ב-1978 לא היה "האח הגדול" ותחרויות כדורגל טרנס אטלנטיות לצלילי שירים בפורטוגזית. לא היו יוטיוב, פייסבוק או טכנולוגיה משוכללת אחרת שאפשרה הצצה מתמדת לחיי אנשים בסיטואציות שונות ומשונות. אבל כן היתה יצירתיות בשפע וזו תועלה למצלמות נסתרות שהוטמנו בעצים, במכוניות ומאחורי מראות חד צדדיות. כך מצא את עצמו בועז דוידזון, אז קולנוען צעיר שנהנה למתוח את החברים שלו, משוטט ברחובות ישראל, לוחץ ידיים לזרים ומקנח ב"טוב, אין לי זמן אליך".
היצר האקספרימנטלי שלו ושל צבי שיסל הוליד באותה שנה את "ישראלים מצחיקים", סרט המתיחות הישראלי הראשון, שהפך ללהיט היסטרי ומכר למעלה מ-750 אלף כרטיסים בקולנוע. הציבור הכיר ואהב מתיחות, הודות לתוכניות רדיו משנות ה-50 וה-60 שעשו את אותו הדבר, אבל על המסך הן טרם נראו. "אני וצבי פשוט אהבנו לעבוד על אנשים ולעשות מתיחות, אז החלטנו שצריך לצלם את זה", נזכר דוידזון, בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "הז'אנר לא היה קיים בארץ, אבל הוא כן היה קיים בעולם. המצלמה הנסתרת הומצאה בארה"ב ואנחנו עשינו אחד ועוד אחד. את המתיחות היינו הוגים מראש, אבל לפעמים גם חושבים על רעיונות תוך כדי צילומים. הסתרנו מצלמות במכוניות, ארגזים, בין העצים ובכל מקום אפשרי והאתגר הכי גדול שלנו היה לבלום את הצחוק בזמן הצילומים זה היה כל כך מצחיק, אבל היינו חייבים להתאפק, אחרת הכל היה מתקלקל. אחר כך היינו צריכים לרדוף אחרי הקורבנות שלנו ולנדנד להם כדי שיחתמו לנו על טופס ויאפשרו לנו להכניס את המתיחה שלהם לתוך הסרט".
כולנו יודעים מה קרה ב-20 השנים שבאו אחר כך: ז'אנר המתיחות הפך לאחד האהובים בישראל. הוא השתלט במהרה על המסך הגדול, מספק תעסוקה לבכירי הקומיקאים הישראלים עם סרטים כמו "חייך אכלת אותה" (יהודה ברקן, 1980), "עובדים על העולם" (מאיר סוויסה ודורי בן זאב, 1984), "אוכלים לוקשים" (דוידזון ושיסל, 1989), "עבודה בעיניים" (נתן דטנר ואבי קושניר, 1989) ורבים אחרים. בהמשך הן דילגו גם לטלוויזיה סדרות כמו "מצלמה נסתרת", "לא דופקים חשבון" וכמובן "פספוסים" המיתולוגית, ששודרה במשך 14 שנים והפכה את יגאל שילון ואלי יצפאן לאשפי המתיחות.
הקהל הישראלי פיתח לאורך השנים מערכת יחסים עמוקה ומלאת תשוקה עם הניסוי האנושי הזה. כמה פשוט, ככה מצחיק קורבנות תמימים שנפלו למתיחות אכזריות יותר או פחות ומצאו את עצמם בסיטואציות מופרכות. זה היה נוגע ללב, מרתק ובעיקר מאוד מצחיק. אלא שאז הגיעו שנות האלפיים, ואיתן ז'אנרים חדשים ומסקרנים יותר, כמו ריאליטי מעין שדרוג אבולוציוני של המתיחות, עם אנשים שמוכנים להדביק לעצמם מצלמה במשך 24 ולהשתתף במשימות מופרעות. ז'אנר המתיחות בישראל הלך ודעך, עד שנעלם כמעט לחלוטין.
בעולם הוא עדיין קיים, ואפשר לראות אותו בגרסתו המודרנית והמופרעת בטלוויזיה היפנית, האמריקאית והבריטית. רק במהלך השנה החולפת עלו בטלוויזיה האמריקאית תוכניות כמו "Funny Kids" בהנחיית היידי קלום והתוכנית החדשה של בטי ווייט, "Off Their Rockers" שמותחת אזרחים קשישים וכמובן "פאנקד" של אשטון קוצ'ר, שצפויה לעשות קאמבק בקרוב. גם אלן דג'נרס משאירה את המתיחות בחיים בתוכניתה, ונהנית למתוח את האורחים שלה וסתם עוברי אורח על בסיסי כמעט יומיומי. ג'ימי קימל עשה איתן מהפכה בלייט נייט האמריקאי, כשביקש מהורים להתעלל בילדיהם בדרך כזו או אחרת ולהעלות את המתיחה ליוטיוב. לעומת זאת, בישראל, ז'אנר המתיחות קיים בקושי.
אפשר להצביע על כמה ניסיונות בולטים להחיות את הז'אנר בשנים האחרונות, עם אלמנט חשוב שנוסף לקונספט: פרס כספי. בתוכנית "נראה אותך", אבי נוסבאום ושי גולדשטיין לכדו עוברי אורח במקומות ציבוריים וגרמו להם למתוח את יקיריהם תמורת סכומים נכבדים, בסדרה "מי שואל אותך?" ליאור כלפון התחזה לשלל דמויות הזויות וגרם לאנשים לקחת חלק בחידון נושא פרסים, ללא ידיעתם. למרות ההצלחה היחסית של תוכניות מהסוג הזה, קשה לומר שהן נהנו מאותה הפופולריות של אבותיהן הקדמונים.
"האמת היא שאף פעם לא הייתי אוהד מושבע של תוכניות מתיחות", אומר כלפון. "אהבתי את הסרטים שגדלנו עליהם, של יהודה ברקן, ואפילו הציעו לי להחליף את יצפאן אחרי שעזב את 'פספוסים', אבל סירבתי. זה הביך אותי. כאן לפחות הייתה לי הזדמנות כשחקן, לגלם 30-40 דמויות באיפור כבד. השילוב עם החידון היה נראה לי מאוד שונה ומיוחד".
"מי שואל אותך?" זכתה לרייטינג ממוצע של 17% בשתי עונותיה נתון מכובד לכל הדעות, אך בהחלט לא מגרד את ההצלחה של תוכניות דגל, כמו "האח הגדול". למרות זאת, ב"רשת" ביקשו להמשיך לעונה שלישית ורביעית. כלפון נאלץ לסרב מטעמים של חוסר זמן, ואולי גם משום שבכל זאת, לא היה מדובר בלהיט ענק שהסעיר את המדינה. "אני אגיד לך משהו על טלוויזיה", הוא אומר. "כמו בחיים, הכל בא בגלים וההיסטוריה חוזרת על עצמה. יש תקופות שבהן הריאליטי שולט במשך שנים, ואז זה מתחלף בסיטקומים. אלה פשוט גלים של אופנות. אם עכשיו, לצורך העניין, יהיו כמה תוכניות של מצלמה נסתרת, הקהל ימצה אותן לשנים הקרובות, אבל בעוד כמה שנים הוא יתגעגע אליהן. זה תמיד יילך ויתפתח ברמת הטריק, כי הקהל נעשה מתוחכם יותר ודורש דברים מיוחדים יותר. אנשים אוהבים לראות איך צוחקים על מישהו אחר, זה כנראה האדם ומשהו שלא ישתנה לעולם".
אבל על אף הנתונים בשטח, בכירי ז'אנר המתיחות לא מוכנים להודות בגוויעתו. יגאל שילון, שמסרב להיסחף על גלי הנוסטלגיה ולדבר על ימי "פספוסים", שוקד בימים אלה על תוכנית מתיחות חדשה. מבחינתו, אהבת הקהל עדיין תקפה. "הז'אנר כל כך לא נעלם, הוא חי ובועט כמו תמיד שאני עסוק בו כרגע מעל הראש", הוא אומר. "ברגעים אלה ממש אני לא יכול לדבר איתך כי אני באמצע עריכות של תוכנית מתיחות חדשה. גם התוכנית שעשיתי בשנתיים האחרונות עם גולדשטיין ונוסבאום, 'נראה אותך' שבהחלט לקוחה מהעולם הזה, מדברת בשם עצמה".
ובכל זאת, אפילו אתה בעצמך לא עסקת בזה בארבע השנים האחרונות
"תראי, אני לא פרופסור לקהל הישראלי. 'פספוסים' ירדה מהאוויר וזהו. למה עבר כל כך הרבה זמן? אני לא יודע. מבחינתי כן יש רצף של עשייה בתחום הזה, הוא פשוט מקבל צורות אחרות. כל התוכניות שקיימות היום, שהן סוג של משחקי משימות, הן בסך הכל אדפטציה של המתיחות".
ייתכן שזה לא רק הקהל שהשתנה, התבגר ופיתח טעם אנין יותר. גם החוקים והנסיבות השתנו. סביר להניח שלא תראו היום איש מחופש לשוטר, עומד באמצע רחוב סואן עם ילדה קטנה ומבקש מאנשים לקחת אותה אליהם, כי הוא חייב לרוץ למשימה דחופה, כפי שעשה דוידזון בזמנו. "הסתכנו כמעט כל יום, היו עוצרים אותנו ומשחררים אותנו בערבות. עורך הדין שלנו כבר לא ידע מה לעשות עם עצמו", דוידזון מספר. "היום זה כבר יותר מסובך, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה לטובת הסרט שלך. אני חושב שמה שסישל ואני עשינו היה מאוד מיוחד בגלל שעבדנו על האנשים, אבל לא עבדנו על הקהל, לא היה שום דבר מבוים בסרטים שלנו, הכל היה אמיתי. אחר כך נעשו הרבה סרטים כאלה אבל הם היו מבוימים והקהל התחבר אליהם פחות".
ניסיון נוסף להחיות את הז'אנר, אבל עם טוויסט מודרני וחדשני (או במלים אחרות, מוקומנטארי), שייך לרועי צ'יקי ארד, שכיכב בסרט "זהירות, מצלמה" מ-2003, אותו יצר יחד עם שאול בצר וארז הימן. לצורך הסרט הגו השלושה את הדמות הפיקטיבית מקס טונה שרייבר, "במאי המתיחות הישראלי הראשון", שמתח צבים וציוד משרדי וארגן את המתיחה ההומוסקסואלית הראשונה הכל פיקטיבי לחלוטין כמובן. הקמפיין לסרט כשלעצמו היה מתיחה וכתבי טלוויזיה רבים תהו עם פרסומו מי הוא אותו שרייבר וכיצד ניתן להגיע אליו. אפילו בוויקיפדיה, תחת הערך "מתיחה", מופיע שמו עד היום כדמות לגיטימית לחלוטין שמתחה את דוד בן גוריון (לא קרה מעולם). "השאיפה שלנו היתה להמציא גאון ישראלי שפעל בז'אנר המסווג כנמוך", מספר ארד. "ההצלחה של 'זהירות, מצלמה' היתה מפתיעה. שידרנו אותו בפעם הראשונה בפורים 2003, והרייטינג היה גבוה למדי. באמצע נאלצו לעבור למבזק חדשות, עם שדרן שהיה צריך להסביר שמדובר בבמאי בדיוני, כי הגיעו שיחות. הרבה אנשים היו בטוחים שהסרט אמיתי וכך נוצרה ממש מתיחה בתוך מתיחה".
לארד יש דווקא הסבר מעניין לדעיכתו של ז'אנר המתיחות: "ז'אנר סרטי המתיחות הוא יחסית ייחודי לישראל וגם לדרום אפריקה. בשאר העולם אפשר למצוא אותו בעיקר בטלוויזיה, אולי בגלל שנושא הפראייריות כל כך חזק כאן. נראה שכל הפוליטיקה כאן סובבת סביב אנשים שמפחדים לצאת פראיירים אבל בסוף נופלים פי שניים. אחת הסיבות לכך שהוא התפוגג, היא טריוויאלית לחלוטין: חוק שמחייב את היוצרים להחתים את הקורבנות שלהם על אישור שידור. זו הסיבה לכך שנאלצו לארגן מתיחות מבוימות או לצלם מחוץ לגבולות המדינה, וזה פחות כיף. אבל אי אפשר להספיד אותו לגמרי - על אף חוסר העידון והיעדר הפוליטיקלי קורקט, סרטי המתיחות היו סרטים חשובים, שהביאו את העם למסכים - במובן מסוים הם גם סרטים דוקומנטרים".
הסופר חיים לפיד, שכתב את עבודת המחקר "על הפנים: מחקר מלומד על סרטי מתיחות ישראליים", מספק הסבר אקדמי ומרתק להצלחתם ונפילתם של סרטי המתיחות: "צריך להבין מדוע ז'אנר המתיחות נעשה כה פופולארי דווקא בתקופת שנות ה-70 וה-80 מדובר בז'אנר שהפך לסוג של תערובת בין סרטים עלילתיים ולסרטים תיעודיים. יש בו גם את הצד המפוברק וגם את הצד של הסקרנות האנושית, מעין מחקר עממי שבודק איך אנשים מגיבים בסיטואציות מסוימות. בארץ הצד הסקרני קיבל ביטוי קטן יחסית זה היה הצד היותר סדיסטי או התוקפני שהיה יותר גדול. אבל מה שחשוב כאן באמת הוא המסר הסמוי בתוך רוב הסרטים האלה זה היה מסר אנטי-אליטיסטי, מעין ניסיון לומר שכל האנשים, גם אלה שחושבים את עצמם, ייפלו בפח אם רק תיתן לה פיתוי מיני או כספי ויתגלו במלוא הגיחוך או החמדנות שלהם, כמו כולם. אני קשרתי את זה בזמנו לעליית הליכוד זה הלך יחד עם חילוף הדורות והתרבות הישראלית. מתרבות שבה במשך הרבה זמן האליטה כביכול המפ"איניקית שלטה בהמונים ובטעמם, למעשה הייתה התפרצות של הכוחות היותר עממיים. זה בא לידי ביטוי גם בסרטי המתיחות ובסרטי הבורקס".
במחקר שלו, לפיד גם ניבא את המציאות הטלוויזיונית והקולנועית העכשווית עלייתו של הריאליטי. "זה עלה מתוך ניתוח של התהליכים האלה ושל מה שעובר על הקולנוע העליליתי והתיעודי בעולם ובישראל. היות וקולנוע עלילתי, הכוח שלו הוא בכך שהוא יכול להראות את הדברים הכי דרמטיים שיש אבל כשהם לא אמיתיים וקולנוע תיעודי מסוגל להראות דברים אמיתיים, ללא היכולת להראות את הדרמה הגדולה. הריאליטי הוא שילוב של השניים האלה עשייה שממזגת את שני הדברים, עם אנשים אמיתיים וסיטואציות מוחשיות שמעמידות הטבע האנושי והישראלי במבחן. אני מניח כשתוצאה מעלייתו של הריאליטי, סרטי המתיחות נעשו עניין מאוד אנכרוניסטי".
אבל לצד הנתונים הברורים, יש מי שכאמור, עדיין מאמין בכוחן האיתן של המתיחות גם ב-2012. דוידזון, למשל, שממשיך למתוח את החברים והמשפחה כל הזמן, היה שמח לצלם סרט כזה גם היום. "אני חושב שאם מצליחים להצחיק את הקהל, בוודאי שיש לזה מקום, רק שזה צריך להיות טוב ומצחיק. יש כמה דברים שאף פעם לא ישתנו סגנונות משתנים ודברים כאלה, אבל הרצון לצחוק וההנאה מהצחוק הם יישארו לנצח".
פורים 2012: המערכונים והסצנות הכי מצחיקים בטלוויזיה
פורים 2012: הקטעים המצחיקים בקולנוע ובספרות
פורים 2012: מדריך האירועים השלם
פורים 2012: עוזי וייל בראיון בועט
פרויקט השמחה של 2011 בוואלה! תרבות
פרויקט השמחה של 2010 בוואלה! תרבות
פורים 2012: מתגעגעים לז'אנר המתיחות? שתפו אותנו בפייסבוק