"את, אני והשאר" ו"זאת מלחמה": ג'ניפר אניסטון מאכזבת, ריס ווית'רספון מעולה

בזמן שהוליווד היתה עסוקה בקרב על האוסקר, בתי הקולנוע בישראל היו עדים לעימות מסוג אחר: ההתנגשות בין הסרטים החדשים של שתיים מן הכוכבות הרומנטיות הגדולות בימינו. מצד אחד, "זאת מלחמה" עם ריס ווית'רספון, ומנגד "את, אני והשאר" בכיכובה של ג'ניפר אניסטון. שני אלה הגיעו לאולמות בסוף השבוע האחרון, והעמידו את מעריציהן של האלילות ושל הז'אנר כולו בפני דילמה לא פשוטה: למה מהם ללכת.

התשובה להתחבטות זו היתה כי אמנם אף אחד מן השניים לא ישיב לסוגה המדשדשת את זוהרה, אך "זאת מלחמה" מעניין יותר מיריבו.

הסיבה לכך היא שהסרט ממשיך את המגמה האופיינית לעולם הקומדיה האמריקאי בעשור האחרון: הצגתם של הגברים כילדותיים, חסרי אחריות וקלים לתמרון. ההבדל הוא, שעד כה זה נעשה דרך דמויות שהיו מעט לוזריות מלכתחילה. כאן, האינפנטיליות מתגלה בשני טיפוסים שמשלח ידם הוא מסימני ההיכר המובהקים של המאצ'ואיזם הקולנועי: ביון. יתרה מכך, כבר ברגעי הפתיחה מתברר כי אין בסביבה סוכנים חשאיים אימתניים מהם וכי אף נבל בינלאומי לא מסוגל לגבור עליהם. אם לא די בכך, מגלמים אותם טום הרדי וכריס פיין, שניים שבהחלט אפשר היה להחשיב עד כה כמועמדים עתידיים לגלם את ג'יימס בונד ביום מן הימים.

אך במשקל על שירו של בוב דילן, אפשר לומר כי השניים אולי מחסלים טרוריסטים הונג-קונגים כמו גברים, אבל נשברים כמו ילדה קטנה בשנייה שהם רואים אשה יפה. חמור מכך, השניים עוד מתאהבים באותה אחת (ווית'רספון) ומוצאים עצמם מתחרים בו בזמן על לבה, מה שמעורר בהם קנאת פין. בשלב מסוים אחד מן הסוכנים אף מקניט את האחר בספקולציות על אורך אבר מינו, ובכך יוצר דיאלוג המזכיר להפליא את מערכון ה"אבו-צ'ופצ'יק" של "החמישיה הקאמרית", שהציג סוכן שב"כ המתאונן על גודל המתקן שלו בהפסקת סשן חקירה בעינויים.

בדיוק כמו במערכון ההוא, גם ב"זאת מלחמה" יש מימדים אבסורדיים וסאטיריים, והוא לא מהסס להשתמש בכל אמצעי כדי לחשוף את גיבוריו במערומיהם. התוצאה מוגזמת ומוקצנת, אבל עובדת: גם מפני שהיא מצליחה לבדר באופן הבסיסי ביותר, בעיקר בגלל החינניות שבה פיין והרדי עושים מעצמם צחוק, וגם כיוון שמאחורי ההומור הישיר מסתתרת אמירה מושחזת על האתוס הגברי. משעשע גם התפקיד של צ'לסי הנדלר, כחברה הטובה של הגיבורה שמקפידה לתת עצות סותרות ושגויות מלכתחילה.

הודות לכל זה, מצליח הסרט לחפות על שלל החסרונות שלו. בין השאר, כפי שקורה בדרך כלל בניסיון לשלב ז'אנרים יקרים להפקה מסוגם של הריגול והפעולה בסוגות זולות יותר בסדר הגודל של הרומנטיקה והקומדיה, קטעי האקשן שמעצב כאן הבמאי מקג'י נראים כמו חלטורה.

נדמה גם כי התסריט נכתב כלאחר יד. כיצד ייתכן, למשל, שאחד מן הסוכנים החשאיים הכיר את הבלונדינית הלוהטת באתר היכרויות? הרי אין כל סיכוי שבעל תפקיד שושואיסטי שכמותו יחשוף כך את פרטיו בפני העולם. ומדוע היא מכריזה לאחר מכן כי החסרון העיקרי של אחד מן המחזרים הוא מוצאו הבריטי? למה זה כל כך רע מבחינתה כך פתאום?

לשאלות הללו אין כל הסבר, וגם הבחירה הסופית של הגיבורה באחד משני הכלבלבים המיוחמים מגיעה ללא נימוק. במילים אחרות, "זאת מלחמה" מצטייר כקשקוש אחד גדול, וככה בדיוק צריך להתייחס אליו: חגיגת טראש נטולת היגיון ואיפוק, שבה הדמויות מגוחכות ולכן גם כל מה שמסביבן כזה.

מי שיבוא לכאן כדי להתענג על עוד קומדיה רומנטית עם ריס וויתרספון ודאי יתאכזב, שכן הרומנטיקה כאן היא לא המטרה אלא רק האמצעי שמוביל את הסרט לעבר היעד האמיתי שלו: לצחוק על גברים. ברגע שמבינים זאת, אפשר ליהנות מ"זאת מלחמה" ואפילו להעריך אותו.

"זאת מלחמה": איפה ומתי רואים?
"זאת מלחמה": ראיון בלעדי עם ריס וויתרספון וצ'לסי הנדלר

תגידו מה שתגידו על "זאת מלחמה", אבל לפחות ברור מה הוא רוצה. את זה אי אפשר לומר על "את, אני והשאר" בכיכובם של ג'ניפר אניסטון ופול ראד.

בתחילה, נדמה כי בדומה ל"איך להיפטר מהבוס" שבה כיכבה אניסטון לפני כמה חודשים, גם זו קומדיה אנטי-קפיטיליסטית: הכוכבת ועמיתה יפה העיניים מגלמים כאן זוג יאפי הנאלץ לעזוב את ניו יורק בשל תוצאות המשבר הכלכלי. ניסיון להרחיק לאטלנטה ולתפוס מחסה אצל קרוב משפחה מיליונר של אחד מהם חושף בפניהם את הניוון המבחיל של המעמד הגבוה, כך שהם מבינים כי המקום האידיאלי מבחינתם הוא קומונה של היפים (ובהם ג'סטין ת'רו, אלן אלדה ועוד), שבה אושר הוא השאיפה היחידה ולעושר אין כל חשיבות.

האמת היא, שבנקודה זו הסרט היה צריך להיעצר – הרי הגיבורים היו בקונפליקט בין עולם אחד למשנהו, עשו את הבחירה שלהם וזהו, מה עוד אפשר להגיד? אך מכאן והלאה מה שהיה יכול לשמש בסיס לפרק בינוני של "משפחת סימפסון" נמרח ומתמשך, ונראה כי התסריטאי-במאי דיוויד וויין לא ממש יודע לאן לקחת את העלילה, וגם לא בטוח איזה מין יצירה הוא רוצה לעשות ומה הוא מבקש להגיד.

בהתאם לזאת, לאחר שנשך את העירוניות הקפיטליסטית, הסרט תוקף באותה עוצמה גם את אופי החיים בקומונה. הוא עושה זאת בצורה שטחית ולא מנומקת, ונדמה כי הסרקזם שלו נובע מנוחות תסריטאית במקרה הטוב ומזלזול פטרוני בזולת במקרה הרע.

לא ברור גם מה מרכז הכובד של הסרט – האם זה העימות בין העיר לטבע? אם כך, הרי שממילא נראה כי שניהם בזויים בעיניו. האם זה איזשהו תהליך שצריכה לעבור הזוגיות בין שני הגיבורים? אם כן, הרי שלא מונחים לכך מספיק יסודות, כך שלכיוון הזה אין להתפתח. האם המטרה היא ליצור משולש רומנטי? במידה וזו התשובה, הדבר קורה כאן מאוחר מדי, והצלעות השלישיות האפשריות לא חזקות דיו.

יש בסרט כמה רגעים מוצלחים, והוא בעיקר משתמש בסביבה ההיפית לשם יצירת כמה קטעים סוריאליסטיים ואף פסיכדליים שנדיר לפגוש כיום בקולנוע המסחרי. עם זאת, התוצאה בסך הכל מחורבשת, ונראה כי המוטיבציה העיקרית של וויין היתה לא יותר מהצורך להוכיח כי אף שהוא פועל בגזרה המסחרית, יש בכוחו למלא את הסרט בכמות אינסופית של בדיחות מתחת לחגורה.

בשלב מסוים, הדבר מתחיל להעיק ולהביך, עד שהצפייה בסרט משולה להתבוננות בילד קטן הפולט רצף של גסויות רק כי זה אסור. חוסר הנוחות מגיע לשיאו בסצינה שבה ראד מביט במראה ומתכונן לבגידה הראשונה בחייו במחרוזת חסרת טעם של דברי זימה. הצורה שבה זה נעשה מעוררת תמיהה, והיא אינה לכבודו של השחקן המוכשר וגם לא לזה של הצופים.

בסיכומו של דבר, אפשר לחרוץ כי לולא אניסטון היתה מככבת בסרט, הוא כלל לא היה מופץ בארץ. בהתחלה, קשה היה שלא לרטון על התרגום העברי הסתמי שניתן לו כאן (במקור הוא נקרא "Wanderlust"). אך בסיום הצפייה בו, מתגלה כי מפיציו המקומיים קלעו בול: בדיוק כמו שמו, גם המוצר עצמו חסר משמעות, ועתיד להיבלע על המדף בין "את, אני והוא", "אני, את ואני", "אני ואתה וכל השאר", וכל השאר.

"את, אני והשאר": איפה ומתי רואים?
"את, אני והשאר": ראיון בלעדי עם פול ראד וג'סטין ת'רו

"זאת מלחמה" או "את, אני והשאר"? מה העדפתם? ספרו לנו בפייסבוק