האוזן השלישית חוגגת 25: "לא יכול לקום לנו מתחרה"

    המשבר הכלכלי, הפספוסים והיחס המתנשא של המוכרים: מיקי דותן, מייסד האוזן השלישית פותח הכל בראיון לרגל חגיגות ה-25 למותג

    • האוזן השלישית
    עינב שיף

    רק פעם אחת ב-25 שנות קיומה של האוזן השלישית מיקי דותן, המייסד ומבעלי המקום, חשש שהמוסד המיתולוגי לא יעמוד בעומס וייסגר. זה קרה לפני שלוש שנים, בזמן המשבר הכלכלי הגדול שהכה, כרגיל, בעולם התרבות הגבוהה לפני הכל: דיסקים לא נמכרו, די.וי.די היה מוצר במשבר וכולם עסקו בלשרוד. "ידעתי שתהיה התאוששות, אבל חששתי שנגיע לנקודה כל כך נמוכה, שלא נזכה להיות שם פשוט", הוא מסביר בראיון לוואלה! תרבות. "חשבתי שהמשבר הזה עלול להיות הסוף, אבל יש סיפור שאני תמיד מספר כדי להסביר איך יצאנו מזה".

    והוא?

    "שני אנשי היי-טק הולכים ביער ופתאום נתקלים באריה. אחד מהם חולץ נעליים ושם במקומם זוג נעלי ריצה, נייקי. השני שואל אותו 'מה אתה שם נייקי, זה אריה'. החבר עונה 'אני לא מנסה להשיג את האריה, אני צריך להשיג אותך'. האינטרנט היה האריה שלנו, ואותו אין סיכוי שנשיג אף פעם. את המתחרים, לעומת זאת, השגנו ולכן אנחנו כאן".

    הסיפור הזה מתמצת במדויק את הסיבה שבמדינה כל כך קטנה כמו ישראל, עם היקף שוליים תרבותיים צר כגבולות הארץ, האוזן השלישית הוא הדבר הכי קרוב שיש להגדרה "תאגיד אינדי": עם זרועות המוזיקה, הקולנוע, המועדון, הקפה, ה-VOD ועוד, המקום יכול להרשות לעצמו לחגוג 25 שנות קיום בסוף שבוע של הופעות (בראשות רובין היצ'קוק שיגיע לישראל עם פיטר באק מ-REM ולהקות נוספות), עם תחושת בטחון ויציבות. הם שרדו את שנות ה-80, את דעיכת הרוק הישראלי, את משבר ההורדות ברשת, את המעבר מהסניף המיתולוגי ברחוב שנקין וגם את אותו משבר מפואר של 2008. "גם בעוד 20 שנה יהיו אנשים שירצו להסתובב עם אנשים שדומים להם", מסביר דותן. "החיכוך הזה תמיד יקרוץ למישהו".

    טוב לדעת (מקודם)

    הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

    לכתבה המלאה
    "לא חשבתי שזה יימשך 25 שנה, גם לא 25 דקות". האוזן השלישית (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    דותן יושב במשרד שלו, שתי קומות מעל החנות ברחוב קינג ג'ורג' פינת בן ציון בתל אביב, שולח מיילים באייפד ובודק SMSים בסלולר. לפני 25 שנה הוא חזר לתל אביב, האיש שגדל תרבותית בדור ההיפים והתחנך על כך שהלהקות הנמכרות ביותר בעולם הם גם הטובות ביותר, וחשב שגם כאן זה יילך, או שלפחות הוא יוכל להיפטר מערימות הדיסקים עמם נתקע בחו"ל.

    יחד עם דורון גיל הוא חיפש מקום בזול, שיפעל אחרי שעות העבודה, כי למי יש כוח לזה בכלל. "לא חשבתי שזה יימשך 25 שנה, גם לא 25 דקות", הוא משחזר. "לא הבנו בכלל למה לנו לוותר על שנת צהריים. אלא שאחרי ימים ראינו תורים של אנשים שמחכים שנפתח, כאילו זה בנק. אבל מכאן ללתת פרנסה ל-100 איש? משוגע לגמרי".

    במיוחד שמה שהתחיל את העסק, התקליטים, לא בדיוק נמכר כיום.

    "זה מה שיפה באוזן, שעמודי התווך שלה מתחלפים: היום אנחנו מרוויחים כסף מה-VOD, ממועדון ההופעות וממכירת סרטים. פעם הרווחנו מהתקליטים ומספריית הווידאו. אני לא יודע מה יהיו עמודי התווך בעוד 3-4 שנים, אבל אני יודע שנמצא אותם מתוך האנרגיה של המקום".

    מהי בכלל אותה אנרגיה? מה זה בכלל אומר?

    "תמיד עבדנו גרילה. אף פעם לא היו פה משכורות ענק, ואני יכול להעיד על שכר המנהלים שהוא מאוד נמוך יחסית. אנשים שמגיעים לפה בראיון העבודה, כשמגיעים לחלק של השכר, אני שואל אותם – האם אתם מודעים שבנוסף למס הכנסה ולביטוח, יש פה 'מס אוזן' שהוא מאוד כבד. אני מסביר להם שבחוץ הם שווים 10,000 שקלים ופה הם מרוויחים 6,000, כי התחום לא יכול לשלם את הסכום שמגיע להם. מצד שני, יש עובדים שנמצאים פה למעלה מ-25 שנה כי הם רוצים להיות קרובים לתרבות. זו האנרגיה".

    מצד שלישי, במיוחד מאז המעבר מרחוק שינקין, הפכתם לתאגיד.

    "תראה, המותג נוצר מתוך עצמו, וזה טוב. נכון, במקום שמשלם משכורות לכל כך הרבה אנשים, ישנם חוקים ושיטות ניהול שצריכות להתאים לחברה כלכלית. אבל הנה סיפור: יש לנו עובד שהוא חבר בקבוצה של אנשים שמוחים נגד אמנים שבאים להופיע בארץ. אנחנו יושבים פה ומחליטים להביא אמן לארץ, ולמחרת הוא שולח מכתב שקורא לאמן לא להופיע כאן. לכאורה, צריך לפטר איש כזה שפוגע במקום העבודה שלו, אבל לא – אנחנו יכולים להכיל את זה. אנחנו לא תאגיד מספיק גדול כדי שנוכל להתנהג כך. עם זאת, החוקים הכלכליים חלים גם כאן –אנחנו לא עושים דברים בלתי סבירים ואם אנחנו כן – מתמחרים אותם במדור הבלתי סבירים של השנה. המאזן שלנו הולך לבנק ואנחנו צריכים להוכיח את עצמנו. אין מי שיעשה לנו תספורת".

    תמיד היה נדמה שחלק מהמיתוג הזה הוא גם חוויית הקנייה הבעייתית של האוזן. מוכרים מתנשאים ומזלזלים הם חלק מאותו מותג.

    "אנשים לא הקדישו מספיק מחשבה כדי להבין למה המוכרים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. המגמות הכלכליות ב-20 השנה האחרונות המציאו משווה שבה המוכר הוא עיוור. בסופרפארם המוכר מתווך לך את אותו שמפו ואחר כך, בחנות אחרת, ביצים. פה, המוכר תמיד היה מנטור וידע יותר מהלקוח. יש קו דק מאוד, שאני נלחם בו ולפעמים אנחנו נכשלים בו, בין 'יש לי טעם' לבין 'אני מזלזל בטעם של מישהו אחר'. ההנחיה החד-משמעית היא שיהיה לך טעם ותביע את דעתך אם תישאל, אבל לא לעשות פרצוף למי שמבקש בריטני ספירס. הקו הדק הזה נחצה מדי פעם, אבל לא בכוונה".

    אבל נראה שלפחות בשנים הראשונות, זה היה חלק מהעניין. כך יצרתם לעצמכם את השם, למעשה.

    "אם אני צריך לוותר על מוכרים עם טעם כדי להיות מחוץ לתמונה הזו, אז אני מוותר. אני מעדיף מוכרים שמבינים ב-40 אלף סרטים וב-80 ז'אנרים. אני מעדיף מוכר שטעה ואני איישר אותו, מאשר מוכרים שזה לא מעניין אותם. אבל חד משמעית – אסור להתנשא על הלקוח".

    סיפור הצלחהה, שלא היה חף מטעויות. אוזן השלישית (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    האוזן השלישית נחשבת בפי כל לסיפור הצלחה, אבל גם דותן יודע שהיו לה טעויות. בשנים האחרונות, למשל, צומצמה הפעילות של הלייבל Earsay כמעט לחלוטין; הסניף ברעננה נפתח ונסגר לאחר זמן קצר; אמנים פוספסו וגם הנכסים של החברה ברחוב שינקין נמכרו רגע לפני שבועת הנדל"ן הגיעה לשיא, מה שעלה לחברה לא מעט כסף. דותן, בישירות אופיינית, לא מתחמק. " Earsay לא נעלמה, היא עברה כמה גלגולים ותעבור גלגולים נוספים", הוא פותח. "אנחנו שוקלים את דרכנו, אבל לא ברמה של אוי ואבוי כי אנחנו לא מתפרנסים מזה, אלא כדי למצוא מודל מתאים בעידן הקבצים הדיגיטליים. הקריסה של NMC והד ארצי מראה שהמודל של מכירת מוצרים פיזיים וזהו זה, אין לו זכות קיום כלכלי".

    "אתה יודע, אחד הפספוסים הגדולים שלנו בקשר ללייבל היה די בהתחלה", הוא מספר. "הוצאנו את אלבום ההופעה של ז'אן קונפליקט של רמי פורטיס, שהיינו מביאים אותו להופעות כאן. הוא אמר לנו שהוא רוצה לעשות אלבום בעברית, אבל ניצן זעירא היה מהיר מאיתנו וככה הפסדנו את 'סיפורים מהקופסא' ובעצם עשור שלם של מוזיקה ישראלית טובה. לא ידענו לזהות שאנחנו רגע לפני נקודת שיא. גם את נושאי המגבעת היינו צריכים לשחרר אחרי הצלחת הקלטת, כי רצינו להישאר בשוליים".

    באשר לחנות ברעננה, דותן מודה: "כשלנו במשהו שלא כתוב ברשומות, והוא זיהוי סקרנות אינטלקטואלית של עיר. בסן פרנסיסקו יש מיליון איש ובאטלנטה יש 4 מיליון איש, אבל לסן פרנסיסקו יש הרבה יותר מה להציע תרבותית. בתל אביב יש קהילה תרבותית שסוחפת אחריה עיר שלמה, וברעננה אין".

    בכלל, האוזן לא באמת חצתה את גבול תל אביב.

    "אני לא חושב שהאוזן היתה יכולה להיות גדולה יותר, כי בסופו של דבר ישראל היא פחות מפרבר של שיקגו בגודלה. מצד שני, כרגע לא יכולים לקום לאוזן מתחרים. וזה לצערנו. הענף קטן מדי, כיוון שאנחנו כבר 25 שנה יושבים על הנישה הזו, רק מטורף נטול כל הגיון כלכלי יוכל להגיע לכמות של 40 אלף סרטים. הפלח הזה לא שווה כלכלית בשום הגיון. אנחנו פשוט עשינו את זה בשנים הטובות".

    הפספוס. "סיפורים מהקופסא" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    הוא בן 60, דותן, מנביאי שינקין לצד דני דותן של הקליק והגלריות תת-רמה ושינק-אין, והחיבור של שניהם לאותו מיתוס תמיד הוביל לשאלה אם הם אחים (הם לא, אבל חברים טובים). הוא מתעסק כמעט אך ורק בניהול והחלטות כלכליות ("מבאס ת'תחת, אבל מישהו צריך לעשות את זה"), כשאת ההובלה הוא מותיר למנכ"ל ובעל אחוזים בבעלות, אלי חיון, איש צללים שהוביל את רוקפור בחו"ל ותהליכים רבים באוזן, שביחס לאירופיות של דותן ידוע במזג חם מעט יותר. דותן מספר שהם מאזנים זה את זה. "אם תיאורטית יכולתי להמשיך איתו לנצח, הייתי עושה את זה", הוא אומר. "סביר להניח שלא אהיה פה מסיבות טבעיות. יש לנו את המחלוקות שלנו. חיכוכים? לא נורא, יוצאים קצת אנרגיות".

    עד מתי תעשה את זה?

    "החבר'ה תיכף יעיפו אותי, אל תדאג. זה שהם לא העיפו אותי עד עכשיו זו בעיקר בעיה שלהם".

    האוזן השלישית חוגגים 25 שנים
    לאתר האוזן השלישית
    מרתון יום הולדת לאוזן השלישית
    האוזן השלישית: חנות הבית שלכם? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully