זמן "מד מן": בלוג העונה החמישית

1966 היא השנה בה בחר מתיו ווינר לפתוח את העונה החמישית. שבעה חודשים אחרי תום העונה הקודמת, פרק זמן סביר כדי לייצר תחושת המשכיות, למרות שבזמן הקצר הזה קרו לפחות שני אירועים משמעותיים שיש לנו עליהם מעט מאוד מידע: מייגן ודון התחתנו, והחברה התאוששה מהמשבר הקיומי.

1966 היא גם השנה הראשונה במחצית השניה של שנות ה-60', המחצית היותר מזוהה עם המושג "סיקסטיז". רוקנרול, קיץ של אהבה, וודסטוק, מלחמת וייטנאם, מרטין לותר קינג - כולם התרחשו יותר במחצית הזו מאשר בקודמת. "מד מן" עסקה רבות במעבר מהפיפטיז לסיקסטיז. הפרק הזה מרמז שאנחנו אחרי שלב המעבר. זה ניכר בתסרוקות, בבגדים, בעיצוב, או בבקשה של פיט לא לעשן במשרדו.

אבל לא מדובר רק באסתטיקה. גם האווירה הפוליטית שונה. "מד מן", כרגיל, לא עוסקת באווירה הפוליטית הציבורית עצמה, אלא רק בדרך בה היא משפיעה על הדמויות. ובפרק הזה הדבר ניכר בשלושה צירים: זכויות אזרח, פער הדורות והכוח הנשי.

הפרק מתחיל בהפגנה של שחורים למען זכויות אזרח, ומסתיים בחבורה של שחורים המציעים את עצמם כמועמדים לעבודה בסטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס, ואין שום סיבה להניח שזה במקרה. הסצנה הראשונה היא תצוגת גזענות לשמה: עובדים בסוכנות Y&R זורקים פצצות מים על המפגינים. התגובה של SCDP לא יותר טובה: פרסום מודעה לפיה החברה דוגלת בשוויון הזדמנויות רק כדי להיכנס במתחרים.

אבל השינוי כבר כאן, והוא חוזר כמו בומרנג לסוכנות בסצנה האחרונה בה מגיעים המועמדים השחורים למשרד. היא גם חושפת את הגזענות הגלויה והסמויה של הגיבורים שלנו: רוג'ר תוהה למה יש "חבורה של כושים" בלובי. ליין סתם מועד בלשונו כשהוא אומר להם "אתם חופשיים ללכת", ומיד מתקן ל"אתם מוזמנים ללכת". עניין של סמנטיקה.

אבל, כאמור, זוהי 1966. השינוי כבר כאן. כל אחת מהדמויות בסדרה תצטרך להתרגל אליו. גם במסיבה של דון יש נגנים שחורים. השינוי כל כך כאן, שהוא נכנס אליך הביתה.

מייגן של העונה החמישית, כך מסתמן, היא דמות משמעותית בהרבה. היא אשתו של דון. היא עובדת בסוכנות, ויש לה נוכחות, חתיכת נוכחות, כזו שמספיקה כדי שבטי לא תופיע כלל בפרק הפתיחה. הכניסה שלה משמעותית כיוון שכדמות חדשה, היא תאיר לנו פנים וצדדים חדשים בדמותו המורכבת של דון. העובדה שהיא יודעת על דיק ויטמן רק מבהירה: היא מחוללת דרמה חדשה.

מייגן היא גם נציגת הדור החדש, ודרכה אפשר לראות את פער הדורות. על המנעד שבין הפיפטיז לסיקסטיז, היא סמן שמאלי. זה ניכר בכל דבר בה: בלבוש, בהתנהלות, בחבריה הנגנים במסיבה, ובמיניות המתפרצת שלה. פער הדורות בולט ביחס לכמעט כל שאר העובדים בסוכנות. "אתם כולכם כל כך ציניים", היא אומרת לפגי.

כל הדברים האלה באים לידי ביטוי באופן מושלם בסצינת "Zou Bisou Bisou", הסצינה הכי זכורה והכי מענגת בפרק הזה. משמעות שם השיר היא "נשיקה קטנה", שמו של הפרק, וזה כבר מעיד על החשיבות של הסצינה. ובאמת, מנוגנת בה המוזיקה המתאימה, ומייגן מלאה שם ביטחון עצמי. הדרך שבה היא מביכה את כולם רק חושפת באופן בולט את פער הדורות. השינוי כבר כאן, ובמקרה של דון הוא לא רק נכנס אליו הביתה, הוא גם שוכב איתו.

אבל כדאי לשים לב לעוד עניין אחד לגבי מייגן: יחסיה עם סאלי. כשסאלי מתעוררת ודופקת על דלת חדרו של דון, היא מביטה בקנאה בגב החשוף של מייגן ששוכבת במיטה של אבא שלה. סאלי היא ללא ספק הדור הבא. בזה היא הכי קרובה למייגן. אם סאלי בת 12 ודון בן 40, סיכוי סביר שמייגן קרובה יותר בגיל לסאלי. אבל מייגן היא גם האמא החורגת של סאלי, ששוכבת עם אביה, עסק לא פשוט לילדה עם תסביך אלקטרה. הנה הימור: הפער הזה, בין הקרבה והמרחק שביניהן, עוד יופיע בפנינו.

את ג'ואן אנחנו פוגשים בסיטואציה חדשה. פצצת המין, מושא תאוותם של כמעט כל הגברים בסדרה, היא פתאום אמא. בסצינות הראשונות שלה היא מופיעה עם אמה, ואי אפשר שלא לחוש בפער הדורות. "את לא צריכה לעבוד יותר", אומרת האם לג'ואן. "גרג לא ירשה לך". "לא ירשה לי??", מרימה ג'ואן גבה.

ג'ואן לא מסתפקת בלהיות אמא בלבד. היא מרגישה לא מסופקת בלי עבודה. המודעה של SCDP על שיוויון הזדמנויות מלחיצה אותה, עד שהיא באה למשרד לוודא שיש לה לאן לחזור. אם זכויות אזרח, אז לא רק לשחורים. גם לאמהות חד הוריות.

אבל מלבד שיוויון הזדמנויות ופער דורות, ג'ואן בפרק הזה היא גם דוגמא לכוח הנשי העולה. ג'ואן היא מצד אחד האשה הקלאסית, שעוזרת לגברים אך לא שווה להם. אבל, אל תטעו, היא גם האשה החדשה. היא חד הורית באופן זמני, היא לא רוצה לוותר על הקריירה, ויש סיכוי סביר שהיא תסיים כאלמנת המלחמה. לא דברים שהיו פופולריים במיוחד בפיפטיז.

ג'ואן מוצגת בפרק במקביל לשתי נשים אחרות: פגי ומייגן. את פגי היא פוגשת במשרד, כשהיא באה עם הילד. הדרך השלומיאלית שבה פגי ניגשת לילד שלה חושפת: מצד אחד האם החד הורית שתנסה להמשיך בקריירה. מצד שני הקרייריסטית שמוותרת כרגע על חיי משפחה. וכשג'ואן נכנסת, מייגן רואה אותה, וקשה שלא לראות את הלחץ במבט. הייתכן שבין ג'ואן, מלכת הסוכנות, למייגן, אשתו של האיש החזק, יתחולל מאבק שליטה במשרד?

ובכל מקרה, שלוש הנשים האלה – ג'ואן, פגי, מייגן – הן שלוש פנים של הכוח הנשי העולה.

הדמות שהסדרה חגה סביבה נראה בפתח העונה החמישית במצב הטוב ביותר כביכול שבו ראינו אותו. הוא שלו ורגוע. זה ניכר בטון הדיבור שלו, באיחורים שלו למשרד, בצבעים ובעיצוב של דירתו החדשה והשיקית, בכך שסיפר למייגן על עברו, או בעובדה שהוא מכין לילדים ארוחת בוקר. הוא אפילו אומר זאת לרוג'ר: " אני באמת מאושר".

אבל מסביב יש מספיק מפרי דממה פוטנציאליים. למשל, גיל 40. וגיל 40 ב-1966 הוא ממש לא ה-30 החדש. אפילו לא ה-38 החדש. למשל, העובדה שהוא הכניס את השינוי, כלומר את מייגן, עמוק לחייו. היחסים של דון ומייגן מוצגים בפרק בהשוואה ליחסים של רוג'ר וג'יין. הנה מבוגר וילדונת, שנתיים אחרי. האם רוג'ר וג'יין הם פאסט פורוורד של דון ומייגן? מתי הוא יתהפך? מתי הוא יחזור למחילה? האם הוא לא יעמוד בפיתוי ויבגוד בה? או שמא באמת מדובר בדון חדש, שלו ורגוע? יש מספיק יסוד להניח שהפרק הזה הוא אקספוזיציה. זה השקט שלפני הבלגאן.

• הצפייה בגאוותנות של פיט ובשיעמום של רוג'ר דומה לצפייה בתאונת רכבת בהילוך איטי. נחכה לבום.

• כל הפרק התאפיין במבט בוחן של יחסים זוגיים: ג'ון ומייגן, רוג'ר וג'יין, אבל גם פיט וטרודי (האמא של הסחיות), פגי ובן זוגה, וליין ואשתו. ההתעסקות האובססיבית של ליין בארנק של דלורס היא דרך מקורית להציג את היצר המודחק עמוק בתוך הבריטיות שלו, וגם לייצר כלפיו אמפתיה.

• אם 1 ביוני הוא יום ההולדת של דון דרייפר, מתי יום ההולדת של דיק ויטמן? דון אומר למייגן "אני כבר חצי שנה בן 40", כשהוא רומז ליום ההולדת של דיק. נבירה אחורה בסדרה מגלה שבפרק הראשון של העונה השלישית, אמר דון למישהי שהיום הוא יום ההולדת שלו, בניגוד למה שמצויין ברישיון הנהיגה שלו. הפרק הזה מתרחש באזור מרץ-אפריל. רוצה לומר: דיק ויטמן נולד בין דצמבר לאפריל.

"מד מן" משודרת ב-HOT3 מדי שבת

"מד מן" חוזרת: אבנר שביט על פרק הפתיחה יוצא הדופן
"מד מן" חוזרת: פרויקט מיוחד בוואלה! תרבות
"מד מן" חוזרת: מה חשבתם על פרק הפתיחה? ספרו לנו בפייסבוק