היום שבו יוטיוב הכריזו על השקעה בתוכניות מקור באינטרנט היה יום חשוב עבור יוצרים וצרכנים כאחד. זהו צעד הגיוני כלכלית ותדמיתית עבור אתר הווידאו הענק, אבל במיוחד הגיוני חברתית, בהתחשב בכך שמי שבנו את האתר בשתי אצבעות ומצלמה אלו אנחנו, הגולשים, ומגיע לנו תוכן איכותי בתמורה.
גם בישראל, העלייה ברצון של יוצרים לפרוץ דווקא דרך האינטרנט וההזדמנות שניתנת להם על ידי גופים גדולים לפעול בבית חם כדי להצליח, משמחות עד מאוד, גם אם נתונות לשיפור. סדרות כמו "אוף סקרין", "מטר שבעים", "ניצה ולחם" ו"חתולונובלה" (הגילוי הנאות בנוגע לשניים האחרונים בסוף הכתבה) מצליחות להגיע ליותר ויותר גולשים גם בזכות הבמה בה הן פועלות, אבל גם בזכות העובדה שאנחנו כגולשים מתחילים להתרגל לחפש את הדבר הטוב הבא ברשת.
למרות זאת, הרשת רחוקה מלהפוך לעוד ערוץ חדש בטלוויזיה ובעוד אמריקאים למשל מבלים כ-6 שעות מול הטלוויזיה ביום, הם עדיין מקדישים לגלישה באתרי הוידאו כ-20 דקות בלבד בממוצע (נכון ל-2011, על פי חברת נילסן). יסכימו כולם שעוד לא מדובר באיום רציני על ערוצי הברודקאסט. זאת הסיבה שההחלטה האחרונה של יוטיוב, להיות שותפה להפקת התכנית היומית הראשונה בשידור חי באתר, מעוררת תהיה בעניין הזה.
"My Damn Channel Live" היא תכנית רשת שתעלה לאוויר ביום רביעי הקרוב בשעה 4 אחר הצהריים שעון ניו יורק, משמע ב-23:00 אצלנו. את התכנית בסגנון הטוק שואו המוכר, תגיש בת' הויט, קומיקאית ידועה בקרב הגולשים של My Damn Channel, האתר המקורי שמשמש כבית ליצירת סדרות דיגיטליות מאז 2007. הויט תארח מפורסמים, תציג את מיטב הקטעים מהאתר באותו היום ותשלב את הגולשים בתכנית באמצעות תגובות בזמן אמת ותחרויות נושאות פרסים.
רוב ברנט, מנכ"ל My Damn Channel, התייחס למיזם החדש בראיונות כ"אתגר לא פשוט" מהסיבה הברורה שמדובר בניסיון לשינוי הרגלי צריכה באינטרנט, או יותר נכון לייבא את ההרגלים הללו מהטלוויזיה. הניסיון הזה נעשה בעבר, אפילו בישראל, בכל מני צורות שכללו שידורים חיים, ערוצים אינטרנטיים ושלל פידים אינטראקטיביים מלווים המשלבים צ'אט ודיונים קבוצתיים (קיק, נוקה ועוד). סביר להניח שלא שמעתם עליהם בעיקר משום שלמרות הרעיון הטוב, אף אחד מהניסיונות הללו לא צלח. אז, הם נחשבו כמי שהקדימו את זמנם. מי שמנסה לעשות את זה היום נוטה יותר לכיוון של לחזור בזמן ולאו דווקא להקדים אותו.
בשביל למזער את נזקי אכילת הכובע, יכול מאוד להיות שביוטיוב יודעים משהו שאף אחד מאיתנו עדיין לא יודע. אבל יותר הגיוני שמדובר בגימיק יחסי ציבור משותף שלMy Damn Channel ויוטיוב שברור לכולם שזוהי תכליתו. הרי מאז נולד ה-DVR (טיבו, מקס, מג'יק וכו') הכוח לקבוע מתי ובאיזה יום לראות את התכנית האהובה עלינו עלה לנו לראש. אז מדוע אם כך עכשיו נתייצב מול מסך המחשב בשעה קבועה (שעבור מרבית מהאמריקאים היא בזמן יום לימודים או עבודה) ונצפה כולנו בתכנית שכמוה יש אפילו כבר לא מעט. מדוע שנחזור לאחור?
הרצון לבסס לוח שידורים קבוע במדיום המאפשר צריכה מתמדת ואקראית של תכנים הוא מיותר, בייחוד כשמדובר בשידור בזמן אמת. ברוב המקרים פרוגראמינג של סדרות בטלוויזיה סובב סביב ההרגלים של הצופים, ובמקרה זה מדובר ברצון לשנות אותם. דון דרייפר כמשל לאנשי הפרסום של שנות ה-60 אולי הצליח למכור לנו רצון ולא רק צורך, אבל הזמנים השתנו והשפע של היום מאפשר לנו בחירה הרבה יותר מושכלת.
גם כשסדרות אינטרנט קיימות מכריזות על פרקים חדשים במועדים קבועים (אפיק מיל טיים מדי יום חמישי, האחים פיין מדי יום ראשון) הן עושות זאת מתוך רצון להסתגל להרגלים הקיימים שלנו (חמישי, לקראת הסופ"ש וראשון, יום מנוחה באמריקה). ואם לא, אז כדי לשדר התמדה ופעילות שוטפת ולאו דווקא לקרוא לצפייה מתוכנתת. צריכת התכנים באינטרנט יכולה להיות בכל יום, בכל שעה ולאו דווקא תכלול צפייה בפרק הכי חדש. אולי אפילו צפייה מרוכזת בכמה פרקים. שידור חי לעומת זאת מחייב צפייה בשעה המדויקת. וכך, את היתרון העיקרי של האינטרנט היכולת לראות מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה מבטלים ב-My Damn Channel ומפספסים את המהות של המדיום האינטרנטי, זו שכוללת בתוכה את העובדה שהאינטרנט הוא לא טלוויזיה.
האחים פיין בפעולה:
הדלוריאן לא עוצרת כאן. גם הבחירה של הפורמט - תכנית אירוח עם סלבס, קטעי וידאו ופלטפורמות פרסומיות של פרסים - מחזירה את העתיד אל העבר שכבר הביא לנו את ג'וני קרסון ודיוויד לטרמן. דווקא כשהאינטרנט מגלה את עצמו מחדש עם תכניות ששוברות כל פורמט טלוויזיוני מוכר, או לפחות מחדשות על גביו, האתר חדשני חוזר למקורות ולא בטוח שבצדק. ובעוד שהפלטפורמות הדיגטליות של ג'ימי קימל וקונאן אובריאן צוברות פופולריות עולמית, מאין באה ההנחה שמנחה אלמונית תצליח על פניהם, טובה ככל שתהיה.
נכון, על רקע פעילויות של ממשלות ברחבי העולם כנגד תופעת ההורדות, זה נראה כאילו האינטרנט והטלוויזיה מנהלים מלחמה. זה גם לא לגמרי מוטעה, אבל האמת היא שכבר זמן די רב (באופן יחסי לזמן בו האינטרנט קיים במתכונתו הנוכחית) האינטרנט והטלוויזיה מזינים אחד את השני ולומדים תוך כדי את מערכת היחסים החדשה שלהם כפי שהרדיו למד בשעתו. אין תוכנית בלי אתר משלים, אין אתר תוכן בלי תוכנית לכתוב עליה וכולם אוכלים את העוגה, כך או אחרת. במובן התוכני, האינטרנט, מטבע אופיו הגלובלי, מאפשר איתור כישרונות צעירים וחשיפתם לעולם, ואילו הטלוויזיה, שעדיין מחזיקה בנתח הפרסום הגדול יותר, שולפת אותם ממסך המחשב עם נתונים ברורים על קהל יעד, במינימום הימור ובמחיר נוח. לנסות ולקרוא תיגר על כך היה נחשב לגיטימי, אילו עמד מאחורי זה הגיון בשטח, אבל הצהרת הכוונות הברורה לשנות בכוח את הרגלי הצפייה של גולשי האינטרנט, ולהתאימם להרגלי הצפייה בטלוויזיה, לא רק מייצגת גישה מיושנת, היא גם חצופה ויומרנית. אפילו בשביל יוטיוב.
*הילית וולברג היא עורכת אתר Flix
נערה גולשת: לכל הטורים של הילית וולברג
טלוויזיה באינטרנט: מי יפצח את המודל? דברו איתנו בפייסבוק