וויטני יוסטון מתה: כל הכתבות, ההספדים והדיווחים

וויטני יוסטון: הזמרת שביונסה וריהאנה חייבות לה הכל

זמרות יש כמו זבל, אבל קולות גדולים כמו וויטני יוסטון אין. למרות היעדר הסטייל והסוף הטרגי, ביונסה וריהאנה תמיד יהיו חייבות לה הכל. דפנה לוסטיג אוהבת לנצח

דפנה לוסטיג
12/02/2012

החלוצה

כי זמרות יש כמו זבל. וויטני יוסטון(צילום: AP, Dan Steinberg, file)

יש הרבה קולות גדולים. אם פעם חשבנו שריאות שיכולות לנפץ את התקרה הן מצרך נדיר, הטלוויזיה של הדור הנוכחי הוכיחה לנו שזמרות וזמרים יש כמו זבל. בכל עונה של כל תכנית כישרונות מתמודדים לפחות זמר או זמרת אחת עם אוקטבות מרשימות. לעיתים נדירות הם גם זוכים. בסופו של דבר, האמת תמיד יוצאת החוצה: קול גדול אינו מספיק. בשביל להפוך לסופרסטאר, או לפחות לאמן שמשנה משהו בחיים של אנשים, צריך יותר מעוד קול גדול. צריך מוטיבציה, אישיות, כריזמה, נוכחות. צריך לדעת שהקול הוא רק כלי בתוך מכלול, וצריך לדעת איך טסים עם המכלול הזה לירח. בתוך המשוואה הזו, וויטני יוסטון היתה ניל ארמסטרונג. חלוצה.

עוד בוואלה!

אייפון 13, נינג'ה גריל ודייסון: כבר שמעתם על מסיבת המתנות של חצי חינם?

מערכת וואלה! בשיתוף חצי חינם

הקריירה שלה אמנם הונדסה בגאונות על ידי קלייב דיוויס, אבל ברוב שנותיה יוסטון לא היתה זמרת מסורסת. היא יצקה את עצמה גם לשירים המטופשים ביותר, הכניסה בהם תוכן ורגש. היא נמלטה מכל המלכודות שהופכות זמרות גדולות לזמרות סתמיות, והיא עשתה זאת בחינניות אינסופית. לא סתם ממליצים המנטורים לאותם מתמודדים בתכניות השירה לעולם לא לבצע קלאסיקה של יוסטון.

אחרי הביצועים הגדולים שלה, ובראשם הבלדות – "The Greatest Love Of All", "Saving All My Love" וכמובן "I Will Always Love You" – אי אפשר להתחקות, וגם אין צורך. אף אחד לא ישיר את זה כמוה. השירים האלה, שבביצועה הפכו למרוממים, הופכים אצל אחרים לעיסה של סוכר וטמטום. אף אחד גם לא רוצה לשמוע גרסה אחרת של "How Will I Know". זו של יוסטון, קומבינה עילאית של קצב לבן ואר אנ' בי, היתה כל מה שפופ צריך מאז ומעולם. זה קצת לא פוליטקלי קורקט לכתוב על להיט של אשה שחורה שהוא צבעוני, אבל המוזיקה של יוסטון היתה בדיוק כזו – צבעונית. מגוונת. מרחיבת גבולות.

ב-1998, קצת לפני הטרגדיה הגדולה שלה, או שאולי כבר בעיצומה, יוסטון הצליחה להמציא את עצמה מחדש. בעיצומו של עידן להקות הבנים-בנות נטולות הרגש ואחרי שמונה שנים ללא אלבום חדש, יוסטון שיחררה אלבום שבו לצד שירי דיאן וורן צפויים, היא הציגה גילגול חדש, מודרני, מאותגר וסקסי של האר אנ 'בי שבנה אותה. "My Love Is Your Love" ו-"Its Not Right But Its Ok" כבר השתייכו לדור הלהיטים השחורים הקוליים, אלו מזן הלוניז והנו דיגיטי.

יוסטון לא רצתה להקליט את השירים האלו – דיוויס היה זה שדחף אותה לנסות משהו חדש – והוא, כהרגלו, צדק. היא היתה יכולה להצליח באתגר שבו רוב הכוכבות נכשלות, ולהיות דיווה שמתבגרת בכבוד. וכשכבר נדמה היה שזה קורה, יוסטון איבדה אמון. הגיהנום פרץ החוצה והיא נשאבה אל המסע שנגמר היום לפנות בוקר בחדר מלון בבברלי הילס. הניסיונות האחרונים להחזיר אותה למצעדים לא הוסיפו לה כבוד. את הקריירה של יוסטון עדיף לזכור עד שנת 98'.

היא לא חיה בסטייל, היא לא מתה בסטייל, וגם קשה לומר שהיא עשתה מוזיקה עם סטייל. זמרות כמו ביונסה וריהאנה לוקחות את המורשת שלה וטוענות אותה בערימות של סטייל אבל ליוסטון פשוט לא היה את זה. אבל אם היא לא היתה מוכרת 10 מיליון עותקים מאלבומה הראשון הן לא היו כאן היום, שולטות בפופ ביד רמה כשהן נשענות על הקרקע שדיוויס ויוסטון הניחו עבורם. היא היתה זמרת אפקטיבית, ועם האפקטיביות הזו היא ניצחה. יוסטון מתה אומללה, אבל לפופ היא הביאה את אחד השינויים הכי שמחים והכי חשובים בתולדותיו, וזה משהו להתנחם איתו.

וויטני יוסטון מתה: עולם המוזיקה נפרד מהזמרת האגדית
וויטני יוסטון מתה: עלייתה ונפילתה של דיווה
וויטני יוסטון מתה: בואו להיפרד מהזמרת הענקית בפייסבוק

  • וויטני יוסטון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully