אחרי שבע האזנות ל-"Born To Die", התעלומה שהיא לנה דל ריי עדיין לא נפתרה. אלבום הבכורה שלה הוא לא אלבומה הראשון. היא נראית עשויה לגמרי אבל נשבעת שהכל אצלה טבעי. היא שרה כאילו הכריחו אותה לשיר אבל את הקליפ של "Video Games" היא עשתה בעצמה ויש לה קרדיט כתיבה בכל שיר ושיר באלבום. היא יצירה של מפיקים עבור מצעדים, אבל היא נערצת בסצינת האינדי ובבלוגים. לנה דל ריי מתהדרת בפרופיל פופי לא שגרתי, אבל האם זה מספיק כדי לגרום ל-"Born To Die", אלבום הלא-בכורה שלה (כי באמתחתה אלבום שיצא תחת שמה המקורי, ליזי גרנט, ויצא מחדש שוב בקיץ הקרוב), להיות אלבום פופ לא שגרתי? לא ממש.
לנה דל ריי היא תעלומה תדמיתית, ייתכן שהיא אפילו תעלומה אנושית, אבל היא לא תעלומה מוזיקלית. "Born To Die" הוא לא אלבום רע, אבל הוא גם לא אלבום טוב. הוא אלבום סטנדרטי לחלוטין של זמרת בינונית עם קול קטן שכותבת קלישאות יפות על חייה האמריקאיים עם הגברים הלא נכונים. יש לה מפיק מעולה (אמיל הייני, שעבר עם קניה ווסט, אמינם וקיד קאדי) שעוטף את הטונים שלה, שנעים בין הנמוך המדוכדך לגבוה הפיוטי, בכינורות סוחפים. יש לה מבט מת בעיניים והיא תמיד עצובה כשהיא שרה, אם כי בראיונות רדיו וטלוויזיה היא דווקא מצחקקת כמו ילדה בת 13. בתוך הבלילה הצפויה הזו מסתתרים כמה שירים נחמדים וכמה להיטים גדולים. זה לא שהתוכן לא קיים שם, הוא פשוט נקבר מתחת לערימות של בולשיט.
גולת הכותרת המוזיקלית של דל ריי היא "Blue Jeans", שיר בו היא ממצה את הפוטנציאל שלה עד תום. שם, לרגע קטן ונדיר, לדל ריי יש אופי. היא נשמעת בו כמו הכלאה בין אליזבת' פרייז'ר מהקוקטו טווינז לקייט בוש ובכלל, יש בשיר הזה משהו שמהדהד ל-"Wuthering Heights". גם שיר הנושא של האלבום מוצלח. "Video Games", הלהיט הגדול של דל ריי, נותר סלע מחלוקת: למרות שאחרי עשרות האזנות טרם השתכנעתי שמדובר בשיר טוב, ברור לי ששיר שמצליח לעורר תגובה כל כך גורפת מעורר גם הזדהות ורגש גדול, ובעצם זה מה שהופך עוד שיר יפה לשיר חשוב. ויש עוד: ב-"Radio" הקליט דל ריי נשמעת ממזרית, הג'אז הוינטג'י של "10 Million Dollar Man" הולם אותה ווקאלית ו-"Summertime Sadness" הוא שיר עם טקסט מעצבן אבל יש לו אחלה פזמון.
אז זה לא שאין מה לשמוע ב-"Born To Die". הוא לא, חלילה, פאשלה בסדר הגודל של ההופעה המושמצת של לנה דל ריי ב-SNL. אבל הוא גם לא ניצחון מרשים או אלבום מרגש. הוא גם לא יכול לרגש, ולא יעזרו לו האנחות והנאקות המלודרמטיות של דל ריי. יצירה כל כך מבוימת ומתוכננת, שאין בה שמץ של ספונטניות או שמחת חיים אמיתית, לא תצליח לרגש לעולם. ההימור שלי הוא שבסופה של 2012 לא יישאר מ-"Born To Die" הרבה, אבל כל זה לא חשוב כי לכל זה אין שום השפעה אמיתית על הסנסציה המכנה עצמה לנה דל ריי. וזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: ללנה דל ריי, שחתמה לאחרונה דיל בסוכנות דוגמנות גדולה, יש עוד הרבה לתת לעולם אבל ל-"Born To Die" אין הרבה להציע מעבר למה שקיבלנו ממנו עד כה. כוכבת גדולה, שירים קטנים. ליידי גאגא - הדור הבא, זה שגם סטרייטים מעריצים.
לנה דל ריי: דפנה לוסטיג מנתחת את התופעה עם פריצתה
לנה דל ריי ושאר פריצות הדרך של 2011
לנה דל ריי: עובדה או אגדה? מתווכחים בפייסבוק