוא עדיין היה אלכוהוליסט שוביניסט מניאק. אני לא בטוחה אם אפילו בוקובסקי רצה להיות בוקובסקי.

זהו המקום, לדעתי, שבו הופכת הכתיבה שלך, איתמר, ממסמך נוקב על החיים כאן ועכשיו, לספר פנטזיה-פוזה. בניגוד למודלים שלך, שכתבו על חייהם, כתיבתך הספרותית מותירה את הרושם שאתה חי כפי שאתה חי בכדי לכתוב על זה, או כותב על כפי שהיית רצה לחיות.
בסטרמן הוא טיפוס מגניב מאוד (בניגוד לאבותיו המנודים), חשוב מדי שנדע שהוא לובש חליפה, יש לו נעלי אדידס והוא שותה וויסקי איפה שכולם שותים. הספר מלא בניימדרופינג של פאבים ואלבומי שוליים מהאלטרנטיבי של הניינטיז ועד לאלקטרו הנוכחי. כן איתמר, אתה בהחלט בעניינים.

אמנם ניכר שהבנות קונות את זה. הנוכחות של בסטרמן הורסת אותן לחלוטין. עם כל חיי השוליים האנטי גיבוריים שלו, לא היתה בחורה אחת, לאורך כל הספר, שסירבה לו. זה מותיר את הרושם שאחד המסרים המרכזיים כאן הוא: בסטרמן מזיין מלא. הוא לא צריך לעשות ולהגיד כלום: צעירות, מבוגרות, זוגות, אורגיות - כ-ו-ל-ן נמרחות עליו, שניות מרגע ההיכרות הזרע שלו ממלא את פיהן בחיוך, והוא, המסכן, לפעמים לא עומד לו. טוב, כמה אפשר? (ציין לפניך: בנייה עלובה של דמויות נשיות).

בנוסף אתה גם טורח לתאר נמרצות את פעילות המעיים שלו/שלך. שלשולים, גרעפצים, ניגובי תחת. עד כדי כך שלעתים נדמה שלא נמרוד בסטרמן, אלה קקי ובולבול, הם-הם הגיבורים המרכזיים בספר. נו באמת, איתמר - בין אם הכוונה שלך היא לזעזע, להוריד אותנו מהעץ הגבוה אל יסודות הקיום, לעשות פארודיה, או סתם לומר שהכל חרא והכל זין, אתה עושה את זה בצורה מחורבנת למדי. אם הכוונה שלך היא סתם להגעיל, אז אתה עושה את זה מצוין. יופי טופי.

מאידך גיסא - הכתיבה העיתונאית שלך, למשל, מוכיחה שאתה הרבה פחות אידיוט מכפי שאתה מציג את עצמך בכתיבתך הספרותית. גם בספר יש מקומות חכמים. רגעי הביקורת העצמית, שבהם אינך מזוהה טוטאלית עם הדמות, הם, בעיני, היפים ביותר. למשל בסיפור "ליל הסדר", שבו מתואר רגע קורע לב, כשבסטרמן שר את "מה נשתנה" עם אחיו הקטן בטלפון, לאחר שהצהיר שהוא אתאיסט ולא מוכן לחגוג.

בסופו של דבר, איתמר, קשה להתעלם מהעובדה שיש לך את זה. עם קצת פחות דגש על ניימדרופינג ואברי גוף תחתונים, וקצת יותר איברים עליונים כמו מוח ולב, היה יותר טוב לכולנו.

שלך באהבה,
טלי