פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדוע הסדרות המצוירות שוברות את שיאי כל העונות?

      מה יש בסדרות האנימציה שנדמה כאילו הן נמשכות לנצח בעוד שאחיותיהן הריאליסטיות לא מצליחות להחזיק אותו זמן מסך? מסע בעקבות סוד הקסם של העולם הטלוויזיוני המצויר

      "איש משפחה" סיימה את העונה ה-11 והבאה בוא תבוא. "סאות' פארק" התחילה השבוע בארצות הברית את העונה ה-16, וזאת לאחר שיוצרי הסדרה כבר חתמו על חוזה שיאריך את חייה לפחות עד שנת 2016 ועד לעונה ה-20. "משפחת סימפסון", שיושבת על פס הייצור למעלה מעשרים שנה, נמצאת כעת בעונה ה-23. לאחר שעברה את משבר שכר השחקנים המדבבים שפקד אותה לאחרונה, מובטחות לה עוד שתי עונות לפחות ואת תואר הקומדיה שמשודרת הכי הרבה זמן רצוף בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. כל זאת בעוד שסדרות קומיות ריאליסטיות, ששובצו במרכז הפריים טיים האמריקאי והצליחו במובנים רבים יותר מהמצוירות, לא רשמו הישגים כאלה.

      נכון שלאופרות הסבון יש עשרות עונות ומאות ואלפי פרקים, אך מדובר בז'אנר שמשודר בשעה שונה ביום, פועל בפורמט שהמשכיות עלילתו מובנת בבסיס הגדרתו ואינו מאופיין בקומיות כמוטיב מרכזי. אז כיון שבקומדיות וסיטקומים עסקינן, נשווה: "נשואים פלוס", "חופשי על הבר", "פרייז'ר" ו"מאש" ירדו עם סיום העונה ה-11, "חברים" ירדה לאחר העונה ה-10, "סיינפלד" ו"הכול נשאר במשפחה" ירדו לאחר העונה ה-9 ועוד. משמע, אף אחת מהן לא הגיעה רחוק כמו אלה המצוירות.

      אמנם גם לסדרות המצוירות היו נפילות באיכות, ביקורות שליליות וצופים רבים שנמאס להם בדרך. אבל לרוב הן ממשיכות להיות אהודות, מוערכות ושומרות על סטנדרט מקצועי מכובד. מעל לכל, הן עדיין מופקות ושואפות שלא לעצור בקרוב. יהיה זה רק טבעי לשאול: למה זה קורה? למה דווקא סדרות מצוירות למבוגרים מגיעות לגיל כל כך מופלג ביחס לסדרות קומיות מצליחות אחרות? כדי לנסות לענות על כך כדאי לשאול דבר בסיסי יותר: למשל, למה במובנים כה רבים, התרבות שלנו מכורה ל"מציאות" המופשטת של עולם המצוירים? ומדוע שמישהו - צעיר, בוגר, או מבוגר - יגיב לדמות מצוירת יותר מאשר לתמונה מציאותית של דמות? הנה חמש סיבות עיקריות שתופסות משהו מסוד הקסם של העולם הטלוויוזיוני המצויר.

      איך "משפחת סימפסון" עוד באוויר?

      1. הפרצוף המצויר הוא כל אחד והוא אנחנו

      כשאנו מתבוננים בצילום או באיור ריאליסטי של פנים, אנו מזהים זאת כפניו של מישהו שיכול להיות הרבה אנשים אחרים, אבל לא אנחנו. להוציא את הרגעים בהם אנו משתמשים במראה כדי לראות את עצמנו, איננו רואים את פנינו כפי ששאר העולם חווה אותם, אלא הן נותרות מטושטשות בעיני רוחנו. לכן כשנביט בתמונה או באיור ריאליסטי, מוחנו יזהה בה דמיון לאנשים רבים, אבל לא לעצמנו. דבר אחר קורה כשאנחנו מביטים בדמות מצוירת. בזכות הסגנון המופשט שלה אנו מתפתים בקלות לזהות בה את עצמנו. הרי האדם סיגל את הנטייה לראות את עצמו בכל מה שמופשט ממנו. כך אנחנו מציבים זהויות ורגשות מוכרים בכל מקום בו הם אינם. תחשבו על זה שכל עיגול שבו שתי נקודת וקו ממוקמים בערך בסדר הנכון, לא מאפשר למוח שלנו לראות דבר מלבד פנים. זה מדהים להיזכר שאפילו שקע חשמל נראה לנו כמו פרצוף.

      עם זאת, כדאי לשים לב שהנופים בעולמות המצוירים נוטים להיות, בכוונת תחילה, מציאותיים יותר. אז יש במצוירים שכבה אחת בעזרתה רואים – הרקע שנראה כמו המציאות ושכבה אחרת דרכה "נמצאים" – הפרסוניפיקציה שלנו דרך הדמות. הקומבינציה של נוף המורכב מפרטים ריאליסטיים, בצירוף דמות מופשטת יותר, מאפשרת לצופה לשים מסכה ולהיכנס בשערי עולם מלא בגירויים. העולם המצויר הופך אז לחלק מהמודעות שלנו – הוא מכיל אותנו כאילו היינו לחלק מהמציאות שבו.

      לפי התיאוריטקן הקומיקסאי סקוט מק-לאוד, שחיבר את הספר "Understanding Comics", מדובר בתהליך של הגברת המשמעות על ידי הפשטה. למשל, ג'רי סיינפלד הוא דמות ספציפית שלא יכולה להיות דבר מלבד ג'רי סיינפלד. אך כשם שעיירה ספציפית העונה לשם "ספרינגפילד", היא למעשה כל עיר פרברית באמריקה, הומר סימפסון יכול לאכלס במהותו כמעט כל איש משפחה ממוצע וגם מאפיינים רבים של גברים רווקים וגרושים באשר הם. הומר סימפסון ולא ג'רי סיינפלד, הינו הגבר הממוצע בעולם.

      חייו של הומר סימפסון:

      2. הם אומרים ועושים בעיקר את כל מה שאנחנו לא

      קשה להאמין אבל זה קרה כבר ב-1960, כאשר "הפלינסטונס" שובצו בפריים-טיים כסיטקום מצויר שכוון לקהל הרחב והיו הראשונים לשבור את מסך הברזל שבין סרטים מצוירים לילדים וקומדיות למבוגרים. זו לא היתה רק הטכניקה ששבתה את לב הקהל הבוגר, אלא גם הכתיבה הצינית וההומור. סיטקומים מצוירים נוספים כמו "הג'טסונז" ו-"Top Cat", אשר הופיעו בשנים לאחר מכן, לא התרוממו אולי בגלל שהזמן להשתרשותה של התופעה טרם הבשיל. אבל בשנות ה-90, עם הצלחת "משפחת סימפסון", ששברה את שיא שש העונות של הפלינסטונס וזכתה למעמד מיוחד משלה, ארצות הברית הבינה שהיא באמצעו של שינוי תפיסתי הולך ומתגשם בכל הקשור לאופיו של הפריים-טיים האמריקאי והפתיחות המחשבתית של קהל הצופים.

      ואולם רבים לא היו מסוגלים לקבל שהתופעה אכן הולכת ומתקבעת. למשל, במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב בינואר 92', אמר המועמד לנשיאות לתומכיו: "אנו צריכים תכניות קרובות יותר לוולטונס (דרמה טלוויזיונית משנות השישים, אודות משפחה בצל השפל הכלכלי: א.מ) ופחות סימפסונס". מילים אלו למעשה הרימו את הסדרה של משפחת הדמויות הצהובות, שעדיין תפסה תאוצה, והניחו אותה בלב הקונצנזוס האמריקאי. לאחר שבסדרה היתה התייחסות מקניטה לדבריו המוזכרים של הנשיא, הוסיפה לתהילת העולם ברברה בוש, אשתו של הנשיא הטרי. היא צוטטה באומרה "זו הסדרה המטומטמת ביותר שראיתי" ומיקמה את הסדרה עוד יותר במרכז העניינים. לא היתה סדרה נוספת שהצליחה לערער את שלוות האיש החזק בעולם כמו "משפחת סימפסון".

      "סאות' פארק" יורדים על ישו:

      לא סתם "משפחת סימפסון" הרגיזה את הנשיא בוש ורעייתו ולא סתם "סאות' פארק" מטריפים את הכנסייה ואת שאר העולם. אין אף רשת טלוויזיה שתשדר בשום סוג של קומדיה מילים חסרות מעצורים אם הן יצאו מפיו של שחקן מצולם. לא תמצאו תסריטאי שיתיימר ברצינות לכתוב סדרה שבה טקסטים אינם פוליטקלי קורקט מפני שהוא שואף לכך שזה ישודר בערוץ מסחרי. בכל הקשור לטלוויזיה ולמיינסטרים, הפוליטקלי קורט באמריקה כביל עד הסוף. המצוירים לעומת זאת, פועלים כבריונים צבעוניים במעין חצר אחורית מופרעת, בה הם חובטים בפוליטיקלי קורקט החנון. החלק הכי מגניב בלהיות דמות מצוירת הוא שיש לה מרחב תמרון רטורי אינסופי.

      חשובה לא פחות היא העובדה שהמצוירים ניחנו ביכולת הבלתי מוגבלת להשתנות פיזית ובגמישות לעשות כל שיעלה על רוחן. הן יכולות להתכווץ, להתנפח, לגדל שיער, לשנות תסרוקת או צבע עור וגובה – הכול כולל הכול בפחות מרגע. הן יכולות להחריב עולמות, לפרק לאנשים ת'צורה, למות ולחזור לחיים, לנצח את כולם ולהשתין על העולם. קארטמן לא חייב לחכות לאישור מאובמה כדי להפציץ מיד את איראן. או את אמריקה - תלוי מה שיבוא לו. כיון שדמויות אמיתיות נותרות במגבלות האנושיות (עם חריגות הפירוטכניקה והגרפיקה הממוחשבת), לא נותר להן אלא להגיע לשלב מיצוי – אם לא היום אז הכי מאוחר מחר. סיינפלד רק יכול לשבת בדיינר, להיות בדירה, ברחוב או באירוע הזה או ההוא. הוא רק יכול לדבר, להצחיק , לרוץ, לקפוץ או להשתולל – בסופו של דבר הוא ימצה את כלל יכולותיו הפיזיות.

      "איש משפחה" צוחקים על ה-11 בספטמבר:

      שתי סדרות בריטיות (לא אמריקאיות, כמובן) אמיצות במיוחד יכולות לזקוף לזכותן שניסו לעשות את הלא יאומן בבניית גשר בין הווית המצוירים לעולם האמיתי. כבר ב-1982 הפיק בי-בי-סי 2 סדרה שנקראה "The Young Ones". מדובר בקומדיה מופרעת בה הדמויות המסוגננות באקסצנטריות עושות הכול, החל מלשרוף מזרן ולנפץ חלון על ראשה של דמות אחרת ועד לפירוק הבית יחד עם פיצוץ דלת הכניסה. הדמויות בסדרה הזאת עשו דברים פיזיים ורטוריים שמתחו עד הסוף את הגבולות בין המציאות הפיזית לבין עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של המצוירים. הסדרה החזיקה באוויר שתי עונות, לאחר מכן שודרה ב-MTV והיתה לתכנית הלא מוזיקלית הראשונה ששודרה שם. אבל הומור שמנסה גם להוות גשר בין העולמות המצוירים והאמיתיים לא הרגיש יציב מספיק עבור הצופים הבריטיים, שהחליטו להמשיך בסטטוס-קוו של סיטקומים לחוד ותכניות הומור מצוירות לחוד.

      "Mighty Boosh" היא דוגמא מודרנית יותר למאמץ הבריטי לעשות טלוויזיה חוצת ז'אנרים. היא החלה ב-1998 כמופע משונה וב-2004 הפכה לסדרת טלוויזיה בת 20 פרקים ולתכנית רדיו. סגנון הצילום "המוגזם", הארט והדקורציות הצבעוניות, הסיטואציות המשוגעות, ההומור והדמויות שכאילו שאולות מעולם המצוירים למבוגרים - הם הגורמים שהופכים אותה - גם אם לא במודע - להכלאה מרשימה בין שני העולמות. כמובן שעבור הצופה הממוצע התוצאה הסופית דורשת זמן לעיכול, אבל זה בהחלט שווה את החוויה.

      3. העולם המצויר פטור מציר הזמן

      להחזיק באותו הג'וב לאורך 40 שנה, לאכול את אותו האוכל כמה ימים ברציפות, חיי נישואין ארוכים מידי – בלעשות דברים לאורך זמן, יש אלמנט נוח, אך שגרתי ולעתים משעמם. המודעות לזמן הינה אלמנט ביולוגי טבעי, אך היא נושאת בחובה את הגורם לעייפות מדבר מסוים שמתחיל לחזור על עצמו. "סיינפלד" ירדה כשג'רי סיינפלד החליט שעדיף לו לפרוש בשיאו של הרייטינג, כיון שלא סבר שישבור אותו שוב (21% רייטינג בעונה התשיעית), ו"פרייז'ר" הסתיימה כשקלסי גרמר מאס בסדרה. אין מה לעשות, לאחר מספר מסוים של עונות השחקנים המזדקנים מתעייפים מעצמם אפילו יותר משהצופים עשויים למאוס בדמויות. העולמות שבסדרות מצוירות לעומת זאת, הינם נטולי זמן כרונולוגי והדמויות בהן אינן מזדקנות ולכן יש בבסיסן של המצוירים אלמנט שהוא "נטול סוף". ייתכן שבחוסר הימצאותו של ציר הזמן מבחינת הצופה, לא נוצרת תחושת הכבדה שאנו "חיים עם הדמויות כבר שנים", אנחנו פשוט חיים אתן שנים.

      קני מת, שוב ושוב ושוב:

      4. הכסף

      רווחיות. כמובן שלא ניתן להתעלם מהממד הכלכלי-עסקי המבדיל גם הוא בין הז'אנרים. נראה שהרווח של סדרות האנימציה המצליחות גדול יותר ממקבילותיהן שאינן מצוירות. עלות יצירת פרק אנימציה זולה בהרבה מעלות פרק של סדרה קומית מצליחה כ"סיינפלד". ולכן, גם במידה והיא מכניסה הרבה פחות, רווחיותה היחסית עשויה בהחלט להיות גדולה יותר.

      עלות פרק של "סאות' פארק" או של "משפחת סימפסון" מוערך סביב 2-3 מיליון דולר. מחיר זול יחסית לפרק בסדרה מצליחה בארה"ב. ייצור פרק אנימציה קורה בסטודיו או שניים פחות או יותר. סדרות ריאליסטיות לעומת זאת, כוללות סט צילומים שיכול להיות גם בפנים וגם בחוץ והמשמעות הכספית היא שישנן עלויות גדולות סביב ניוד צוותים, ציוד ועוד. ואין לשכוח את שכרם של השחקנים. כל אחד מהשחקנים המדבבים את הדמויות המרכזיות ב"משפחת סימפסון", הרוויח 440 אלף דולר לפרק עד לאחרונה. לאור המשבר הכלכלי המתמשך והירידה ברווחי התכנית, האולפנים קיצצו בשכרם ל-300 אלף דולר לפרק בפשרה שאפשרה את המשך הפקת הסדרה. ב"סאות' פארק" וב"איש משפחה" השכר נמוך יותר. לעומת אלה, שחקנים כדיויד שווימר ושלא נאמר ג'רי סיינפלד וחבריו, עלו להפקה הרבה הרבה יותר. כך שעלות פרק של סדרה מצליחה כזו לרוב יקרה משמעותית מפרק בסדרת אנימציה.

      "איש משפחה" עוקצים את "סיינפלד":

      מיינסטרים VS נישה. סדרות כמו "סיינפלד", "חברים" ו"משפחת קוסבי" שודרו בערוצים מסחריים גדולים ופנו לקהל הממוצע הרחב ביותר. במילים אחרות הן התקבלו על ידי הקהל כמיינסטרים. מלבד "סאות' פארק" הבוטה בשפתה ומשודרת על כן בערוץ הנישה "קומדי סנטרל", סדרות כמו "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה" קרובות יותר לליבו של הקונצנזוס ועל כן משודרות ברשת המסחרית הגדולה "FOX". למרות זאת, סדרות מצוירות עדיין נתפסות בקולקטיב כסדרות נישה, גם כאשר הן משודרות בערוצי ברודקאסט, כלומר בערוצים ממוסדים ומסחריים יותר. אולי זו הסיבה שבצורה לא מפורשת, מאפשרים למצוירות מנעד גדול יותר. כך שגם כאשר הן מצחיקות פחות ומייצרות יותר אכזבה אצל הצופים, הן עדיין ממשיכות להיות מופקות עונה אחר עונה. בהתאמה, ייתכן שבשל הקושי להמשיך ולרצות קבוצת צופים כל כך רחבה - לחדש עבורה את הניואנסים בפרקים לאורך שנים, תוך שמירה על סטנדרט כתיבה וביצוע של השחקנים ורמה טובה של הומור - ייתכן שלתכניות מיינסטרים ריאליסטיות חיים קשים יותר ועל כן הם גם קצרים יותר.

      מרצ'נדייזינג. סדרות המצוירים מאפשרות את תעשיית המרצ'נדייזינג. הדבר כולל שידורים חוזרים, מארזי DVD, ציוד משרדי, פריטים לבית, מוצרי אופנה, צעצועים, עוד סוגים של צעצועים, אריזות מוצרי מזון וכל שטות פיצ'פקסית שבשפה הבינלאומית מתורצת בעת רכישתה כ"מזכרת". כנראה שקל יותר לזהות את האייקונים המצוירים כאשר הם מתקיימים בעולם החומרי, כי כשזה מגיע לפיצ'פקעס יותר אנשים קונים מגנט מעוטר בקארטמן או בהומר לעומת ג'ורג' קוסטנזה או דקסטר.

      "אבא אמריקאי" פשוט מצחיק:

      5. הם מחזירים אותנו לבית אבא ואמא

      חשוב לציין שאין הבדל של ממש בין המשיכה לסדרות מצוירות לילדים לבין אלה של המבוגרים. גם אלה וגם אלה מרתקות את האדם אליהן על בסיס פסיכולוגי מהותי. אבל יש גם את הבסיס הרגשי, שהוא כנראה הדבר העמוק ביותר שמחבר אנשים לסדרות המצוירות. הדבר הזה הוא הנגיעה שלהן בתת המודע של כל אחד ואחת ובעומקי הנשמה הילדית של הצופה. אנשים, בעולם המערבי בייחוד, גדלים בשנותיהם הראשונות על דמויות מצוירות, גם אם במידות חשיפה שונות. בגלל החוויה הזו ישנו אלמנט בעולם המצוירים שמתיימר - וכנראה גם מצליח - להותיר רושם אצל הצופה המבוגר שמזכיר לו שפעם היה ילד. יש בזה משהו שמעלה מן האוב את החוויה הילדית של צפייה במצוירים ומשרה תחושה נוסטלגית. ויש בזה משום השארת תחושה על הצופה שלמרות גילו הוא עודנו ילד.

      סדרות מצוירות פופולריות לא סתם מתפרשות לאורך שנים ועונות רבות. הן מצליחות לעשות כן בגלל הכתיבה יוצאת הדופן וכי אפיוניהן עולים בקנה אחד עם הדרך בה אנו חווים את עצמנו ואת העולם מילדות ועד בכלל. הניסיונות הבלתי פוסקים של מוחו של האדם להטמיע פרצופים ורגשות בכל מה שאין בו זהות, צולח במיוחד את חווית המצוירים. מוחנו ממלא אותם במהות פרסונלית של המתבונן שמוצא בהם דמיון לעצמו. כל עוד הן יהיו רווחיות כמובן וכל עוד ואנחנו נרצה איפשהו בתוכנו להישאר ילדים, לסדרות המצוירות שגם ייכתבו ויטופלו היטב, יהיה אורך נשימה כשל רץ מרתונים למרחקים ארוכים. המצוירים ימשיכו לשבור שיאים בהתמשכותם והם צפויים להישאר מהחשובים שבנופי התרבות הפופולרית של ילדותנו וחיינו.

      מהי סדרת האנימציה האהובה עליכם? שתפו אותנו בפייסבוק
      "משפחת סימפסון" נחשפת: ראיון עם מפיק הסדרה אל ג'ין
      "משפחת סימפסון": וואלה! תרבות חוגגת 20 שנה למשפחה הצהובה
      "אבא אמריקאי": רייצ'ל מקפרלן, מדובבת ואחותו של היוצר, על הסדרה שמרגיזה את השמרנים בארה"ב