זה לא שאנשי המרכז כל כך מרכזיים כמו שככל הנראה אנשי הקצוות הם קיצוניים. אילת, הנפה הדרומית ביותר של ישראל, זו שנושקת לים אחר, שמזג האוויר שלה שונה לחלוטין והחול שלה אדום ודק, מושכת אליה את האחרים של החברה. אנחנו אולי רצינו להפוך את אילת ללאס וגאס של היהודים, אבל כל מה שהשגנו זה עיר שתלויה באוויר כמו ציור של רנה מגריט, שייכת רק לעצמה, תלושה מהזמן, מפלרטטת עם המציאות רק כשמתחשק לה. אם מתחשק לה.
אילת היא הכוכבת הפוטוגנית של "הים הדרומי" שעלתה אמש (שבת) בערוץ 8 של HOT עיר שכולה מאניה דיפרסיה. שילוב בין גן עדן וגיהנום, מלונות פאר וחושות של נוודים, ותושבים שחלקם הגיעו לשרת ונשארו כי הרגישו כמלכים; מין "פישר קינג" משונים מטעם עצמם. מי שמבקר בה יראה את האטרקטיבי או את הדוחה שבה, מי שבוחר לחיות בה יצטרך ללמוד לחיות עם הדיכוטומיה הזו ולהתאים את עצמו. "הים הדרומי" מצליחה לתפוס את מהות רכבת ההרים הרגשית של אילת ולזקק אותה למופע קסמים מהפנט.
ארבע הגיבורים התלושים של "הים הדרומי" מרכיבים בפסיפס את אילת על כל קצותיה - ג'ון שמנהל את אכסניית "המקלט" המיסיונרית שיש לה שורשים היפיים ואהבת אלוהים ורוצה שבנו המתבודד יירש את מקומו; פוקסי הצוללן הילד-גבר שמסובך בתביעה משונה על שפגע בצב ים ומגדל את בתו הקטנה והיפהפיה שחולמת על חיים בתל אביב; אילן פיפסון המאהב המזדקן שמדבר על עצמו בגוף שלישי, מתלבט אם רוצה ילד וחי באשליות גדלות; משה סלסה, הליצן העצוב שנטש מאחוריו את הילד הדתי מבית שאן ועובד כמנהל אווירה במלון.
"הים הדרומי" לא שופטת את הגיבורים שלה, לא מתנשאת מעליהם ולא מנסה ליישר אותם למסגרת הדוקומנטרית המוכרת מכל כך הרבה סדרות תיעודיות אין כאן את יד הבמאי המהנדסת היגיון ונראטיב, אין את התחושה הלא נוחה של צופה שמבין שהתיעודי הוחלף במניפולטיבי פשוט מכיוון שהמציאות לא היתה סיפורית מספיק. "הים הדרומי" מאמצת את הכאוס של אילת והכאוס של גיבוריה האנושיים, ותופרת את הכל לשמיכת טלאים צבעונית, משונה ומקסימה.
שלושת פרקי "הים הדרומי" מזכירים יצירות שמזגזגות בין מציאותי לסוריאליסטי כמו "חלום אריזונה", "חשיפה לצפון" או "מגנוליה". את החיתוכים הלא צפויים של הסדרה, את העריכה המפתיעה והמוזיקה החלומית תופרת הקריינות ספוגת הרגש של בני בשן שנותנת מימד פיוטי לסדרה ומחליקה את הקצוות הדוקרים והעצובים שיש בנקודה הדרומית ביותר.
איזשהו פלא קורה תחת היד של איתמר אלקלעי והמצלמה של גונן גלזר המכוער הופך ליפה, הדוחה לאטרקטיבי. "הים הדרומי" מצחיקה, ועצובה ומרגשת, ואיכשהו היא נותנת השראה לחיות כאילו אף אחד לא שופט אותך, כאילו אין כללים ומושגים כמו "נורמלי" ולא משנה כמה חושבים שאתה ציפור משונה או עקמומית. בפרק השלישי של "הים הדרומי" מסביב למדורה מדברית אומר אחד המרואיינים, משתתף לרגע "פעם היו רצים לירושלים נאחזים בקרנות המזבח, מבקשים ריפוי. היום ירושלים זו לא הכתובת. היום זו אילת. זאת העיר מקלט". אחרי צפייה ב"הים הדרומי" יכול להיות שעוד תשתכנעו.
"הים הדרומי" חושפת את אילת האחרת: ראיון עם הבמאי איתמר אלקלעי
"הים הדרומי" - מה חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק