פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פוטו סינתזה 09: אמנות בין אדם למכונה

      אמן שהשתיל מצלמה בראשו, יוצר שהשתמש ביד מכנית וביורק, שהיא סוג של סייבורג כשלעצמה - החיבור בין המכונה לאדם באמנות לא ממש קל לעיכול אבל מעניין בטירוף. מדור האמנות

      קוצב לב, פרוטזות מלאכותיות, פלטינות בגולגולת ואפילו סתימות בשיניים – למעשה כיום כולנו סייבורגים במידה כזאת או אחרת. הגוף האנושי הכניס את הטכנולוגיה לתוכו והפך את האפשרות של היות אדם-מכונה (או בעצם "אדמכונה") לממשית מתמיד. בתרבות הפופולרית, ז'אנר המדע הבדיוני החדיר את דמותו של האדם הביוני לחיינו ביצירות ספרותיות, טלוויזיוניות וקולנועיות; אלה עסקו לרוב בשאלות המוסריות הנוגעות ליצור שהוא בחלקו אורגני-ביולוגי ובחלקו מכני באופן שמשפר את יכולותיו.

      ארנולד שוורצנגר מחשב את קיצו לאחור:

      Terminator 2 from Terminator on Vimeo.

      מסייברמן ב"דוקטור הו" ודארת' ויידר ב"מלחמת הכוכבים", דרך המחסל בסדרת "שליחות קטלנית" ורובוקופ ועד לאדם ב"באפי ציידת הערפדים" - הסייבורג עורר דיון בשאלות של חיי נצח מול היות האדם בן תמותה, ציות עיוור מול רצון חופשי ודבקות במטרה מול רגש שמוביל לא פעם לפעולות חסרות תועלת. מעל לכל הוא סימל במידה רבה את הפוביה ממחשבים של תום המאה ה-20 והחשש שבהסתמכות על הטכנולוגיה הדיגטלית יתהפכו היוצרות והשבב יהיה בסוף זה שישלוט בכולנו.

      סטיב בושמי כסייבורג, מתוך האתר www.worth1000.com (צילום מסך)
      אפילו נאקי תומפסון לא יעזור כאן. סטיב בושמי כסייבורג, מתוך האתר www.worth1000.com (צילום מסך)

      האמנות המערבית, שעסקה בגוף האנושי מאז ראשיתה, אימצה גם היא את הפנטזיה/הסיוט שהסייבורג מציע. בעוד שהבחירה בדמות האניגמטית הזאת כמושא האמנות נפלה לעיתים לפשטנות (כמו במקרה למעלה, משעשע ככל שיהיה) או סתם לכיעור (עיין ערך עטיפת האלבום "Born This Way" של ליידי גאגא), דווקא ההתייחסות אליה מפרספקטיבת היוצר עצמו הייתה מאתגרת ומערערת. הנה כמה דוגמאות לאמנים שאימצו את הרעיון של שילוב אדם ומכונה ובחנו כך את גבולות האמנות עצמה, לעיתים בצורה די מזעזעת.

      עיניים בגב, או לפחות צמצם

      האמן וואפה בילאל (Wafaa Bilal), יליד עיראק שחי בארצות הברית ומכהן כפרופסור לאמנות באוניברסיטת ניו יורק, השתיל מצלמה דיגיטלית זעירה – בחלק האחורי של ראשו. במסגרת הפרויקט, שזכה לשם הסמלי "3rdi", המצלמה היתה אמורה לצלם תמונות באופן אוטומטי, בהפרש של דקה, במשך 24 שעות ביממה לאורך שנה שלמה. הדימויים שהתקבלו היו אמורים להיות מועברים למוזיאון לאמנות מודרנית בקטאר. "אחד התנאים החברתיים בהם אנו חיים הוא מעקב ומה שרציתי לעשות כאמן זה לשקף זאת לציבור", העיד בילאל. לדבריו, הוא היה מעוניין לאבד את הסובייקטיביות שבצילום ו"להגיע לצילום האובייקטיבי שאינו מושפע מהכוח שבעינינו".

      וואפה בילאל והמצלמה שהושתלה בראשו מתוך הטמבלר deaddutchpainters (צילום מסך)
      זה קריפי כמו שזה נראה. מתוך הטמבלר "dead dutch painters" (צילום מסך)

      המצלמה הושתלה בחלק האחורי של ראשו של בילאל בניתוח מסובך, במהלכו נקדח חור בעובי מספר סנטימטרים בגב גולגלתו, חוברו פלטות טיטניום ואליהן הוצמדה המצלמה. אולם למרות שטופל באנטיביוטיקה ובסטרואידים, גופו של בילאל דחה את השתל ובשל חשש לזיהומים היא הוצאה טרם סיום הפרויקט. בילאל לא התייאש, והחליט לקשור את המצלמה לעורף באמצעות רצועת בד – הפעם בלי התערבות רפואית.

      וואפה בילאל והשתל בראשו מתוך הטמבלר epilef (צילום מסך)
      הפלטות עליהן הוצבה המצלמה בראשו של בילאל. מתוך הטמבלר "epilef" (צילום מסך)

      יד רוחצת יד

      השתלה אינה האופציה היחידה להפוך את היוצר לאדם-מכונה. אמן המיצג האוסטרלי סטלארק, או בשמו האמיתי סטליוס ארקאדיו, אמנם הפך לא פעם את גופו שלו למצע ליצירת האמנות, אך גם רתם את הטכנולוגיה ליצירה בדרך שונה. במופע "היד השלישית" שהעלה סטלארק בשנות ה-80 הוא השתמש ביד מכנית שנבנתה במיוחד בהתאם למידות ידו האמיתית. התזוזות של היד הוכתבו בידי אותות חשמליים שנשלחו משרירי הבטן והרגליים באמצעות אלקטרודות. כך למשל צייר סטלארק על לוח באמצעות שלוש ידיים ולמעשה יצר דבר מה באמצעות השילוב בינו לבין המכונה.

      עבודה של האמן האוסטרלי סטלארק מתוך הטמבלר liqeitsynthagm (צילום מסך)
      יד לבנים. מתוך הטמבלר "liqeitsynthagm" (צילום מסך)

      חידוש נוסף של סטלארק היה "מכונת השרירים" אותה הציג באנגליה ב-2003. מדובר היה ברובוט גדול מימדים בעל שש רגליים שהיה למעשה מערכת היברדית של אדם ומכונה, שנשלטה על ידי תנועות הגוף. רגלי העכביש העצומות זזו בהתאם לתזוזותיו של סטלארק והפכו למעין שלוחה של גוף האמן.

      עבודה של האמן האוסטרלי סטלארק מתוך הטמבלר mooselloyd (צילום מסך)
      ספיידרמן המופלא. מתוך הטמבלר "mooselloyd" (צילום מסך)

      דונה הראוואי, שכתבה את "מניפסט הסייבורג" (1991), אולי המסמך התיאורטי המוכר ביותר בנושא, קשרה בין טכנולוגיה לבין פמיניזם וטענה כי לסייבורגים אין זהות מגדרית אחת בגלל שהטכנולוגיה מציבה אותם מעבר לגופניות המגדרית המסורתית.

      הרעיון יוצא הדופן הזה זכה לביטוי מוצלח במיוחד בקליפ של ביורק. אמנם המטאור האיסלנדי מוצגת כאן כאנדרויד - רובוט מכני בדמות אדם - אך הפתיחות במיניות והמזמוזים עם ספק רובוטית נשית ספק היא עצמה, תואמים את הרעיונות בדבר הטכנולוגיה של הסייבורג ועושים את העבודה.

      עם כך, המפגש שבין האדם למכונה הסעיר, כאמור, לא רק את ההגות, אלא גם את האמנות; האפשרות לשדרג את עצמנו באמצעים מכניים ומימושה הובילו לטשטוש גבולות בין היוצר למושא היצירה. זה היה ונשאר רדיקלי, זה היה ונשאר לא קל לעיכול.

      פוטו סינתזה: כל הפוסטים של מדור האמנות
      נתקלתם בטמבלר מעניין? באמנות מלהיבה ברשת? שלחו לנו למייל
      פוטו סינתזה: אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק