מה יש בו, בהנס פאלאדה (שמו הספרותי של רודולף דיטצן) שכל כך מהפנט אותנו? הייתכן שזהו כישרון הכתיבה שלו? כן, הוא אמנם יוצא דופן, דרכו להעביר מסר מחלחלת ומרטיטה ולא סתם כינה אותו פרימו לוי "גדול סופרי ההתנגדות לנאצים". בנוסף, אי אפשר להתעלם מהרקע המיוחד של הספרים - את "לבד בברלין" כתב לאחר המלחמה תוך 24 ימים, את "השתיין" ו"בארצי הזרה לי", שראה אור כעת בעברית כתב בכלאו במהלכה, כשהוא מרפד את הטקסט בקידוד שהקשה לפצחו.
אבל מדובר בהרבה יותר מזה. באופן פרדוקסלי משהו, לפחות כשזה קשור לקהל הישראלי, כנראה שדווקא העובדה שפאלאדה לא כתב במישרין על שואת היהודים היא שמאתגרת ומסקרנת. מחנות הריכוז מוזכרים אצלו, ההשמדה ההמונית מרומזת. כן, שואת יהודי אירופה בהחלט היתה חלק מיצירתו, אך לא עמדה במרכזה. וזה מה שכל כך יפה אצל פאלאדה דרך האסון הכללי של העם הגרמני הוא הצליח להעביר גם את הטרגדיה היהודית ולא להיפך. לפעמים, אתם יודעים, דברים שמוגשים בצורה הפוכה הם מיוחדים ומגרים יותר. זה כנראה המקרה.
פאלאדה פשוט הציג היטב את הכלא המוסרי של האזרח הגרמני הקטן ובכך תרם להבנה, שנחשבת אצלנו בדרך כלל לטאבו, שהקטסטרופה הנאצית פגעה קשות גם בגרמנים. לא, לא אלה שהתנגדו לנאציזם והפכו לגיבורים לאחר המלחמה, אלא דווקא אלה שתמכו בהם בתחילת הדרך וכשהבינו את טעותם היה כבר מאוחר מדי. דווקא האנשים הפשוטים, אלה שלא היה להם אומץ להתנגד והעדיפו להרכין ראש עד יעבור זעם. פאלאדה לא עשה זאת ממקום של התקרבנות (הגישה האהובה על גינטר גראס וסופרים גרמנים אחרים), אלא דווקא מראייה מפוכחת של חטא ועונש: אנחנו הצבענו להיטלר, אנחנו חשבנו שלא יהיה כל כך גרוע, אנחנו מצאנו בו אחריות ושיקול דעת, אנחנו לא אמדנו את הטירוף, אנחנו צריכים לשלם את המחיר. ריאליזם ופיכחון קצת אירוני כשחושבים על כך שפאלאדה היה מכור קשות לטיפה המרה, שהנחיתה אותו במוסד סגור. במוסד הזה נולד "בארצי הזרה לי".
הספר הזה, שתורגם על ידי יוסיפיה סימון, הזכורה לטוב מ"לבד בברלין", הוא יומן אישי שאותו כתב פאלאדה ב-1944. זוהי סמי-ביוגרפיה מקוטעת ומקרטעת, לא קוהרנטית, שניזונה משבבי זיכרון, חלקם שגויים, של המחבר. בניגוד ל"לבד בברלין" או ל"איש קטן, לאן", הפעם פאלאדה לא משתמש בדמויות בדויות או כאלה הנשענות על אנשים אמיתיים - הוא שם את עצמו על שולחן המנתחים, לוקח את הסכין ובוצע את נפשו ללא הרדמה. אל תטעו, יש פה לא מעט בלגן, אבל הכאוס היצירתי הזה מעולה, משום שהוא רק מבליט את הערך והאותנטיות של המסמך. זה דבר אחד לכתוב בחדר אינטימי עם מכתבה פרטית, זה דבר אחר לכתוב ספר כשמעליך עשרות עיניים בולשות, חוקרות ואחר כך, אולי, גם רוצחות. דווקא הבלבול הזה משמש אסמכתא לכנות של פאלאדה, שחי את הרגע בידיעה שייתכן שאלה ימיו האחרונים ולכן הזדרז והעלה על הכתב הגיגים שחלקם לא תאמו את המציאות.
התרומה הגדולה ביותר של "בארצי הזרה לי" היא שיותר אפילו מ"לבד בברלין" הוא מסביר שכן היה תחום אפור בגרמניה הנאצית. זוהי גישה שלא מקובלת עלינו מבחינתנו כל הגרמנים תמכו בנאצים, חוץ מאלה שמחו נגדם מהמחתרת או בגלוי. אבל כן, היו גרמנים שתעו בדרך הם התנגדו למשטר, אך לא עשו יותר מדי כדי להפיל אותו; הם תהו לרגע האם עליהם להיות גיבורים ומיד סבו על עקבותיהם מחשש לחייהם ולחיי משפחתם; הם סירבו בתוקף להגיד בבית "הייל היטלר", אך בחוץ הצדיעו במועל יד כגדולי התומכים של הפיהרר.
האם זה עושה את הגרמנים הללו לרעים ולנאצים? זו בדיוק הדילמה המוסרית שפאלאדה עצמו מעלה. בכל חברה הקיטוב מעניין בהרבה מההליכה בתלם, אך לא במקרה הזה. התנהלותו של פאלאדה מעלה שאלות רבות של מוסר ותהיות האם הוא באמת נטה לכיוון הטובים או הרעים. יש די סימוכין לכך ששתי התשובות נכונות. כך, למשל, ניתן בקלות להאשים אותו באנטישמיות. "איש אינו יכול לחיות חמש שנים במלחמה ותחת שלטון כזה ולא להשתנות", הודה והסביר את השינוי בגישתו ליהודים, מפילושמי נלהב לאדם שמתחיל להאמין שאולי בכל זאת הנאצים צודקים (עמוד 101): "בשבועות ההם הבינותי שבשעת סכנה יחוש יהודי קרבה גדולה ליהודי אחר ויהא מנוגד לו וקשה ככל שיהיה מאשר לחברו הכי נאמן שאינו יהודי. הכרתי בעובדה שהיהודים הם שהקימו את המחיצה הזאת בינם ובין עמים אחרים, כפי שטענו הנאצים ואנחנו לא רצינו להאמין... בעקבות ההכרה הזאת לא נעשיתי אנטישמי, אבל למדתי לחשוב אחרת על היהודים. אני מצר על כך אבל איני יכול לשנות זאת. זה גורם לי עוגמת נפש אבל לשנות זאת איני יכול".
אמירה אנטישמית? כן, בהחלט אפשר לראותה כך, אולם אין להפחית בחשיבותה של ההתנצלות המכופלת. פאלאדה מעולם לא תמך בהשמדת יהודים ואפילו לא היה קרוב לכך. הוא לן אצל יהודים ועשה עימם עסקים גם בתקופות שבהן היה עלול להגיע למחנה ריכוז בשל כך. הוא שנא את השלטון הנאצי, את הפקידים, את ההלשנות ואת האכזריות, סבר (וצדק) כי כל אלה יביאו קלון על העם הגרמני. מצד שני, היו בו גם לא מעט סממנים של אדם קטנוני, אגואיסטי רגזן ופחדן, הוא היה פנקסן חסר תקנה. לא, הנס פאלאדה ממש לא היה איש נחמד.
אולם השאלה שהוא מעלה ב"בארצי הזרה לי" היא האם היה צריך להתנגד לנאצים באופן פעיל. לפני שעונים על השאלה המורכבת הזו, צריך לזכור כי תפישתו של פאלאדה קיבלה לאחר המלחמה סימוכין דווקא מהפסיכיאטר היהודי ניצול השואה ויקטור פרנקל, אחד מאבות זרם האקזיסטנציאליזם בפסיכולוגיה. פרנקל גרס כי רוב האנשים אינם גיבורים, ולכן אין להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים באסון. פאלאדה לא היה נאצי, אבל גם לא אנטי-נאצי, הוא סלד ממה שנהיה מארצו, אך באותה מידה לא חשב אפילו לרגע לעזוב אותה.
מתבקש להשוות את "בארצי הזרה לי" ל"לבד בברלין", גם בגלל הדמיון בין שמותיהם המנוכרים של הספרים, אך בעיקר בשל היין והיאנג שלהם הם משלימים אחד את השני. מכיוון שההצלחה של "לבד בברלין" היא שהביאה מלכתחילה להיסטריית תרגומים לכתבי פאלאדה, ניתן לחשוב שמשקלו גדול יותר. זו טעות. רק לאחר קריאת "בארצי הזרה לי" אפשר לזהות בבירור מה הוביל את פאלאדה לכתוב את "לבד בברלין". דוגמאות לא חסרות: בפאלאדה האיש יש מעט מאוטו קוונגל, שונא הנאצים המרדן והאמיץ, אך גם מאנו קלוגה מוג הלב, שעל אף היותו שיכור ובוגדני, סלד בעצמו ממעשיו של בנו שבאס.אס; סיפורו הבדיוני של השחקן מקס הרטאייזן שנבגד ב"לבד בברלין" על ידי גבלס מתגלה פה כסיפור האמיתי של מתיאס ויימן, ששר התעמולה העריץ תחילה ולאחר מכן זרק לכלבים; גישתו של פאלאדה היתה כי לא יעשה דבר נגד הנאצים משום שזו התאבדות וחשוב לו לדאוג למשפחתו, מה שהתבטא היטב ב"לבד בברלין" בדבריו של מתנגד המשטר לשעבר קארל הרגזל לחברו הפעיל גריגולייט: "אתה לא נשוי, אתה לא צריך לדאוג לפרנסה של אישה וילד". ויש עוד עשרות הקבלות ומשפטים שלמים שנלקחו מ"בארצי הזרה לי" היישר לספר ההמשך.
בכך עונה הספר על השאלה המרכזית: כיצד הצליח פאלאדה לכתוב רומן עבה וסבוך כל כך כמו "לבד בברלין" ב-24 ימים בלבד? את אבן הפינה, כפי שנוכח, הניח כבר עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933. הוא סיים ליצוק את המסגרת ב-1944 ואת הכל תיעד ב"בארצי הזרה לי". לאחר שעיין בסיפורם של אוטו ואליזה המפל, הקוונגלים האמיתיים מ"לבד בברלין", הוא היה צריך "רק" למלא את המסגרת. מכל שאר הטיעונים, זו הסיבה העיקרית ש"בארצי הזרה לי" הוא ספר לא פחות חשוב, גם אם פחות איכותי ומהנה. כל הגיג והסבר של פאלאדה שופכים עוד יותר אור על הדמות הפחות מתוקשרת אך המורכבת והמעניינת מכולן: של הגרמני ששנא את הנאצים, אבל גם לא באמת התנגד להם.
בארצי הזרה לי// הנס פאלאדה, תרגום: יוסיפיה סימון 327 עמודים, הוצאת פן וידיעות ספרים.
נוטי החסד: על הספר "לבד בברלין"
"בארצי הזרה לי" - האם תקראו את הספר? ספרו לנו בפייסבוק