עבר, הווה ועתיד מתוק
אם אתם מחפשים דרך לגרום לחבורת אנשים שאוהבת מוזיקה ישראלית ללכת מכות רצח, זרקו לחלל האוויר את השאלה "מיהו הגיטריסט הטוב ביותר בישראל". כמו בכל סצנת רוק, הגיטריסטים עומדים לרוב בפרונט ולכן לשאלה מיהו הטוב מכולם יש לפחות 50 תשובות שונות, מיצחק קלפטר דרך שלמה מזרחי ועד דני סנדרסון, ברי סחרוף ויהודה קיסר.
שלומי ברכה, לרוב, לא נמצא ברשימות האלה, מכמה סיבות: ראשית, הוא אינו סולן להקה ולהוציא אלבום סולו אחד, לא עמד בפרונט. שנית, גם ביחס לגיטריסטים הוא נתפס כחלק מקולקטיב ופחות כמצעיד להקה שנסמכת על הצליל שלו, כפי שלמשל קלפטר עשה בצליל מכוון ואחרית הימים. שלישית, ברכה הוא לא וירטואוז שהתמחה בסולואים ארוכים ומורכבים סטייל שלמה מזרחי וקיסר. ברכה, כגיטריסט, נתפס כמודל פקיד הרוק האיש שתמיד בא לעבודה.
ערב הגעתו לגיל 50, אפשר לומר בביטחון רב שהנחות היסוד האלו מפוקפקות עד לרמת העוול המשווע. ברכה, בכישרון עצום של למידה ושדרוג, אחראי לייבוא צליל הניו-ווייב והסקא לפופ הישראלי והוצאתו מאפלת הפינגווין לאור של פארק הירקון. כבר באלבום הבכורה של משינה ישנם ריפים מבריקים שיסדו את הצליל הפרטי של ברכה: ריוורב סמיך שמסוגל לעבור בשניות לקטעים דוקרניים מהז'אנר של טלוויז'ן וטוקינג הדס. קחו את "עתיד מתוק", לדוגמה: הוא אמנם נפתח בריף בס דומיננטי, אבל כשהבית מתחיל, ברכה נכנס לפעולה וכל מצב הרוח של השיר משתנה.
הקריירה של משינה רצופה בגאונות הגיטרה של ברכה, שתמיד היה המוח המוזיקלי המעודכן של החבורה. ברכה הצליח להביא למשינה שילוב נדיר בין גיטרות אינדי לשירי קולקטיב, סולואים עצובים שאיזנו שיר שמח ולהיפך ריפים שמחים שהרימו טקסט עצוב. כאמור, ברכה לא היה וירטואוז במובן הקלאסי של המונח, אבל בתוך הגבולות שהוא שם לעצמו, הוא הצליח לייסד דור חדש של גיטריסטים במוזיקה הישראלית. "שלח לי מלאך", למשל, מסתיים בקטע גיטרה כל כך מרגש, שהוא חי לצד השיר בפני עצמו.
עם השנים וככל שהציניות כלפי משינה גברה (נוכח חומרים בעייתיים מאוד, כמובן), שיריה הלכו ותפסו מעמד של שירי סחים. חלק מכך כוון כלפי היכולת של ברכה לחבר המנוני מדורה שאפשר לנגן בקלות בגיטרה אקוסטית ולדמיין את אותה מדורה ארורה. "דני", לדוגמה, הפך ממעמד שיר מרגש על חבר אמיתי של בנאי וברכה לקטע מוקצה עבור מי שאוהב את הסטרוקס. כמו לא מעט עוולות שנעשו כלפי משינה, דברים יצאו מפרופורציה: גם המנונים צריך לדעת לכתוב, ו"דני" הוא המנון נפלא שכתוב ומבוצע היטב ולגיטרה של ברכה חלק מכריע בו.
כמובן, שלאהבת הפיקסיז של ברכה יש חלק חשוב ב"מפלצות התהילה", עד היום יצירת המופת הגדולה ביותר של משינה, ולמעשה אלבום הגיטרות הטוב ביותר שלה. כל מי שראה את משינה בהופעה מכיר את הקטע שבו מתחיל הריף של "את באה לבקר" ואת ברכה רץ מחוף לחוף על הבמה לתוך כניסת התופים של איגי דיין. ברכה, שבאותם ימים היה מבצע את "כתם הפרי" כדי להסתלבט על אתניקס, הכניס באמצעות הגיטרה קילוגרמים של אנרגיה והפך את "מפלצות התהילה" לנקודת ציון במוזיקה הישראלית.
כמו כן, "מפלצות התהילה" זו ההזדמנות לציין את הכישרון הנוסף של ברכה, שלעתים נדמה שהוא לא פחות חשוב מיכולתו כגיטריסט: ברכה הוא כותב מילים מבריק, לא פחות; משורר של כאוס והזייה שמצטיין בנונסנס נוסח דני סנדרסון, ציניות של בוב דילן וכמובן פסיכוזות הזייתיות מהזן שהפך את בלאק פרנסיס לאגדה. כישרון זה בלט גם בקריירת הסולו שלו עם "מחמיץ", "שר החוץ" ועוד.
הטקסטים של ברכה דורשים סדרת מאמרים שלמה בפני עצמם, וישנו סוג של עוול בהתמקדות ביכולותיו כגיטריסט בלבד: מדובר באיש שכתב את שיר הוודי אלן הישראלי, "היא התווכחה איתו שעות" שמשך לדני סנדרסון את השטיח מתחת לרגליים. להגדיר אותו כגיטריסט בלבד, יהיה כמו לדבר על אהוד בנאי, למשל, רק ככותב מילים.
בסיבוב הנוכחי של משינה, נראה שהאנרגיות של ברכה הן מה שמחזיק את הלהקה הזו בחיים. ככל שהזקן של יובל בנאי מתארך והסבלנות שלו מתקצרת (כפי שניתן היה לראות בסרט התיעודי המעולה על הלהקה, "המכונה"), ברכה נשאר המנוע של הלהקה בין הסולו של "בן המלך" ועד "ואנחנו שניים". ברכה ניצל את אלבום הסולו שלו כדי לצחוק על עצמו עם שם האלבום ושיר הנושא, "צ'אפלין צ'ארלי", שם הוא שר "אני זה צ'אפלין צ'ארלי, אני רק מנגן לא שר". הומור עצמי הוא דבר חשוב, אבל כרגע הוא המציאות וחבל. בגיל 50 הוא יכול להרשות לעצמו לחזור גם לשיר. כרגע, ברכה הוא אחד הגיטריסטים הטובים בתולדות המוזיקה הישראלית, אם לא הטוב שבהם.
האוסף של משינה: תזכורת שפעם הם היו גדולים באמת
האלבום האחרון של משינה: הלהקה ממשיכה בצלילתה
שלומי ברכה: בן 50: אחלו לו מזל טוב בפייסבוק שלנו