נפלו בעריכה: למה הספורט הישראלי ויתר על הנשים בטלוויזיה?

הסופרבול הוכיח שהטלוויזיה בישראל מזלזלת בנשים כצופות בספורט, מה המהומה סביב "גוסיפ גירל" ותתרחקו מ"סערת רוחות": דברים שאסור לפספס

מערכת וואלה! NEWS

למה שידורי הספורט בישראל וויתרו על הנשים? / לילך וולך

אם נלך על הממוצע והלא פוליטיקלי קורקט – נשים מתעניינות פחות בספורט מגברים. נניח עכשיו לדיונים המשעממים למה, נניח גם לתיקונים המיגדריים ולשאר ההתפלפלויות. כמות האוהדות השרופות שלא ילבשו חולצה צהובה או אדומה או השד יודע איזה צבע מוחרם אחר, רק בגלל שהיא מזוהה עם הקבוצה המתחרה, נמוכה בהרבה מאלו שלא ילבשו אותו צבע כיוון שהוא גורם לעור הפנים שלהן להיראות משונה.

אבל מלבד זה, נראה שטלוויזיית הספורט הישראלית עושה כל שביכולתה כדי להמאיס את הצפייה או העיסוק בספורט על נשים. לא נדבר פה על הדרת נשים - כי זה באמת יצא כבר מכל החורים – אבל בעיקר כיוון שלא נשארו יותר מדי נשים להדיר שם. זה פשוט שוויתרו עלינו, החליטו שאין מה לנסות בכלל כי ממילא יש לנו את העיסוקים הקטנים הנשיים שלנו כמו מריחת לק או חישוב סימטריית איברי הפנים שלנו.

(תוכן מקודם)

הלחצן הזה יכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

לכתבה המלאה

צפייה בשואו המטורף שמרימים באירועי הסופרבול בארצות הברית הוכיחה לנו שאפשר אחרת, לגמרי אחרת. נכון שהיחס האמריקאי לסופרבול כאל חג לאומי הוא אקסצנטרי לכשעצמו, אבל מדובר באירוע – אירוע לכל המשפחה שלא מפלה מהחגיגה נשים וטף. הפרסומות המצחיקות, המושקעות, המופרזות עד להשתגע הן לא אלו שרומזות לגברים שהנשים שלהם הן מטרד שיש למצוא לו מקום אכסון עד שתסתיים שעת הגבר-גבר הפרטית שלהם, וגם לא כאלו שיש בהן נשים שנושפות לרווחה שלגבר-ילד-חיה שלהן יש איזשהו תחביב מלבד בהייה בישבנים ותלותיות מנג'סת.

הפיכת הסופרבול לפלטפורמה הכי נחשקת ומדוברת למופעים מוזיקליים, השקות של מוצרים חדשים ופירסום בכלל, היא אולי צעד קפיטליסטי מחושב הרבה יותר מאיזו חיבת נשים גורפת – אבל היא עובדת. והיא הופכת אירוע ששייך מסורתית בישראל לפחות ממחצית האוכלוסייה, לכמעט כפול מכך – והאימפקט של זה מהדהד בהתאם. לא ברור איך מפספסים בארץ את הפוטנציאל הכלכלי של הפיכת אירועי ספורט משודרים לכאלו שיפנו גם לנשים, לא ברורה ההפרדה האנכרוניסטית המחשבתית שמניעה את הגלגלים. מה שבטוח – כדאי לכם להזמין אותנו למסיבת הבנים הזו, "בנות זה איכסה" זה לגמרי כיתה ד'.

סופרבול 2012: מדונה בהופעת המחצית - צפו באירוע כולו

תרדו מ"גוסיפ גירל", זהירות! ספוילר/הדר טורוביץ'

בפרק המאה של "גוסיפ גירל" (לא תתפסו אותנו קוראים לזה "אחת שיודעת". זה פשוט לא יקרה) נחשפה דמותה של אותה, נו טוב, אחת שיודעת. הבחורה שעומדת מאחורי הבלוג שמנהלת לשכונת האפר איסט סייד את החיים התגלתה בשניות האחרונות של הפרק כג'ורג'ינה ספרקס, דמות נוכחת נפקדת במהלך העונות שכל תכליתה היתה מאז ומעולם בחישה בקלחת. הצופים נזעקו כנגד הטוויסט המופרך והמקהלה היוונית קבעה: עבר כאן כריש.

סצנת החשיפה של זו שיודעת:

"גוסיפ גירל", חשוב לציין נהנית מקהל צופים מגוון שכולל את החשודות המיידיות (הילדות המחוצ'קנות) ואת ההיפסטרים שנהנים לחבק את הסדרה מי בקטע אירוני יותר ומי פחות. הפסקול העדכני והסטיילינג המענג עושים היטב את העבודה בהקשר הזה. ובכל זאת, הכריש של גוסיפ גירל כבר ראה לא מעט קפיצות בעבר, והעונה האחרונה, מלאה בהן להתפקע (אליזבת הארלי למען השם). אין באמת סיבה להתרגש ובטח שלא לצאת בהצהרות, "גוסיפ גירל" היא עדיין גילטי פלז'ר מוצלח שעושה את העבודה טוב יותר מרוב התוצרת בז'אנר. הניחו לאפר איסט סיידרז.

"סערת רוחות": סערה בכוס תה / אבנר שביט

הרוח האפוקליפטית של 2012 באה לידי ביטוי גם בקולנוע. בהתאם לזאת, מיד לאחר שחזיונות סוף העולם ב"מלנכוליה" של לארס פון-טרייר פינו את מקום באולמות של לב, הגיע "סערת רוחות" של ג'ף ניקולס למלא אותם עם נבואות זעם משלו. הפעם, הם שייכים לאמריקאי ממוצע מאוהיו (מייקל שנון) שמתחיל להיתקף בהם, ועד הרגע האחרון לא ברור לנו אם הוא רואה את הנולד או סתם הוזה.

אך בניגוד ל"מלנכוליה", שהתבסס על עומק פילוסופי, פסיכולוגי ואמנותי בלתי רגיל, "סערת רוחות" מתגלה כשטחי וחלול למדי - לא יותר מסרט שאפשר להקרין ביום עיון על סכיזופרניה. בהקשר זה, בשעה שפון-טרייר עיצב את האפוקליפסה ביופי עוצר נשימה, הרי שכאן מעוצבים החזיונות בצורה דלה למדי, שנבנית על אפקטים מיוחדים ברמה ירודה ועל רפפטיביות מעיקה.

עוד יותר מכך, אפשר להתרעם גם על הכיוון שאליו הולך הסרט. בסופו של דבר, הוא מוכיח כי הגיע הזמן שהקולנוע העכשווי ייגמל מן החיבה הכפייתית שלו לסיומות פתוחות ואלטרנטיבות. לפעמים זה עובד, אבל במקרה של "סערת רוחות", כמו במקרים קודמים אחרים, הדבר מעיד בעיקר על ריקנות וחוסר יכולת לתגמל ולספק את הצופה.

נכון, הודות לתצוגות המשחק של שאנון בתפקיד הראשי ושל ג'סיקה צ'סטיין (אלא מי) כרעייתו, יש בסרט משהו מהפנט. בסך הכל, הוא לא מעיק או מזיק - הוא סתם מאכזב, לא מממש את הפוטנציאל שלו, לא מתעלה לרמות של יצירות אפולקיפטיות עכשוויות אחרות ובעיקר לא ראוי במיוחד לפרסים שבהם זכה. אולי זו סערה קולנועית, אבל זו סערה בכוס תה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully