ברי וזיוה ביזו את הדת, עקיבא וענהאל הצילו אותה: חמש הערות על טלוויזיה

אם לדלג על הקלישאה, אז כן, אנשים דתיים רואים "האח הגדול", למעשה עשרות אלפים מהם, כולל ערוץ 20, וזה לא העניין. העניין הוא שרבים מהם מסתובבים ברחוב בתחושת בושה איומה על הנזק התדמיתי שנגרם להם בפריים טיים ערוץ 2, מול למעלה ממיליון צופים לפרק. זיוה וברי סימון, שהפכו את בית האח הגדול לגיהנום של דמגוגיה דתית מהסוג שמבזה את היהדות, הם שואו ריאליטי מצוין ומעורר עניין. אך בעבור גברים ונשים שומרי תורה ומצוות, הם סדין אדום שעלול לסמל לחילונים רבים שהנה, כך נראים ומתנהגים דתיים: בורים, צעקניים, גזענים.

לכן, קברניטי רשת אולי דפקו את "המירוץ למיליון" כשהאריכו אותה עד בוא המשיח, אבל השאירו לדתיים את עקיבא וענהאל, ההיפך המוחלט מהשפל של זיוה וברי. עוד לפני מופע האימים של "האח הגדול", עקיבא וענהאל הציגו פנומנה ביחס לעולם הריאליטי של ניקיון, חן וסובלנות. הם לא גאוני הדור, אבל הם בני אדם והיותם דתיים היא לא כלי ניגוח או קרדום לחפור בו, אלא חלק ממי שהם - וזהו. לעומת חילול ה' של ברי וזיוה, עקיבא וענהאל מכבדים את האוכלוסיה הדתית שממנה הם באו ואליה הם יחזרו. לעומת חילול ה' של ברי וזיוה, עקיבא וענהאל הם משהו להתגאות בו.

"האח הגדול": הבלוג של רחלי רוטנר
עקיבא וענהאל בראיון בלעדי לוואלה! תרבות
איזה דתיים אתם מעדיפים על המסך? ספרו לנו בפייסבוק

המשפט "דברים שהטלוויזיה לימדה אותי" מתייחס בדרך כלל בהומור לשטויות מופרכות או פיסות מידע לא רלוונטיות לחיים האמיתיים, אבל מפעם לפעם הטלוויזיה דווקא כן מצליחה להיות לשירות לציבור כאשר היא חושפת את מה שמתרחש מתחת לרדאר העמוס בלאו הכי שלנו. "עובדה" של השבוע היתה בדיוק זה כאשר היא התלוותה לרועי פלד, בן זוגה של לי זיתוני ז"ל, שנדרסה על ידי שני תיירים יהודים צרפתים שנמלטו מיד לאחר מכן לצרפת והשאירו אותה לגסוס.

פלד, כך מסתבר מסרטו של ניר שחק, מצליח בנחישות להגיע בעצמו להרבה יותר ממה שהצליחה משטרת ישראל או השגרירות כדי להביא את הדורסים לדין ומשיג הודאה מצולמת באשמה. חוץ מחוסר הצדק הבסיסי של החיים, שעליו כבר ידענו, מצליח הסרט הזה להבהיר – היום, בישראל, אם אתה רוצה שמשהו ייעשה כמו שצריך, תאלץ לעשות זאת בעצמך. לאזרח היחיד אין על מי לסמוך באמת – לא על המשטרה, לא על נציגי הציבור, לא על הרשויות.

להשיק תוכנית שהופכת להצלחה מסחררת בן לילה, זה אמנם תענוג אבל מקדם לחץ היסטריית העונה השנייה. מעטים מצליחים לעמוד בגודל הציפיות ולהמשיך להבריק. כשמגיעים לעונה השישית, כבר אין לחץ וחבל. כי זה בדיוק הרגע שעל יוצרי סדרות מצליחות להתחיל להרגיש את המים ולוודא שלא קפץ שם כריש.

אז טינה פיי, בבקשה שימי לב. עכשיו כשאת מתחילה את העונה השישית של "רוק 30", אותה כמעט נאלצת להשיק בלי אלק בולדווין, הלב הפועם שלה. היזהרי לך. הפרק הראשון של העונה עושה רושם שעדיין מדובר באבן חן, אבל כזו שזוהרה מתחיל להתערפל. אז אנא טינה פיי, שמרי על זה קצר, מהודק, ו-וודאי שזו תהיה העונה האחרונה.

(הדר טורוביץ')

הסכנה הכי גדולה בהעברת מסר כלשהו, היא שהמסר, חשוב ככל שיהיה, ייתקע למדיה בגרון ויחנוק אותה. ולמרות מה שמערכת החינוך אולי חושבת – הסכנה הזו היא לא דבר להתעלם ממנו, גם לא כאשר פונים לילדים ולנוער. ב"חי צומח דומם" – רצועה יומית חדשה המשודרת בערוץ הראשון בשידורי הילדים והנוער, דווקא מבינים את זה היטב.

שי אביבי מנחה את הסרטונים הקצרים והחמודים האלו, במלוא הקסם הטבעי שיש לו, וכולם עוסקים בנושאים אקולוגיים חשובים, אבל מבלי לטרחן את הקהל – מה באמת אנחנו צריכים ומהי צרכנות; מה הנזק שגורמת צריכת אנרגיה מוגזמת ואיך אפשר לצמצם אותה; ועוד טעימות קצרות וקולעות על העולם בו אנו חיים ומה חשוב לעשות כדי לשמר אותו. זהו גם פורמט שמותאם לפתיל הקצר של קהל היעד, וגם מצליח להתייחס אליו בכבוד וברצינות.

הצעד הבא בקריירה של גדי סוקניק סיקרן את כל מי שעקב אחר הבחירות שלו, מעזיבת אולפן החדשות הקריר אל עבר עשייה דוקומנטרית. אז השלב הבא בסולם הסוקניק הוא כמסתבר "האיש הירוק" המשודר בערוץ הבריאות, ושאפשר להסיק משמו שעוסק בנושאים אקולוגיים, כטרנד מודעות חם במיוחד.

סוקניק הלא מעונב, הלא מרעים בקולו הוא דווקא חביב מאוד לצפייה, הוא נראה כמתעניין בנושאים כפאנלים סולאריים, מיקסום הפקת אנרגיה ושאר המרכיבים השונים לחיים אקולוגיים יותר. מצד שני, המגזין עצמו, דווקא לא הולך יד ביד עם פתיחת כפתור הצווארון של סוקניק ונותר יבשושי למדי, טכני למדי ובעיקר – הוא לא "מספר סיפור". חבל.