הסרט "אודם" של יהונתן סגל, שיוצא השבוע למסכים, הגיע לכותרות לראשונה לפני שנתיים, כאשר שימש את יאיר לפיד בתור בלון גישוש לקראת הקריירה הפוליטית שלו. לפיד נתקל אז במסמך שיווקי של חברת הפקה בריטית שבו נטען בהתלהבות ש"אודם" משווה בין השואה הנאצית לכיבוש הישראלי, והגיב בזעם קדוש שבטח רכש לו לא מעט מצביעים פוטנציאליים מהמרכז השפוי.
אחר-כך הגיע גם דיון פופוליסטי בוועדת החינוך של הכנסת, שבו יהונתן סגל ומנכ"ל הקרן התומכת בסרט, כתרי שחורי, היו צריכים להסביר את תרומתם לכאורה להכפשת שמה של מדינת ישראל. מיותר לציין שצפייה בסרט הופכת את מחול השדים שהתנהל סביבו לפני שנתיים למערכון סאטירי הרבה יותר טוב מכל מה שראיתם לאחרונה ב"ארץ נהדרת" על חבורה של פוליטיקאים מוגבלים, אשר יצרה על בסיס מידע מעורפל סערה תקשורתית, שכל מטרתה היתה להחניף לרגשותיהם הפטריוטיים של הטוקבקיסטים.
בסוף מסתבר ש"אודם" הוא סרט כל-כך זהיר בהתבטאויותיו הפוליטיות, שאפילו בסצנות הבודדות שנוכח בהן חייל צה"ל שמתנהג לא יפה, הוא יוצא מגדרו כדי להדגיש שמדובר במקרה פרטי, שלאו דווקא קשור למדים שהחייל לובש. זה כמובן לא אומר שאין על מה להתעצבן ב"אודם", שמתגלה כסרט בעייתי למדי.
סביר להניח שמקורו של המיתוס על משוואת "שואה=כיבוש" בהקשר ל"אודם" טמון במפנה המפתיע שחל בתסריט של הסרט בין שתי גרסאותיו שהוגשו לקרן הקולנוע. יודעי דבר מספרים שבמקור עסק התסריט של סגל ביחסיהן של שתי צעירות יהודיות אחרי תקופת השואה. בשלב מסוים, אולי בעקבות הצורך לגייס משקיעים מחו"ל ואולי מסיבות אחרות, סגל הקפיץ את הסיפור לימינו והפך את גיבורותיו לנשים פלסטיניות.
כאמור, גם אם המהפך הזה מצביע על תחושתו הפרטית של הבמאי שאין הבדל מהותי בין טראומות השואה לטראומות הכיבוש, אין לו שום ביטוי בסרט עצמו, שבו השואה אינה מוזכרת ולו פעם אחת. מה שכן קרה כנראה כתוצאה מהמהפך בתסריט, כמו שקורה ללא מעט הפקות קו-פרודוקציה מהסוג הזה, הוא שהסרט איבד את האותנטיות שלו.
כלומר, אין ספק שיהונתן סגל, בן לשחקנית ניצולת השואה רות סגל, יכול היה לספר היטב את סיפורן של ניצולות שואה יהודיות. כשיהונתן סגל בוחר לספר סיפור על שתי נשים פלסטיניות דוברות אנגלית, שמקפץ בין השטחים לבין ירושלים לבין לונדון, התחושה העיקרית שמלווה את הצפייה בו היא של מלאכותיות עקרה. מצד שני, הסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין החשוב, מה שאומר אולי שלקהל האירופאי זה לא ממש הפריע.
בסרט עצמו קלרה חורי מגלמת את לארה, פלסטינית שהיגרה ללונדון, וכעת חיה חיים נטולי סיפוק עם בעלה הבוגדני ובנה הקטן. יום אחד מופיעה על סף דלתה אינעם (נטלי עטיה), חברת ילדות אקסצנטרית, שמעוררת בלארה זיכרונות משתי נקודות שונות בחייה: מהימים שבהם הגיעה לראשונה ללונדון שבע שנים לפני כן, וגם מאירוע טראומטי שהתרחש בנעוריהן בירושלים. האירוע הזה היווה רגע מכונן ביחסים בין לארה לאינעם, וכעת עליהן להתמודד איתו מחדש.
התחושה השלטת בעת הצפייה ב"אודם" היא שמרכיביו פשוט לא יושבים טוב: לא האנגלית בפי הגיבורות, לא הסביבה האירופאית המיופייפת שלהן, לא העלילה נטולת הציר הדרמטי. הסצנות יושבות ברפיון זו לצד זו, מבלי שיצליחו לעורר מתח לגבי הסוד לכאורה, שנמצא בלבו של הסרט. זאת למרות העובדה שהסרט נהנה ממעטפת טכנית מרשימה בדמות עבודת צילום יפה מאוד של אנדראס טלהמר וזקס האן. הרגעים ש"אודם" מתעורר לחיים של ממש אלה דווקא הסצנות הירושלמיות שלו. שם הבימוי של סגל מתמלא לפתע בחדווה ורגש, אולי כי שם הוא מתעסק בחומרים שהוא באמת מבין בהם.
כנ"ל גם לגבי הטיפול של סגל בסצנות הסקס, שמבוימות בתשוקה, אבל גם בעדינות ראויה. הסצנות האלה מעוררות זכרונות מ"קשר עיר", עבודת הביכורים המרשימה של סגל מ- 1997, שאמנם לא היתה נטולת פגמים, אבל הציגה על המסך חזון יצירתי אישי, ארוטי ומסקרן מאוד. נקווה שהסרט הבא של סגל יצליח להגשים את ההבטחה שהיתה בסרט ההוא.
פסטיבל ירושלים 2011: יאיר לפיד לא היה צריך לצאת נגד "אודם"
בכורת "אודם" בברלין: אונס, כיבוש ופנקסנות
יהונתן סגל: "אין בסרט השוואה בין הכיבוש לשואה"
יהונתן סגל: "יש פה לינץ' על גבי"
קרן הקולנוע בעקבות יאיר לפיד: "דוחה את דבריו של יהונתן סגל"
"אודם" - מתי ואיפה רואים?
"אודם" - האם תלכו לצפות בו בקולנוע?