דיסק און קינג: איך הסרטים שמול "הערת שוליים" באוסקר?

בעוד שבוע וחצי יתייצב בפעם העשירית נציג ישראלי להתמודד על האוסקר לסרט בשפה זרה. זה יהיה כמובן "הערת שוליים", והוא ימצא את עצמו מול סרט אירני, סרט קנדי עם גיבור אלג'יראי וסרט שואה פולני (וגם מול סרט בלגי עלום). זו אולי לא התחרות הכי קשה שניצבה בפני מועמד תוצרת הארץ לפסלון המוזהב, אבל היא ללא ספק הכי פיקנטית.

הניסיון להמר מה יהיו התוצאות של התחרות הזו מתסכל בערך כמו לשער מתי, אם בכלל, תתקוף ישראל את איראן. בדיוק כמו במקרה המדיני, גם כאן הכל קורה במחשכים – נהלי ההצבעה לסרט הזר שונים ובעיקר מסתוריים מאשר בקטגוריות האחרות. לכן, הפרס הזה מזמן מדי שנה מועמדים מפתיעים וגם זכיות לא צפויות. למדנו את זה על בשרנו הודות לחוויה של "ואלס עם באשיר", שניצב בזמנו כפייבוריט עם "כנופיית באדר-מיינהוף" הגרמני ו"בין הקירות" הצרפתי, אך מצא עצמו נעקף בסיבוב בידי "פרידות" היפני, דרמה שאיש לא שמע עליה קודם לכן או אחר כך.

ובכל זאת, לאחר צפייה בחמשת הסרטים, עיון בתחזיותיהם של נביאי אוסקר מובילים והתבססות על תקדימים, אפשר להעריך את הסיכויים של כל אחד מהם, ובסופו של דבר אפילו להסתכן בשקלול מאזן הכוחות והימור על זוכה.

מן הסתם, את הסרט של יוסף סידר אין צורך להציג – דרמה על יריבות אקדמית בין אב ובנו (שלמה בראבא וליאור אשכנזי), שכבר נהנית בישראל מסטטוס כמעט פולחני.

למה יזכה? כי האקדמיה קיפחה את ישראל כבר תשע פעמים, כולל שלוש בארבע השנים האחרונות, והגיע הזמן לפרגן לה; בגלל שהממד היהודי בסרט חזק יותר מאשר בכל אחד מתשעת המועמדים הקודמים של המדינה, ואולי זה מה שיקרוץ סוף כל סוף לחבריה היהודים של האקדמיה; בגלל שהפרס בקאן והביקורות הטובות בארצות הברית מלמדות כי יש כלפיו הערכה בינלאומית; בגלל שעומד מאחוריו הגב החזק של סוני, מפיצו בארצות הברית; בגלל שהוליווד מכירה ומוקירה את סידר – גם מפני שכבר היה מועמד בעבר על "בופור", וגם מפני שהאנגלית השגורה בפיו מלידה מסייעת לו להותיר רושם טוב בראיונות לתקשורת המקומית; כי המועמדות של הסרט לפרס התסריט המקורי בטקס האינדי ספירט מלמדת על גודל ההערכה כלפיו; ובגלל שאם חבר אקדמיה יגיע למצב שבו הוא צריך לבחור בין ישראל לאירן, אולי ייקח בחשבון שיקולים פוליטיים ולא קולנועיים.

למה לא יזכה? מפני שהוא פחות קומוניקטיבי מרוב המועמדים האחרים; בגלל שהוא פחות מרגש במובן הטהור והישיר של המילה, וזה לא מובן מאליו להתחבר אליו; כי ההטיה היהודית באקדמיה מעולם לא עזרה לנו בעבר; כי גם אם כן, הקולות היהודים עלולים להתפצל בינו לסרט השואה "באפילה"; מפני שלפחות בקטגוריה זו, המצביעים נוהגים להתעלות מעל כל שיקול פוליטי; כי גם לאירני יש את הגב של סוני; כי לא כל העולם בהכרח אוהב את הסרט – הביקורות והקהל בצרפת, למשל, קיבלו אותו באדישות מוחלטת; כי מעבר לזכייה בקאן, הוא מגיע לאוסקר בלי שום פרס משמעותי אחר; וכי כרגיל, ישראל מסתערת על האוסקר עם סרט משובח, אבל כזה שמכל מיני סיבות הסיכויים שלו לזכות פחותים מאלה של אחרים.

גם על זה סרט אין טעם להרחיב יותר מדי את הדיבור, שכן מחרתיים הוא עולה כאן לאקרנים ואז תתפרסם עליו ביקורת מלאה. כהקדמה, נאמר שהתסריטאי-במאי אסגר פרהאדי עוקב פה אחר נתק בין זוג אירני, שתקרית פרוזאית לכאורה רק מעמיקה אותו. הוא עושה זאת בצורה מקורית, סוחפת, חכמה ומרגשת, המצדיקה את כל הפרסים שבהם הסרט כבר זכה.

למה יזכה? כי הוא קטף עד כה כמעט כל עיטור אפשרי, וניצב מעל כל ספק כסרט הלא-אמריקאי הכי מוערך השנה (יחד עם "הארטיסט", שלא היה יכול להיות מועמד כאן מפני שהוא אילם ובעצם אין בו שפה זרה); כי גם אם לעתים קרובות יש הפתעות בקטגוריה הזו, לפעמים הפייבוריט כן זוכה – כפי שסידר כבר גילה בשעה שהפסיד ל"הזייפנים" האוסטרי; כי גם אם הסרט דובר פרסית, יש לו ממד אוניברסלי שכל צופה יכול להתחבר אליו; כי אף שהסרט אינו מינורי, בכל זאת אין בו שום אמירה שעלולה להרגיז מישהו, ואף שאינו פוליטי במובהק, בסך הכל עולה ממנו מסר מפייס; כי גם לו יש את הגב של סוני; כי אולי חברי האקדמיה יהיו צדקניים וירצו להוכיח בעזרתו שהם לא מתחשבים בפוליטיקה, ואולי באמת ובתמים הם לא יתחשבו בה; כי אולי הקולות היהודיים יתפצלו בין "הערת שוליים" ו"באפילה", שני סרטים שבהם הגיבורים הם יהודים בעצמם.

למה לא יזכה? כי בעשור האחרון, כמה מן הפייבוריטים הכבדים בקטגוריה הזו הפסידו, ו"פרידה" עלול ללכת בדרכם של "גיבור", "אמלי" ו"המבוך של פאן"; כי אמנם הוא קטף שלל פרסים אחרים, אבל האקדמיה לא מחוברת לתחרויות ממסדיות אחרות וכבר העניקה את האוסקר לסרטים זרים שהגיעו אלה בידיים ריקות למדי – למשל "אי שם באפריקה" או "פרידות"; כי הסרט עשוי בסגנון ריאליסטי ומחוספס, מהסוג שמעולם לא נשא חן בעיני האקדמיה; כי בכל זאת, אולי השיקול הפוליטי יסתנן לפחות לתודעה של חלק מחברי האקדמיה, ולתת את הפרס דווקא לסרט אירני, ועוד במצב המדיני הנוכחי ובשעה שניצב מולו מועמד ישראלי – זה כבר יותר מדי.

סרטה של אניישקה הולנד, שנרכש להפצה מסחרית בארץ, אך עדיין לא ברור מתי זה יקרה. הבמאית הוותיקה מציגה כאן את סיפורם של יהודים פולנים שהסתתרו בתעלות הביוב בזמן מלחמת העולם השנייה וכך שרדו את השואה. אפשר להתווכח על הפער בין המתואר כאן למה שהתרחש במציאות ועל ההיבטים האידאולוגיים של כל זה, אבל לפחות מבחינה קולנועית, הולנד יצרה כאן עבודה מרשימה ומרתקת ובעיקר את אחד מן הסרטים הקלאוסטרופובים והחונקים של העת האחרונה.

למה יזכה? בגלל חוק ה"שניים רבים – שלישי לוקח" – במקום להכריע בין האויב האירני לחבר הישראלי, האקדמיה האמריקאית אולי תעשה לעצמה חיים קלים ותלך על פשרה; כי סרטי השואה כבר הפכו לז'אנר בפני עצמו, אבל הודות לשימוש בתעלות הביוב הולנד מצליחה להקנות לסוגה הזו נופך מקורי ובכך להקנות ערך ייחודי ליצירה שלה; כי יצירות שעוסקות בשואה זוכות לעתים לתשומת לב מיוחדת, בעיקר באקדמיה; כי זהו סרט חזק שמותח את גבולות הטוב והרוע האנושי, וקשה להתעלם ממנו; כי הולנד היא במאית ותיקה ומוכרת, עם חברים באקדמיה ובעיקר עם הרבה ניסיון בתעשייה האמריקאית – בין השאר, ביימה פרקים ב"הסמויה" ו"The Killing", ורקורד מסוג זה כבר סייע לבמאי "הסוד שבעיניים" לזכות בפרס; כי אם אמנם יש הטיה יהודית באקדמיה, היא עשויה דווקא לפעול לטובת "באפילה" השואתי ולא לזכות "הערת שוליים".

למה לא יזכה? כי הוא לא זכה כמעט בכלום עד עכשיו, מה שעשוי ללמד כי ההערכה אליו מסויגת; כי הוא קשה עד מאוד לצפייה, וייתכן כי רבים מחברי האקדמיה שקיבלו את הסקרינרים שלו פרשו כבר בתחילתו לנוכח סצנות ההתעללות בנשים ובילדים; כי הקלישאה על האובססיה של האקדמיה לשואה כבר הופרכה לא פעם בשנים האחרונות; כי "קאטין", סרט פולני ברוחו של "באפילה" שהיה מועמד לפרס לפני חמש שנים, לא זכה בו, אז למה שזה כן יקרה הפעם?; כי גם אם יש כאן משהו מקורי, בסך הכל התוצאה הסופית דומה למדי לסרטי שואה קודמים, וחברי האקדמיה בהחלט יכולים לומר לעצמם שהם כבר ראו סרטים כאלה וכבר נתנו להם פרס, והגיע הזמן לעבור הלאה; כי הסרט לא מציג את היהודים באור חיובי במיוחד, כך שאם בני דת משה באקדמיה ייתנו למוצאם להשפיע על החלטתם, אולי כבר יעדיפו לבחור ב"הערת שוליים".

סרטו של מיכאל רוסקאם, שטרם הוקרן מסחרית בארץ ולא בטוח שזה אי פעם יקרה. לפנינו דרמת פשע המזגזגת בין עבר להווה כדי להציג סיפור אלים על אלימות כפרית, והוא עושה זאת בצורה ברוטלית, מבולבלת ובעיקר מייגעת להחריד. מחריד גם שיצירה זו זכתה להשתחל בחמישייה על חשבונם של מועמדים ראויים בהרבה, למשל "הכרזת מלחמה" הצרפתי, "היו זמנים באנטוליה" הטורקי, "חוף מבטחים" הפיני וכיוצא בזה. היא מלמדת על המוזרות של שיטת הבחירה בקטגוריה הזו, וגם על העובדה שהזהות הפרוטסטנטית של מרבית חברי האקדמיה מיטיבה עם סרטים מסוגם של "Bullhead", שמבטאים את הרוח הקשוחה וחמורת הסבר של הזרם הדתי הזה.

לכל הפחות, אפשר להתנחם בכך שאיש בעולם לא מהמר על כך שהסרט יזכה באוסקר, וגם אין שום סיבה להאמין שזה יקרה.

למה יזכה? כי גם אם הוא פחות טוב ממנו, משהו בו מזכיר קצת את "בעולם טוב יותר", הזוכה של השנה שעברה.

למה לא יזכה? בגלל כל סיבה הגיונית שבעולם.

הדרמה של פיליפ פלרדו, שבדומה ל"באפילה" ול"Bullhead", טרם הופצה בארץ. הבמאי הקוויבקי עוקב כאן אחר מהגר אלג'יראי, הממלא את מקומה של מחנכת בכיתת יסודי שהתאבדה בשטחי בית הספר. בעשותו כן, עליו לא רק ללמד לתלמידים את החומר, אלא גם כיצד להתגבר על אובדן וכאב.

דרך הסיפור הזה מצליח פלרדו לדון בהבדלים בין שיטות ההוראה של פעם ועכשיו, ובשינוי שחל, לאו דווקא לטובה, ביחסים בין מבוגרים לילדים. הוא עושה זאת בצורה חכמה, אנושית ורגישה למדי, אם כי ללא שום ברק או ניצוץ.

למה יזכה? כי לעתים קרובות זוכה באוסקר סרט קטן שמתגנב מאחורי כולם, ו"מר לאזאר" הוא בדיוק כזה; כי הוא מבטא כמיהה לעבר, ובכך משתלב טוב יותר מארבעת המועמדים האחרים ברוח הנוסטלגית שאופפת השנה את הוליווד; כי לתת לו את הפרס פותר את הדילמה אם לפרגן למוסלמים מאירן, ליהודים מישראל או ליהודים מפולין; כי יש בו עיסוק בהגירה והגיבור שלו מוסלמי, כך שבכל זאת אפשר לומר כי יש לו ממד פוליטי מסוים, מה שירצה את המצביעים שמחפשים לתת את הפסלון לסרט "חשוב"; כי אמנם לא זכה בכלום עד עכשיו, אבל שיקול כזה לא בהכרח מפריע לאקדמיה; כי בשבועות האחרונים יותר ויותר חזאים אמריקאים בעלי שם מאותתים שסיכוייו מתעצמים; וחשוב מכל – כי מכל חמשת המועמדים, הוא זה שמעורר את התגובה הרגשית החזקה והישירה ביותר.

למה לא יזכה? כי לבמאי שלו אין שום כוח או קשרים באקדמיה; כי הוא מינורי מדי, לפעמים אפילו משעמם לפרקים; כי המומנטום של "פרידה", "הערת שוליים" ו"באפילה" אולי חזק מכדי לעצור את שלושתם גם יחד; כי "כשהנערים שרים" ו"בין הקירות", שני סרטים דוברי צרפתית על מורים של ילדים בעייתיים, כבר היו מועמדים לאוסקר ולא זכו בשנים האחרונות; כי יש גבול לשטויות של האקדמיה ולאור כל הביקורות שגם כך עולות על מנהגי ההצבעה בקטגוריה הזו, היא לא יכולה להרשות לעצמה בחירה שערורייתית נוספת.

משאלת הלב היא ש"הערת שוליים" יזכה, התחזית המתבקשת היא ש"פרידה" יעשה זאת, אבל אני מהמר כי פעם נוספת תיפול הפתעה, ו"מר לזאר" יקטוף את הפסלון.

הסיבה לכך היא שבאוסקר לסרט הזר לא זוכה היצירה הכי טובה, הכי יצירתית או הכי מוערכת, אלא זו שמצליחה לעורר הכי הרבה רגש בהכי הרבה אנשים.

מכל בחינה אחרת, "מר לאזאר" נחות לעומת שלושת המועמדים האחרים, אבל אף אחד מהם לא צובט בלב כמוהו, ולאף אחד מהם לא קל כל כך להתחבר.

אלה בדיוק הנתונים שאיפשרו בעשור האחרון ל"אי שם באפריקה", "פרידות" ו"הסוד שבעיניים" להפתיע, ולכן אני לוקח את הסיכון ומהמר בריש-גלי על "מר לאזאר". הלוואי שאתבדה.

אוסקר 2012: יוסף סידר בראיון מיוחד מלוס אנג'לס
אוסקר 2012: איך השתנה היחס הישראלי לפרס?
אוסקר 2012: "הערת שוליים" יזכה? ספרו לנו בפייסבוק