"בובה של לילה" חוזרת: איך היא שינתה את השפה הישראלית?

רק לפי רמת הקריזה של צופיה האדוקים, אפשר להבין שטוב שנגמרה פגרת החורף של "בובה של לילה". בעונתה השנייה, תוכנית הסאטירה של ערוץ הספורט הצליחה להתנחל בלבבות של מי שאוהב ספורט ישראלי, אבל גם בקרב מי ששונא אותו, כי אם יש משהו שמייחד את "בובה של לילה", הרי זו היותה מעין קבוצת תמיכה שמנציחה את כל מה שעלוב ופתטי בספורט הישראלי, ובכך מביאה את הקהל לידי קתרזיס מזכך, שמאפשר לו להתמודד מחדש עם היצור הנוראי הזה. לכן, לכבוד חזרתה מפגרה הערב (ראשון, ספורט 5+), וואלה! תרבות מעלה על נס את האופן הרדיקלי ביותר בו "בובה של לילה" השפיעה על השיח הספורטיבי-בידורי בישראל: השפה.

"בובה של לילה" אחראית על שורה של ביטויים והתבטאויות משמעותיות מאוד לדיבור הישראלי. הן הנציחו את העילגות שבסיס הדיון הספורטיבי במדינה, אבל גם הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיחות במשרד, בבתי הקפה ובברים על כדורגל, בחורות ובכלל. הנה המיטב שלהם.

"בובה של לילה" חוזרת: מה היא צריכה כדי להשתדרג

"ווסחאב"

המנצח הבלתי מעורער של "בובה של לילה", הסיומת של הדמות מספר 1 בתוכנית, זו של פרוספר אזגי (בגילומו המופלא של אסי ישראלוף). "ווסחאב" מגיע בסוף כל משפט חווייתי של אזגי, שבד"כ משלב סוג אוטו פלוס מושבי ריפוד פלוס אקט מיני פלוס סוג אלכוהול מומצא (גריי-גוס למבדה) פלוס "ילד רע" של ליאור פרחי. בלתי מנוצח.

"ימינה ת'צלם"

החיקוי המצוין של ירון ברלד לנאור ציון, שתפס תאוצה כל כך גבוהה עד שנאור ציון עצמו, לא אחד שחסר לו אגו, לא יכול היה להתעלם ממנו.

"!!!Hold It"

קריאת הקרב של יואב כץ, בגילומו של שלום מיכאלשווילי, סמל לקמצנות הלא תיאמן המיוחסת לאמריקאי ההזוי שמנהל קבוצה בישראל, אבל מעדיף שהם לא ייסעו בכביש 6.

"שה שה יא רשע"

מה שמדהים בדמות של אבי לוזון ב"בובה של לילה", היא שמבין כל החיקויים והאדפטציות בתוכנית, את זו של לוזון הכי קשה לבודד מדמותו האמיתית. וכך, בכל פעם שהוא מהסה את בן שיחו עם "שה שה יא רשע", קשה שלא להיזכר ב"מכבי פ"ת ניצלה על אפם ועל חמתם של הרשעים" המיתולוגי של היו"ר. עצוב, וקורע בו זמנית.

"הילד הזה ענק, ענק אני אומר לך"

יעקב בוזגלו מחריב את הקריירה של בנו מאור במציאות? "בובה של לילה" מחריבים את מה שנשאר מיעקב בוזגלו.

"מי שלא רוצה לבוא - וולקאם"

שייע פייגנבוים לא פחות חשוב לארסנל הציטטות של הכדורגל הישראלי מאלון מזרחי, למשל. "בובה של לילה" סייעה לו והכניסה את הביטוי המדהים הזה, שהפך לשגור כמעט כמו "שיחקנו טוטאל, טוטאל אני אומר לך", המיתולוגי של פייגנבוים.

"תוריד ת'יד"

אלימות, לצערנו, היא חלק מובנה בכדורגל הישראלי. ידיים ורגליים עפות לכל הכיוונים בכל שבת ותוכניות כמו "יציע העיתונות" מבוססות על אלימות מילולית והאנרגיה שטמונה בהן. "תוריד ת'יד" מפי בובת שלמה שרף מייצגת את כל האלימות הזו ועד כמה היא מושרשת בתוכנו.

"לא לא לא, אומר ברוך דגו"

המשפט שבו משתמש מוטי חביב בגילומו של אסי ישראלוף כדי להכין אותנו לכך שהמציאות של הכדרוגל הישראלי הרבה יותר מעניינת ממה שחשבנו מסמל עוד אחד מהחידושים של התוכנית. במשך שנים, עוד מימי "הגשש החיוור", התמקדה הסאטירה הישראלית בסגנונו המלאכותי של זוהר בהלול, אך האמת היא שהפואטיות של חביב גדולה יותר, ועוד באה לידי ביטוי בימים שבהם באמת אין ממה להתלהב. בסאטירה הספורטיבית העכשווית, כבר כמעט אין בהלול אבל יש הרבה חביב – מעמד ראוי לאיש היחיד שעוד מאמין כי אפשר לכתוב שירה על הכדורגל הישראלי העכשווי.

"עופר, הגעתי, איים היר"

זעקת הקרב המבשרת על כניסתו לאולפן של שימי ריגר בגילומו של ירון ברלד. קריאה זו מתבסס על ה"האני איים הום!" המאפיין את הסיטקומים האמריקאים הקלאסיים, ובכך מבהירה כי בדומה לגיבורים של אותן סדרות, גם הדמות ב"בובה של לילה" תהיה סמל לניאנדרטליות הגברית, עם כל הצעקנות, הכבדות, המגושמות ושביעות הרצון העצמית שלה, אבל גם עם הכריזמה השופעת שאי אפשר לעמוד בפניה. כמו פרד פלינסטון, ארצ'י באנקר ודומיהם, גם ריגר/ברלד אולי מעט מרתיע אותנו בתחילה, אבל בסופו של דבר אנחנו רק רוצים לחבק אותו.

Joke ראשונה/Joke שנייה

אות הפתיחה הלא תקני שמשמש את ריגר/ברלד כהקדמה לבדיחותיו. הלצות על חשבונם של פרשני כדורסל ישראלים-אמריקאים אינם דבר חדש: אריק אינשטיין הציג כבר ב"כבלים" חיקוי בלתי נשכח של טל ברודי. ובכל זאת, כנהוג אצל ברלד, מה שהיה יכול להיות חבוט ומיושן הפך למשהו מרענן ופרוע באמת. חשוב מכך, קאלט חדש נברא. בגללו, בבואנו לספר דאחקה לחברים, קשה לדבוק בכללים הנכונים של זכר ונקבה, והעיוותים "ג'וק ראשונה" ו"ג'וק שנייה" נפלטים אוטומטית. אם היו לשימי ריגר התלבטוית שמא עליו ללמוד לדבר כהלכה ולהסתכן באובדן הקסם, "בובה של לילה" הבהירה לו סופית כי הוא הבן אדם האחרון שצריך לעבוד על הסיומות שלו.

סמרטוטיאדה

פעם רון קופמן היה פרשן בועט, היום הוא כבר סתם עיתונאי ניחוח שמתמסר עם צבי ורשביאק. אבל זה לא כל כך משנה, כי ממילא התייאשנו מכל אותם בעלי קבוצות, מוסדות וענפי ספורט מקומיים שנהג לתקוף. לכן, אין כל פגם בכך שהוא עצמו, כמו גם ביטויי הלשון הציוריים שדרכם נהג להשתלח במסואבים, הפכו לקריקטוריה. הבנו כבר שהכל כאן פח, ולכן כשירון ברלד מקצין את תנועות הידיים שלו ואת נביחותיו ופולט שנמאס כבר מכל ה"סמרטוטיאדה הזאת", זה מצחיק, וגם משלים את התהליך שבסופו "בובה של לילה" נותרה הדבר הכי אמיתי בספורט הישראלי.

"בובה של לילה" בבלוג תקשורת הספורט של נמרוד עפרן
"בובה של לילה": פז חסדאי מנתח את ההיסטריה
"בובה של לילה": מה הביטוי שתקחו אתכם? ספרו לנו בפייסבוק