פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נערה גולשת 03: כך הרשת הפכה את הדאבסטפ ללהיט מיינסטרים

      מבריטני ספירס, דרך ילד הודי ועד לחתולים - איך הדאבסטפ יצא מהמחתרתיות שלו והפך ללהיט ויראלי. טור תרבות דיגיטלית

      הנוכחות המוגברת של דאבסטפ באינטרנט, שכוללת לא רק המוזיקה עצמה אלא גם את המימים (Memes) השונים, היא תופעה מסקרנת במיוחד. בעיקר כי עד לא מזמן סוג המוזיקה הספציפי הזה נחשב לנחלת השוליים ואף לכזה שלא ישרוד את מבחן הזמן. על אף הפופולריות המחתרתית של הדאבסטפ בממלכה המאוחדת, שם נולד הז'אנר בסוף שנות ה-90, הוא לא זכה להכרה מיינסטרימית גדולה בתחילת דרכו. זו התבססה בערך ב-2005, כשב-BBC שודר סרט דוקומנטרי קצרצר בשם "The Sounds of Dubstep". פחות משנתיים אחר כך, בריטני ספירס השוויצה בתנודות הבס המעגליות (Wobble Base) – אחד מסימני ההיכר הבולטים של הז'אנר - ב-"Freakshow" מתוך האלבום "Blackout"; בתרבות הפופולארית העכשווית, ביום שבריטני מצהירה שהיא מכירה אותך, זהו היום שבו אתה הופך למוכר רשמית.

      מאז 2007 ועד היום חלה עלייה הדרגתית מתועדת בעניין שמעורר הז'אנר, שלימים יפלג את הגולשים ברשת לשתי קבוצות עיקריות: אלה שצוחקים על דאבסטפ ואלה שמתים עליו. אבל לא היתה זו רק בריטני ספירס או אמנים כמוה, שתרמו את חלקם בהתפשטותו מחוץ לגבולות אנגליה אל תעשיית המוזיקה הפופולרית בארצות הברית. נדמה שגם לוויראליות האינטרנטית היתה תרומה משמעותית לאימוץ הז'אנר על ידי תעשייה שלא ממהרת לאמץ את האלמנטים האלקטרוניים המזוהים עם אירופה, אבל עשתה זאת הפעם בחום.

      מחקרים לא מיהמנים בכלל – כיאה לסגנון המחקר האינטרנטי המחופף – גורסים כי מים הדאבסטפ נולד ביולי 2008 בסרטון בשם "How To Dance Dubstep" שמציג קטע מתוך סרט הודי מפורסם בו נצפה ילד קטן רוקד ריקוד שניתן להגדיר כסוג של ברייקדאנס, לרקע טראקים מפורסמים של קספה ובנגה, מאבות הז'אנר בלונדון.

      מאז צצו באתרי הווידאו מאות אלפי סרטונים תחת הכותרת "ריקוד דאבסטפ" בכיכובם של רקדנים שנראה כאילו אינם מכילים מפרקים או עצמות; כולם צוברים כמות צפיות מכובדת תוך זמן קצר, בעיקר בזכות מרכיב ה"איך הם עושים את זה" שעובד על הגולשים כמו קסם. אחד החדשים שבהם (נכון לרגע כתיבת שורות אלו לפחות), הוא של נער גרמני שלקה בשיתוק ילדים ומבצע את הריקוד עם קביים באופן מעורר השראה. עדות לפופולריות האדירה של סרטוני הדאבסטפ ניתן למצוא בגרף הזה המציג את הגידול בעניין שמעורר עד היום סרטון הילד ההודי. לפי הגרף, מאז 2010 קהל חדש וגדול יותר נחשף לסרטון ולמוזיקה שאיתו. בסוף השנה שעברה ריקודי הדאבסטפ זכו להגיע לתכנית האינטרנטית הפופולרית "Kids React to Viral Videos" של האחים פיין – נקודת ציון מרשימה למדי בעולם היוטיובי ועדות חיה להטיית האזניים האמריקאיות הרכות לסאונד האירופי המחוספס.

      ספק אם העניין הרב שמעורר דאבסטפ באינטרנט מיוחס בהכרח לטיב המוזיקה, בטח שלא בגלגולה הנוכחי שסופג ביקורת מחסידי הז'אנר הוותיקים. ברשת, החיבור שבין המוזיקה לתמונה, לריקוד או לכל אלמנט אחר שמשולב עם הטראק שברקע, חשוב לא פחות מהמוזיקה עצמה. מים הדאבסטפ לא נשען על הז'אנר לבדו, הוא מבוסס על סך כל החלקים שמרכיבים אותו. אם הדאבסטפ לוקח מלודיה ומילים וקורע אותן לגזרים בעזרת בסים ותופים, המים האינטרנטי עושה את אותו הדבר בדיוק. הוא שואב את השראתו מיצירה קיימת ומשנה אותה בעזרת כיתוב, עריכה או פס-קול ומעניק לה משמעות חדשה. המים הדאבסטפי הוא למעשה מיקס בתוך מיקס שמעיד יותר מכל על התפקוד של האינטרנט בעידן השעתוק הדיגיטלי ועל מהות המים בפשטותו – רעיון או סמל שמתגלגל ומתפשט ומשתכפל ומשתכלל במעגליות נצחית שמזכירה גם את הרפיטטיביות של הדאבסטפ ואת התנועה העקבית שעשה מיבשת אחת ליבשת אחרת.

      אחד הביטויים לכך הוא ברמיקסים הדאבסטפיים ללהיטים שחולשים על פני כל להיט ויראלי קיים. כך למשל להיט היוטיוב, "Chocolate Rain" זכה לרמיקס, או רבקה בלאק עם הלהיט של "Friday" בגרסה שעולה על המקור ואפילו הראיון המפורסם של צ'רלי שין זכה להפוך לטראק עתיר בס. אבל מיקסוס הדאבסטפ הופך לאמנות וידאו אמיתית רק כאשר עריכת הוידאו מסונכרנת לחלוטין עם המוזיקה ויוצרת את אותה אמירה חדשה שלעתים לועגת לז'אנר ולתזזיתיות שלו ולעתים משקפת את מהותו בלבד, או חוגגת את השונות שלו. כמו בסרטון בו קריימר מ"סיינפלד" מגלה את הדאבסטפ לראשונה לרקע טראק של סקרילקס, מפיק דאבסטפ אמריקאי עכשווי ומוכר, וכמו התינוק הקטן וההמום בסרטון ויראלי אחר, שניהם לועגים לגלגולים המאוחרים והפופוליסטיים של הז'אנר אבל גם מחבקים אותו בהומור.

      ואם כבר הומור, הגלגול האחרון ביותר של התופעה הגיע באופן בלתי נמנע אל מלך החיות והג'ונגל הדיגיטלי הלא הוא החתול, השליט הבלתי מעורער של כל המימים באשר הם. אמנם ל"דוגסטפ" – גרסת הכלבלבים של המים, היתה השפעה לא קטנה בעניין ואפילו לתוכים היה מה לומר בנידון, אבל חתולים ואינטרנט, כבודם במקומם מונח. בשבועות האחרונים צובר תאוצה סרטון חדש, להיט אינטרנטי בהתהוות – חתול הדאבסטפ. מדובר בכמה סרטונים של משתמשים שונים, ביניהם סרטון אחד מצטיין, מעט קשה לעיכול ומטריד בחלקו, שמצליח לסכם את המקום בו הדאבסטפ נמצא היום בדרך מובנת ומסתורית בו זמנית. חתול הדאבסטפ מצויד בשפם ומשקפיים, הוא היפסטר בעל מודעות עצמית וכנראה שגם חוש הומור. הוא תזזיתי ונוירוטי, כמו המוזיקה לצליליה הוא מתעוות, אבל בין הטייקים עוצם עיניו בשעמום קיומי ומפגין וקוליות חתולית אדישה. הוא גזור, שאול, ממוקסס, מחורפן אבל ממוקד מטרה, ביטוי די ישיר למוזיקה לצליליה הוא נע, לטוב ולרע.

      את מה שבריטני עשתה עבור הז'אנר המוזיקלי, סרטוני החתולים עושים בשנה האחרונה עבור המים האינטרנטי. הם מעניקים לו חותמת כשרות ופתח לקהל שספק אם היה חווה אותו קודם. מכאן והלאה מדובר בתהליך של הזנה הדדית, האינטרנט את האמנות והאמנות את האינטרנט. כי בכל זאת, ספק אם ללא אותו ילד הודי, או אותו חתול, מפיקי הדאבסטפ בארצות הברית היו מגיעים להכרה רחבה כלשהי. בריטני, ילד הודי וחתולים. שמישהו ירשום את הנוסחא הזו שלא נשכח.

      הילית וולברג היא מנהלת אתר Flix

      דאבסטפ ברשת: מכירים עוד מימים מוצלחים? שתפו אותנו בפייסבוק

      נערה גולשת 01: פרשת Megaupload וקים דוטקום כמשל על סדר עולמי תרבותי חדש
      נערה גולשת 02: ביונסה וג'יי זי מגדירים מחדש את מושג הפרטיות