28 דקות ו-22 שניות, פחות מחצי שעה זהו כל אורכו של Pink Moon, אלבומו השלישי, האחרון והעצוב מכולם של ניק דרייק. 11 שירים קצרים המכילים בסך הכל שירה וגיטרה (להוציא מעט פסנתר שהתווסף בשיר הנושא לבדו) לצד לב גדול השבור לרסיסים קטנים. ללא הפקה, ללא נגנים נוספים, ללא הופעות נלוות (ועם ראיון קצר נלווה בודד) וללא הצלחה מסחרית, אסופת השירים של "ירח ורוד", המציינת בימים אלה ארבעה עשורים בדיוק לצאתה, והאדם השפוף שמאחוריה שמת צעיר מדי היו לסמל, לאגדת הפולק של הבודדים הלא מובנים, אלה שאינם נרדמים אך גם אינם רוצים בבוקר שיבוא.
הסיפור של ניק דרייק הוא בכלל אחד הסיפורים העצובים מכולם בתולדות הרוק וכמו כל הסיפורים הללו, זהו סיפורו של ילד פלא שהלך לאיבוד בתוך עצמו. דרייק, יליד 1948, גדל כנער בריטי לתפארת והתקבל ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', שם גילה את ענקי סצינת הפולק המבעבעת של שנות ה-60, עם בוב דילן בראשם. הוא החל לנגן ולהופיע בעצמו, ופעם אחת, כשחימם את Country Joe and the Fish, התגלה לבסוף על ידי אשלי האצ'ינגס, נגן הבס של Fairport Convention להקת הפולק הבריטית החשובה של זמנה. האחרון הכיר לו את מפיק הלהקה ג'ו בויד, וזה אימץ את דרייק בן ה-20 אל ליבו. ביחד הם הוציאו שני אלבומים - Five Leaves Left הראשוני ו-Bryter Layter, שהיה אמור להיות אלבום הפריצה למיינסטרים של דרייק, כיוון שהיה עשיר יותר מבחינה מוזיקלית ואפילו נטל את איש הוולווט אנדרגראונד ג'ון קייל כשחקן חיזוק, בין היתר בסינגל "Northern Sky", לימים המעין-להיט-הבודד (ובודד זו מילת המפתח בסיפור) של דרייק.
בויד יגיד כעבור שנים שאלו שני האלבומים שהוא הכי גאה בהם בכל הקריירה שלו, מבין עשרות התקליטים שהפיק: דרייק היה טוב בצורה יוצאת מן הכלל. כל דבר שהוא אי פעם עשה היה לא פחות ממדהים, והיה לו הכישרון לכתיבת מנגינות של יופי לא יאומן".
למרות כל התקוות, שני האלבומים נכשלו מסחרית. עוד בתחילת הדרך נטש דרייק את האוניברסיטה למרות הפצרות אביו ("רשת ביטחון הוא הדבר האחד שאינני רוצה, כתב לו) כדי להתמקד ביצירה מוזיקלית, אך חרף ניסיונו זה, הוא לא הצליח לייצר סביבו באזז אמיתי. גם ההופעות שלו נתקלו בקהל קטן ועוין למדי, שחיפש שירים קליטים יותר ממה שהיה לבחור המופנם, הרגיש והלא כל כך מתקשר להציע להם. מעט אחרי צאת "ברייטר לייטר" עזב בויד ללוס אנג'לס - ודרייק הסתגר והתבודד בדירתו בלונדון, חדל מהופעות חיות, החל לפתח חרדות וליטול כדורים אנטי-דכאוניים, אלה שיובילו למותו המוקדם מדי כתוצאה מטעות או התאבדות מכוונת כעבוד מספר שנים.
ברבות השנים הפך ניק דרייק לסמל של אובדנות, אולי אף יותר מאייקונים כמו קורט קוביין של נירוונה, אולם המורשת הזו עושה לו עוול, כפי שהיא תמיד גורמת עוול ליוצרים שהכילו הרבה מעבר לאפילה הזו. מה גם שהנופך האידילי המוענק תמיד לתדמית היוצר-המיוסר יוצרת איזה זוהר שקרי שהוא מצג שווא: דיכאון קליני הוא מחלה, מציאות נפשית קשה ובלתי נסבלת שאין בה שום דבר זוהר, ושהרגה אינספור אמנים מצליחים וזניחים כאחד, וכמובן גם הרבה בני אדם אחרים. דרייק אמנם סבל מדיכאון קליני, ואכן יצר כמה מהשירים היפים ביותר של דורו ובכלל מתוך המציאות הזו, אבל בהחלט ראוי לשאול עד כמה המיתוס המלנכולי של דרייק אכן שיקף את חייו ויצירתו, או שמא מדובר בתדמית שנופחה על חשבון יצירתו לאחר מותו.
התשובה לכך מורכבת, או כפי שמספר המוזיקאי דויד פרץ: "חד משמעית כן, ולא. כן, מפני שעל פי כל הביוגרפיות וזכרונות האנשים שהכירו אותו, דרייק היה אדם סגור ומופנם. האם היה דכאוני? לפחות על פי ההגדרה הקלינית, כנראה שכן. אבל גם חד משמעית לא - מפני שכל מי שבאמת שומע את המוזיקה של דרייק מעבר למיתוס הקלוש, ישמע שכוח החיים והחיוניות העצומה של דרייק יוצרת על רקע האפילה אור מפליא בעוצמתו.
"אני חושב שהתדמית הזאת נוצרה בעיקר בגלל סיפור חייו", אומר המוזיקאי עמית ארז. "יש המון אמנים שעושים מוזיקה עצובה, מלנכולית ומהורהרת, אבל יש להם קריירה שנמשכת שנים והציבור מגלה בהם עוד צדדים. ניק דרייק היה מין איש כזה שלא הספיק בכלל, ויכול להיות שאם הוא היה נשאר בחיים, הדמות שלו הייתה מקבלת עוד פנים וצבעים. עם זאת, הוא מוסיף, ניק דרייק באמת היה חולה בדיכאון קליני והחיים שלו נגמרו נורא מהר. הם לא הגזימו - הסיפור באמת עצוב נורא. אם זאת מוזיקה עצובה? זה מוזיקה להשמיע לבחורה כשאתה בבית, או לבד עם עצמך בשעות הקטנות, כשיש גשם בחוץ. בעיקר זו מוזיקה נורא נורא רומנטית. כן, גם עצובה, אבל קודם כל רומנטית. העצב התלבש מתוך זה אחר כך בהתאם לסיפור החיים שלו.
באוקטובר 1971, יותר משנה לאחר צאת Bryter Layter, הקליט דרייק את "Pink Moon", יצירתו העירומה והקצרצרה, והאחרונה לצאת באופן רשמי טרם מותו. באופן הולם למדי, סיפורו של האלבום כמו נכתב עבור המיתוס. "ירח ורוד" הוקלט בשני סשנים בלבד של שעתיים כל אחד, מחצות ועד השעה שתיים בלילה בשני לילות עוקבים ארבע שעות סך הכל, כשבאולפן הלונדוני היה נוכח מלבד דרייק רק טכנאי ההקלטה ג'ון ווד, שעבד איתו גם על שני האלבומים הקודמים. העיבודים היו נזיריים השירים כולם הורכבו משירה וגיטרה אקוסטית שדרייק ניגן עליה, ללא שום כלי נוסף (להוציא שיר הנושא, שכאמור, דרייק החליט להוסיף לו גם פסנתר). "האלבום נעשה מאוד מהר", סיפר לימים ווד, "ניק היה עקשן וידע מה הוא רוצה. הוא היה נחוש ליצור תקליט מאוד שיישמע מאוד חשוף, מאוד לבד, מאוד כמוהו. לדעתי, מבחינות רבות, 'Pink Moon' בהחלט יותר משקף את ניק מאשר שני האלבומים האחרים".
מה היו בו, ב-"Pink Moon" ששיקף את דרייק היטב? 11 שירי פולק שקטים ומסתוריים מאוד, קול רך ששר על דיכאון, בדידות, אינטימיות, חיפוש דרך ובעיקר מקומו של האדם הבודד מול העולם המנוכר והלא מבין. בשיר הנושא הפותח את האלבום הוא כותב על הירח הוורוד שבדרכו לכאן, ואיש לא יוכל להימלט ממנו. הדימוי האכזרי הזה, שפורש על ידי רבים כמשל למוות, מושר על ידי דרייק בשלווה מוחלטת, ספק בשעשוע. בשיר "Place to Be הוא מספר על הערגה לילדות תמימה, שמחה ומאושרת, ואיך כעת הוא "אפל יותר מהים הכי עמוק" ומבקש רק "מקום להיות בו".
אבל דרייק פיכח ומלא חמלה גם מול עולם אדיש - בשיר היפה ביותר באלבום, "Things Behind the Sun, הוא שר בעצם לעצמו ומבקש נחמה: קח את הזמן שלך ואתה תהיה בסדר, ותתפלל בשביל האנשים הישנים על הרצפה", הוא קורא. "שחרר את השירים שהחבאת, ותמצא תהילה גם כשאנשים מזעיפים פנים על הדברים שאתה אומר". התקוות וחיפוש היופי מצאו את דרכם גם לשיר שנבחר לסיים את האלבום, From the Morning, בו שולח דרייק את המאזין לצפות בהשתאות במראות סביב, את הדרכים הצבעוניות האינסופיות ואת לילות הקיץ שאינם נגמרים. השיר הזה, האור הזה שבקצה המנהרה הוא פסקול הזריחה המושלם לאלה כפי ששרה רונה קינן שרואים את הזריחה מהצד הלא נכון.
"לניק דרייק היתה דרך אמנותית מפעימה שהצליחה להגיע לשיאי שירה נשגבים למרות חוסר התקבלותה", מסביר פרץ. "כמו שלדילן יש יחסי אהבה-שנאה תמידיים עם הקהל שלו, גם לדרייק היה דיאלוג מתמשך עם הקהל שלא היה שם אף פעם עבורו בימי חייו. זה מתחיל כבר באלבום הראשון, אבל זה מגיע לשיא המיקוד וההתבהרות ב-'Pink Moon', שם דרייק מזקק את התובנות שלו על האמנות שלו ועל חוסר העניין של הקהל בה".
"אחת התופעות המשונות במוזיקה של דרייק הוא הפער בין הצורה והתוכן", מרחיב פרץ. "המוזיקה הקסומה והרוגע הפסטורלי של קולו מנוגדים לסערת הרגשות שגועשת מתחת לאלגנטיות המהוסה. 'ירח ורוד' הוא האלבום שבו ניתן לשמוע בברור כיצד הפיכחון של דרייק הופך לתימהון גדול על אטימותה של האנושות ואי יכולתה לראות את השונה והאחר ולקבל אותו אליה. דרייק יודע שגם מי שעומד גבוה מעל כולם, לא יימלט מהירח.
עמית ארז מצביע דווקא על העיבודים הרזים כעל מקור הכוח של האלבום: "אם אני שומע את ניק דרייק אני בדרך כלל שומע את האלבום הזה ולא את האחרים, כי אני חושב שיש בו משהו חזק יותר בגלל העובדה שהוא כזה עירום וממוקד. זה ניק דרייק הכי נקי שיש, נטול כל השפעה חיצונית. זה החולשה שלו, הפגיעות שלו, המקום שבו הוא כל כך שברירי ולבד - הרי זה האלבום שהוא עשה כשהוא בעצם כבר ויתר ולא הייתה לו יותר היכולת להתמודד עם כלום. אלי זה מדבר, אני מרגיש שאני יכול להיפתח דרכו אל האדם שהוא כנראה היה, כלומר, אני מרגיש שאני מקשיב לניק - לא למוזיקאי ניק דרייק אלא לבחור הזה שקוראים לו ניק".
אחרי שגם "Pink Moon נכשל מסחרית, החליט דרייק לפרוש ממוזיקה. הוא עזב את לונדון ושב לבית הוריו בכפר קטן ליד ברימינגהאם, והתבודד שם, כמעט ולא מדבר ומתקשר. כעבור חודשיים סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. ב-1974 הוא החליט לנסות להקליט אלבום רביעי שלא יצא אל הפועל, ובבוקר ה-25 בנובמבר באותה השנה, נמצא דרייק בן ה-26 שכוב במיטתו ללא רוח חיים, לאחר שנטל מנת יתר של תרופות משלא הצליח להירדם בערב הקודם. לא ברור אם התכוון להתאבד ואם לאו. על כל פנים, רק כעשור לאחר מכן עלתה לפתע דמותו מהאוב ואנשים החלו להכיר בתרומתו ובהשפעתו, ומאז נראה כי המיתוס של ניק דרייק רק הולך ומתעצם, כשקולו ממשיך ללוות את לילותיהם השקטים של רבים.
"לדרייק היתה חיוניות נדירה שקרנה במוזיקה שלו כמו החיים עצמם", מסכם פרץ. "אלפי חקיינים ניסו ללמוד את נגינת הגיטרה הייחודית שלו, את דרך השירה המופנמת, את ההרמוניות הקסומות שנדמה כאילו הגיעו מיקום מקביל, אולם אף אחד מאלה לא הצליח לחקות את הדבר הכי חשוב במוזיקה שלו: את הקוד הסודי שגורם לה להתקיים ולהיראות במלואה אך ורק במרחב שבינך לבין עצמך. כל ניסיון להסביר, לפרש או להוציא את המוזיקה מהקסם הפרטי אל עבר העולם שבחוץ, נידון מראש להיות מביך ומלא ברגשות כישלון ואשמה על שניסית לקחת משהו טהור, את האהבה הגדולה מכל, ולחלוק אותו עם עולם מתעלם. זו הסיבה שלדרייק אין מורשת, יש רק ירושה שהוא נתן לכל אחד ואחד ממאזיניו, שיפקח את אוזניו ויגלה את הקסם הזה בכל דור ודור מחדש בצורה הכי טהורה ומדויקת שיש - קסם הקיום גם כשאף אחד אחר לא יודע שאתה קיים.
"בציר טוב" היא סדרת כתבות בעקבות האלבומים הגדולים של שנת 1972, שנת מפתח במוזיקה העולמית. אלבומים קודמים בסדרה: "Harvest" של ניל יאנג ו"אחרית הימים" של אחרית הימים
ניק דרייק: איך "Pink Moon" השפיע עליכם? שתפו אותנו בפייסבוק