מדברים הרבה על השינוי בשיח בעקבות מי-טו, אבל מתי גברים לוקחים בו חלק? בעיקר כשהם מדברים על קשיי ההסתגלות שלהם לעולם שבו "צריך לחשוב פעמיים על כל מחמאה". קשה לזכור מקרים של אנשים בפרופיל גבוה כמו של הצל ששמו את עצמם על השולחן ואמרו "אני עשיתי" ו"אני מתחרט"
זה לא שאין רגעים טובים בספיישל החדש של הקומיקאי המושמץ. הסטנד-אפ שלו עדיין מצחיק. פשוט קצת פחות מפעם. כנראה הבעיה הכי גדולה היא ההימנעות של לואי סי קיי מהפיל הענק שבחדר. וברגע שיש תחושה שמישהו כמוהו חושש לדבר על משהו, כל השטיק שלו נפגע
אחרי צפייה בפרקי הפתיחה של "פשוט ככה", סדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה", לא יכולתי שלא לתהות (רואים מה עשיתי פה?) איזו תרומה יכולה הסדרה להוסיף לחיינו כיום? זה לא קשור לגיל, אלא רק לנכונות להגיד משהו מעניין על משהו, כל דבר. ואת זה "פשוט ככה" לא עושה
כשהזוגות של "חתונה ממבט ראשון" מנמקים את ההחלטה שלהם להישאר יחד או להיפרד, הם מדברים על מה שמצאו אחד אצל השנייה, או על מה שלא מצאו ועדיין מחפשים. הזוגות של "טיפול זוגי" כבר יודעים שגם כשאתה מקבל את מה שאתה רוצה, אתה עלול להתעורר בוקר אחד ולגלות שטעית
היחצ"ן פרסם פוסט שבו טען כי ההיריון החדש של גינזבורג ובעלה עדי קייזמן הוא אצבע בעיניהם של לא מעט אנשים שלהם חייבים בני הזוג כסף, לכאורה. כולם הסתערו על רהב בזעם אבל האמת היא שהוא צדק. השיקול הכלכלי צריך להיות חלק מההחלטה הזו
מה שהנרי דוד ניסה להגיד זה שלשנוא זה האובייס. לדבר על זה? פחות. אולי באיזשהו אופן, שיח השנאה והגזענות הזה, שהוא דוחה והכל אבל הוא גם שטחי ולא חודר שריונות או נוגע בעומק, שומר עלינו
ביום שני קיבלנו ערב בלי ווטסאפ ובלי רשתות חברתיות. ג'ון לנון כתב על זה שיר פעם: אימג'ן אול דה פיפל ליבינג לייף אין פיס. לא היה לו ווטסאפ אז, אבל ככה זה אנשי חזון. שימו שנייה את הדאחקות בצד: לא הרגשתם שהכול קצת יותר קל לכם בזמן הזה?
התבאסתי לראות עוד דמות ציבורית מחבקת ומכבסת את גולן בפרהסיה. רף ההוכחה הפלילי הוא לא הרף המוסרי שאנחנו צריכים להסתפק בו כחברה, בטח לא בתרבות. אבל לא היו לי יותר מדי ציפיות ממסיקה, ששלחה את הפמיניסטיות לקפוץ לה ושרה תמיד על נשים שבריריות מחרסינה
איכשהו למדנו ליישב בין התקווה הגדולה שהיא הבאת ילד לעולם לבין החרדה האינסופית מהאפשרות של מותו. למדנו לחיות עם האיום המתמיד הזה של שכול, ולתוך המתח הבלתי אפשרי והחונק הזה החדירו השבוע סיכה חדה בדמות קמפיין "כל תינוק שהופל הוא חייל שלא נולד"
הפרידה המוקדמת של מנור ובן בפרק ששודר השבוע, בקושי שבוע לאחר חופתם המבוימת, בסך הכל זירזה את התהליך שעוברים הזוגות כולם, בעונה הזאת ובקודמות. חתונמי היא תכנית שמתחילה בנקודה הכי גבוהה ומשם היא נעה ומתעדת רק בכיוון אחד - למטה
לגל גברעם יש 555 אלף עוקבים, היא לימדה את המשטרה איך לא להתייחס למתלוננות בעבירות מין. לסימון ביילס יש 5.8 מיליון עוקבים, היא לימדה שבריאות נפשית היא גם חשובה ובעיקר שהיא לא מבישה. עכשיו תנו לאבישג סמברג עוקב - לכו תדעו מה היא תעשה עם זה יום אחד
אם בארוחת הערב של בן ומנור היה זה הוא שפולט "לא שכבנו" למלצרית ההמומה, היינו קובעים (טוב, קובעות) שהוא דוש, אבל זו הייתה היא שחצתה את הגבול. זה לא קשור לאיזה מוסר כפול שדורש מנשים להיות חסודות, אלא להתנהגות לא מקובלת בדייט, בטח אם הוא משודר בזמן צפיית שיא
למרות שהתאווה שלנו לצהוב תשמח לשמוע הכל על הזוגיות יוצאת הדופן של שולי רנד וצופית גרנט, הייתי מסכימה להתפשר גם על איזו התייחסות כללית לנושא. הקטע של לעשות כאילו זה לא עניין בכלל הוא מאולץ ולא משכנע. ולא, זה ממש לא להיכנס להם לתחתונים
ניסיונות האקדמיה לחדש מילים הם נפלאים, אבל גישת ה"אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" שנותנת הכשר לטעויות ומתקננת את השגיאות השגורות, הופכת אותן ל"נכונות" בן לילה, לא יורדת לי בגרון. הגרביים שלי לנצח יהיו זכר
ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו לומדים לווסת את הקנאה שלנו, לעשות עבודה פנימית שתעזור לנו לשמוח בחלקנו, לראות את חצי הכוס המלאה וכל השיט הזה, או לפחות לשמור על מראית עין ולהצניע את הקנאה שלנו כי זה לא קול. ואז באים מאיה ורטהיימר ואסף זמיר ומערערים הכל
עולמה התרבותי רחב, היא מכירה היטב מאורות תרבותיים, דמותה מצטיירת היא של אישה חזקה, בטוחה בעצמה, דומיננטית. כל כולה רומזת לכאורה לעולמות של פמיניזם, ליברליות, מורשת, תרבות, ערכים. ואת כל זה היא רותמת, מתעלת ומיישמת לטובת מטרה אנושית אחת: בנימין נתניהו
פרט לזעזוע מהטענות החמורות שעלו בתחקיר "המקור" על היחס של שרה נתניהו לעובדות הניקיון במעון ראש הממשלה - זה גרם לי לשוב ולחטט בסוגיה לא פתורה שלי עם עצמי: היחסים טעוני הבושה והמבוכה שיש לי עם העוזרת שלי
אנחנו רוצים לדעת באיזו מסעדה הידוענים ישבו, עם מי הם ישנים בלילה, האם מדברים על חתונה, מתי כבר יעשו ילדים - ומה יש להם בבטן. אנחנו רוצים לדעת אם הן "עשו משהו" בפנים וללעוג להן אם כן. או ללעוג להן אם לא. אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה הדעות הפוליטיות שלהם
כולנו התעסקנו השבוע בסימטריה. יהודים מול ערבים, ישראלים מול פלסטינים, ימנים מול שמאלנים, תושבי הדרום מול תושבי המרכז, הורים מול רווקים, אלה שיש להם ממ"ד מול אלה שאין להם ממ"ד. יש סימטריה או אין סימטריה? הייתה בכלל סימטריה אי פעם?
היה משהו מאוד מהנה בהאזנה להקלטות של שקד. הן תיבלו את הדיווחים הפוליטיים הקדחתניים בחמצמצות דוקרנית ומרעננת. פתאום נזכרנו איזה תענוג קטן וחד משמעי זה לשמוע פוליטיקאית, לא משנה מאיזה מחנה, מדברת בחופשיות, בלי דף מסרים פומפוזי ומלא פאתוס.
כמו טיפות של שמן צפנו בתוך המים הצה"ליים, חוזרות אחרי הפקודות של המ"כית רק עם תיקונים בעברית להגייה נכונה. איזה חבורה של בלתי נסבלות היינו, אלוהים. הלוואי שהיה לי מוסר השכל על איך בסוף הכול שווה את זה כי זו חוויה מעצבת, אבל לא כל החוויות המעצבות טובות
יש משהו מרענן מאוד בכוכבת צעירה שעדכנה על הזוגיות הלסבית החדשה שלה בסלפי אגבי, בלי לעשות עניין ובלי טררם, ובתקשורת שמתייחסת לזה כאל עוד דבר שקורה. את הפער העצום לעומת העבר ואת מה שלא נאמר, הילדים שגדלים כאן כבר לא שומעים. בשבילם זה פשוט רגיל
אני יודעת שזאת התבכיינות נוראית, ושזה אחלה שהמשק נפתח ואנשים חוזרים לעבודה. זה לא שאין לי לב, פשוט אין לי כוח. אני רוצה להמשיך לקטר על זה שאי אפשר לעשות כלום ובסתר הלב לשמוח על כך
ביקום המילניאלי של "עושות כותרות", לקיחת סיכונים כמעט תמיד משתלמת. התרחישים המושלמים מדי פרמו את עצביה וסבלנותה של מיתר שליידר פוטשניק, אבל אחרי כמה פרקים משהו בה פשוט נרגע והתמסר למציאות המתוקה הזאת, גם אם היא עדיין מתפדחת מבעלה
נתניהו חוזר על המסר שהוא "אובססיבי", ובכך מהדהד את מה שאמר מנכ"ל פייזר על כך שישראל קיבלה את החיסונים כי רה"מ "היה אובססיבי". הבעיה עם כאלה היא שהם לא יודעים לשחרר. מנהיג שאוהב את עמו זה נהדר, מנהיג עם תחושת שליחות זה נפלא, אבל מנהיג אובססיבי זה מלחיץ
יותר משהשיחה של אופרה ווינפרי עם צמד בני המלוכה הפורשים היתה ריאיון, היא הייתה טיוטת תסריט לעונות הבאות של "הכתר" ו"ברידג'רטון" הנפלאות. חבל רק שהמלכה קצת פחות התחברה לרעיון לזלף כמה טיפות פיגמנט לתוך בריכת הגנים הלבנה-ורדרדה של בית המלוכה
אם היא רק תרצה, לנועה קולר יש את התבונה והכישרון לקחת את ערימת החרא הזאת שנחתה לה על הראש, באדיבות ארז דריגס ושמיל בן ארי, ולהפוך אותה לזהב. זה הרי מה שעשה את "חזרות" לכל כך נהדרת מלכתחילה - היכולת לקחת את הרגעים העלובים ולהגיש אותם עם חמלה
"דבר שמתחפש לאהבה", ספרה החדש של גליה עוז, מתאר ילדות וגם בגרות בצילה של הורות רעילה, מערערת, לא יציבה ונפיצה. היא לא רוצה שיפסיקו לקרוא את ספריו של אביה עמוס עוז ולא רוצה למחוק את המורשת שלו. אבל היא רוצה שנדע מי עוד הוא היה. עכשיו אנחנו יודעים
הצחוק של יונית ל"נה נה נה" של נתניהו הוא לא צחוק מתחנחן. זו חצי תגובת ברירת מחדל. זה קורה כשאת בסיטואציה מעיקה, שבה לא אבדה לך לחלוטין השליטה, אבל את גם לא מרגישה בטוחה לגמרי להגיב כמו שהבטן שלך מבקשת
סרט הדוקו "לשחרר את בריטני" עוקב אחר המאבק המשפטי לסיים את האפוטרופסות על הזמרת הפופולרית ועל הדרך מחדד את ההבנה (המאוחרת) שגם לפני שכולנו אהבנו לשנוא את בריטני, גם כשאהבנו אותה באמת - היא זכתה ליחס מחפיר. מכולנו
