האמן יעקב אגם: "הרעיון הציוני איבד את המשמעות שלו"

ממקום מושבו בפריז האמן יעקב אגם מודאג מהוויתור על א"י השלמה, כועס על הזנחת המזרקה בכיכר דיזינגוף ומאוכזב, גם אם לא יודה בכך, שרק במולדתו לא מכירים בגאוניותו. בלעדי

ארנון בן דרור, פריז
12/04/2012

זמן – זו כנראה המילה הנוכחת ביותר ביצירתו ובתפישת עולמו של האמן הישראלי יעקב אגם. וזה גם בדיוק מה שחסר לו בחיי היומיום, אם שופטים לפי האילוצים האינסופיים שדחו את הפגישה בינינו. לבסוף הוא קיבל אותי בשעה 21:00 בדירתו מזה שנים ברובע ה-14 בפריז, בה הוא מתגורר בגפו. "אני לא הולך לישון לפני שתיים שלוש בלילה, אז זה בסדר", הרגיע אותי, "בשעות האלה אני צריך להיות בקשר עם המזרח ועם אמריקה".

זוהי שעה יפה עבור אגם, בן 83, אולי האמן הישראלי המוכר ביותר בעולם כיום. רק לאחרונה נבחרה אחת מיצירותיו להיות בין 14 העבודות שמסמלות את השימוש המופתי בצבע של אמני המאות ה-20 וה-21. בתערוכה, שמוצגת בשלוחה החדשה של מרכז פומפידו ה-"Pompidou Mobile", מוצג אגם כתף אל כתף לצד אמנים כמו פיקאסו, מאטיס, דלוניי, ברק וקלדר. הבחירה באגם לנבחרת המצומצמת והיוקרתית כל כך לא לגמרי מפתיעה, בהתחשב במוניטין שצבר מאז הפציע בשמי האמנות הבינלאומית בשנות ה-50 ולאור העדנה האמנותית והכלכלית לה הוא זוכה כיום. בתערוכה הקבועה של מרכז פומפידו היוקרתי ניצב חדר שלם שלו ("הסלון של אגם" מכנים אותו) ובנוסף, לפני קצת יותר משנה נמכרה בניו יורק עבודה שלו במחיר שיא ליצירה ישראלית - 700 אלף דולר.

אולם דווקא בישראל אגם לא זוכה להכרה דומה. אומרים שאין נביא בעירו, ונדמה שאגם, שאכן רואה בעצמו נביא בתחום האמנות, כבר התרגל למצב הזה. בשנות ה-50 המוקדמות לאחר לימודיו בבצלאל הוא הכה שורש בפריז - "מצאתי כאן את המשבצת שלי", הוא קורא לזה. כיום הוא מעביר חלק גדול מזמנו על הציר שבין דירתו החביבה בשכונה יוקרתית ושקטה של העיר לבין הסטודיו שלו, אותו סטודיו ששימש לפני יותר ממאה שנה את האמן הצרפתי הנודע פול גוגן. למרות שהוא מבכה את העובדה שהוא לא מוצג מספיק בישראל - ומפטיר כבדרך אגב שלא נכתבה עליו אף מילה בספר מסוים על תולדות האמנות הישראלית - האמן הישראלי-פריזאי, כך נראה, כבר השלים עם הפער הקיים בין הצלחתו בחו"ל להצלחתו במולדתו.

ואכן אגם אינו נותן לחוסר התואם הזה לערער את האמת הפנימית שלו. הוא מזכיר כי הוא היה "הראשון שהחדיר את הבלתי צפוי לאמנות" ומספר כי "לפני תערוכת היחיד שלי ב-53' לא היה מונח כזה 'אמנות קינטית', אף אחד לא חשב על זה, זה לא היה קיים בשום אמנות. לא פיקאסו לא שאגאל, לא אף אחד. אני הכנסתי את המימד הרביעי, את הזמן, וזו הייתה רעידת אדמה אמנותית. בעקבות התערוכה שלי התפתחה התנועה הקינטית, שכיום יש מיליונים שהולכים אחריה". יחד עם זאת, הוא מקפיד לציין כי "בכל המוזיאונים בישראל אין שום ייצוג מהותי של האמנות הקינטית".

עוד בוואלה!

לרקוד על שתי חתונות? מהפכת ה-VR בשירות האירועים

בשיתוף כלות אורבניות
"הייתה לי הרגשה חזקה שאני חייב לצאת מ'בית הקברות', אבל לא ידעתי איך עושים את זה". המזרקה של אגם בכיכר דיזינגוף(צילום: Creative Commons)

"האמנות שלי יצרה מצב חדש"

אגם - בן רב, אדם מאמין, בקיא בגמרא, שבצעירותו למד ב"חדר" וכעת משבץ בדבריו אזכורים תנ"כיים לרוב – מסביר שבניגוד לרוח שנשבה בפאריס בשנות ה-50, אצלו הייתה זו בכלל היהדות שסייעה בגיבוש תפישת עולמו. תפישה שבהשראתה הוא יוצר מאז את עבודותיו המשלבות את מימד הזמן ומשתנות בהתאם לזווית המתבונן. אצל אגם לא ניתן אף פעם להביט בתמונה במלואה, אלה רק בחלק ממנה. "לא עשיתי את זה מתוך התפישה האמנותית של כל האיזמים של תקופה", הוא מציין, "אלא מתוך ניסיון להמחיש ביטוי אמנותי שונה, שמושתת על המהות העברית ומנוגד לתפישה האוניברסלית. זו ראיית מציאות שונה בתכלית".

עד היום, חשוב לו להדגיש, תפישת המציאות באמנות נמצאת במאבק איתנים שמשפיע על תפישת המציאות של בני האדם, ובהכרח גם על המציאות עצמה. "המציאות הקיימת היום באמנות, בכל תמונה שאתה רואה במוזיאון, זו מציאות של שמירה על הקיים - מה שהיה הוא שיהיה. כל יצירה היא בעצם בית קברות, וזה עוד בא מהמצרים, החניטה, אפילו את המתים שומרים. אתה רואה בתמונה את מה שהיה וגמרנו, זה כבר לא יתרחש, לא ישתנה. ואז גם החשיבה בחיים הופכת להיות כזאת - מה שהתרגלנו אליו, הוא שיהיה; אין חידוש", הוא מסביר בלהט.

"מנגד, בשפה העברית אין את המונח 'הווה', זה לא קיים, אפילו לא בדקדוק", הוא ממשיך. "יש רק התהוות, ומכאן המילה 'יהוה'. זאת אומרת שביהדות מתייחסים ל'זמן'. זמן הוא דבר שאתה לא יכול לשחזר ולא יכול לעצור, הוא בלתי צפוי, אתה לא יודע מה יקרה. לכן הייתה לי הרגשה חזקה שאני חייב לצאת מ'בית הקברות', אבל לא ידעתי איך עושים את זה, ולקח לי שנים לפתח את התפישה הזאת. כל האמנות הייתה מוגדרת כמו אקסיומה על שמירת המצב הקיים, ואף אחד לא הראה קודם מציאות שקיימת רק כאפשרות, אמנות בלתי צפויה שמשתנה בלי סוף. האמנות שלי יצרה מצב חדש", הוא קובע.

החלטה מודעת נוספת שקיבל אגם הייתה לשתף את הצופים ביצירות שלו, ליצור איתם דיאלוג. אצל אגם הצופה לוקח חלק פעיל ביצירה ומשנה אותה בהתאם לתנועתו, הוא מקבל חופש בחירה. מהבחינה הזאת נראה שהאמנות שלו אולי רלוונטית היום יותר מתמיד. בעולם בו הצרכן הופך יותר ויותר למשתתף אקטיבי, מציאות בה המדיות הופכות יותר ויותר אינטראקטיביות, עולם של טוקבקים, בלוגים, שיתוף קבצים וגו', האמנות של יעקב אגם מדברת באותה שפה. "כשאני התחלתי לא היה עיתון שנתן לקורא לכתוב, את הכול היו כופים על הצרכן", הוא מזכיר.

"בארץ אין היום ערכים". אגם בדירתו בפריז(צילום: ספק 500, אמנון דירקטור)

"התרבות היהודית יכולה להיות הגורם המאחד בעם"

בשנה הקרובה צפוי להיפתח בעיר הולדתו, ראשון-לציון, מוזיאון יעקב אגם. המוסד בוודאי יוסיף כבוד לאמן, אך הוא מסביר שזו כלל לא המטרה. "מבחינה אישית, מבחינה אמנותית ומבחינת הכרה בינלאומית 'קריית אגם לאמנות, תרבות וחינוך' בראשון לציון לא מוסיפה לי שום דבר. ראשון היא עיר קטנה, היא לא ניו יורק", הוא אומר. "אבל מה שכן חשוב לי, זה לתת ערכים, כי בארץ אין היום ערכים. ברגע שהציונות ויתרה על חלק גדול מישראל התנ"כית, אז הרעיון הציוני איבד את המשמעות שלו".

מתברר כי האיש שמנסה כל חייו לפרוץ גבולות, לא מוכן לשום פשרה בסוגיית הגבולות. "כשאתה מוכן לוויתורים, אתה בעצם מוותר על הרעיון הציוני", הוא אומר. "על מה אנחנו יושבים בארץ ישראל, על איזו זכות?", שואל אגם ומשיב: "על זכות אבות מהתנ"ך, וזכות אבות היא לא רק על הכביש תל אביב-ירושלים, היא גם על הגדה ועל כל ארץ ישראל. אתה לא יכול לוותר על משהו שניתן לך מאלוהים", הוא אומר. "הבריטים בהצהרת בלפור הלכו רחוק יותר מאיתנו ונתנו את כל ארץ ישראל לשכן בה מדינה יהודית לפי התנ"ך. לערבים נתנו כל כך הרבה דברים אחרים".

"גם הרעיון הסוציאליסטי אבד", עובר אגם לבכות ערך נוסף שנעלם. "אין היום בישראל שום מנהיג סוציאלי, ואפילו הדתיים בינם לבין עצמם נלחמים אחד נגד השני. חסידים מתנועה כזאת נגד כאלה מתנועה אחרת. זה אומר שאין אחדות בעם, שהרעיון הדתי הוא לא ערך מקובל, והרי הרעיון של היהדות הוא קודם כל חברתי. התרבות היהודית יכולה להיות הגורם המאחד בעם, ערך קונצנזואלי שכולם יוכלו להזדהות איתו".

"השבת, לדוגמה, היא לא רק דתית, היא גם ערך חברתי, והיא ההמצאה הכי גדולה באנושות, שנותנת לאדם מימד אחר. המהפכה הצרפתית אמרה 'ליברטה, אגליטה פרטרניטה' (סיסמת המהפכה 'חירות, שוויון, אחווה': א.ב.), והצרפתים היו סוחרי העבדים הכי גדולים באותו הזמן. השבת הולכת הרבה יותר רחוק, 3,000 שנה לפני – כל אדם שווה, כולם נחים, אפילו העבד".

למרות עמדתו הבלתי מתפשרת בסוגיית השטחים, אגם בהחלט מאמין בכוחו של קירוב לבבות בין העמים ומזכיר כי פעל רבות למען השלום. הוא אף היה רוצה שיוקם בישראל מוזיאון לאמנות האיסלאם, שיראה כמה מן המשותף יש בין שתי הדתות. "נשק הוא דבר חשוב, אבל אם יש לך אויב הוא יישאר אויב", הוא קובע בפשטות. "הנשק החשוב ביותר הוא להילחם בשנאה, אם אין לך שונאים אתה לא צריך נשק".

"המזרקה הפכה מיצירת מופת לגרוטאת מופת". אגם בסטודיו שלו בפריז עם מודל מוקטן של המזרקה בכיכר דיזינגוף(צילום: ספק 500, אמנון דירקטור)

"במקום לשקם את המזרקה, הרסו אותה לגמרי"

מלבד המוזיאון בראשון לציון, בביקורו האחרון בישראל אגם גם התעדכן בהתקדמות העבודות לשחזור המזרקה בכיכר דיזינגוף בתל אביב, שנמצאות – שוב – בעיצומן. לפני כעשר שנים הוא תבע את העירייה על תחזוק לקוי של המזרקה וזכה; לפי החוזה, המזרקה אמורה היתה להיות מתוחזקת בצורה ראויה ולהישאר בכיכר לעד - אך הקבלן ביצע עבודה רשלנית, לדבריו. אגם תבע את העירייה לדין בשנית, ושוב יצא כשידו על עליונה. כעת, כך הוא מקווה, תוחזר עטרה ליושנה והמזרקה תשוב לימיה היפים.

"המזרקה בכיכר דיזינגוף הפכה מיצירת מופת לגרוטאת מופת", קובע אגם כמשתמש בסלוגן שהושחז היטב. "במקום לבצע מכרז ולעשות את הדברים כמו שצריך, נתנו בעירייה את עבודות השיפוץ למישהו לא מתאים. בסוף במקום לשקם את המזרקה, הרסו אותה לגמרי. לקחו צבעי שצבע את זה בערך, וזה בלתי אפשרי, כי יש שם ערבובי צבעים שאף אחד בעולם עוד לא עשה".

אגם מתנגד נחרצות לביקורת על המזרקה - הן על הקושי שבתחזוקתה והן על ערכה האמנותי. הוא רואה בה דווקא את אחת מגולות הכותרת של הקריירה שלו, ולא שוכח את כל אותם אנשים שלגלגו עליה במהלך השנים: "לפי דעתי זו אחת היצירות הכי יפות בעולם, אבל כשזה הוקם תומרקין קרא לזה 'עוגה אמריקאית' וכולם התלבשו על זה. הקנאה של האמנים הציפה להם את הדם, הם לא יכלו לראות שבאים מאות אלפי אנשים, שהכיכר מלאה במשך חודשים, אז הם כינו את זה 'עוגה אמריקאית'".

יחד עם זאת, גם הוא יודע שבמצבה היום קשה לקרוא למזרקה יצירת אמנות. "קודם כל המזרקה צריכה להסתובב. תאר לך אוטו שלא יטפלו בו – איך הוא ייסע?", הוא שואל רטורית. "לא תקנו את המסבים, לא ניקו את המים מהכלור ונהייתה אבנית על הצבעים. הכסף שהלך לתיקון בעצם הלך לאיבוד. אז אני תבעתי שוב את העירייה, והשופטת קבעה: 'פני המדינה כפני היצירה, פני היצירה כפני המדינה'. באים אנשים מכל העולם כדי לראות את היצירה, ובכל הספרים על תל-אביב מראים תמונה שלה על הכריכה, ורואים גרוטאה".

גם הפעם, מספר אגם, לא צלחו הצבעים במציאת הקומבינציה הנכונה של צבעי המזרקה. בדיוק לשם כך הוא הקדיש כעת שלושה חודשים של עבודה, כדי "למצוא את הפאזל של איך לעשות את הצבעים בצורה פשוטה וברורה". הוא אף העביר לאחרונה לעירייה חומר רב, מעובד לפרטי פרטים, שכולל מודל מוקטן של הפסל.

אגם, אגב, ממש לא מתרשם מהחלטת העירייה להנמיך את הכיכר. הוא מאמין שלמרות התחייבותה, לא תוכל העירייה באמת להוציא אל הפועל התוכנית הזאת. "אבל אם הכיכר תונמך", אני דוחק. "אם אתה מכיר את הסבתא שלך...", הוא משיב בעוקצנות. " אני לא מאמין שינמיכו אותה, זאת נוסטלגיה, זה כמו שבחורה בגיל 80 תעשה ליפט-אפ של הפנים כדי שתיראה בת 18, זה מאוד מורכב".

"הכיכר יפה מאוד כמו שהיא", מתעקש אגם. "רק יש עניין של טיפול. כמו שהמזרקה מוזנחת, הכיכר מוזנחת. יושבים שם על ספסלים מלוכלכים בלי צל, השלט של התורם, בוכמן, שבור והזכוכית שלו מנופצת, שבע שנים לא תיקנו אותו. העירייה מדברת על שיפוץ, אבל לא עושים דבר. אני תכננתי את המזרקה ככלי נגינה, כמו פסנתר שיש בו אינספור אפשרויות, אתה יכול במזרקה הזאת לעשות מה שאתה רוצה, להעיף מים ככה וככה, לשלב מוזיקה עם העצמים, כמו המושג 'וראו את הקולות', אני ממחיש את הקול בתנועה של המים. יש שם תעלולים שאף אחד בעולם לא עשה".

"ערבובי צבעים שאף אחד בעולם עוד לא עשה". מגדלי נאמן בתל אביב בעיצוב אגם(צילום: Creative Commons)

"מילים זה אסון"

שיחה עם יעקב אגם – והשיחה שלנו נמשכה כמה שעות טובות אל תוך הלילה עד המטרו האחרון – מרובדת באינסוף אנקדוטות מרתקות, שכוללות כמה מהדמויות המסקרנות ביותר של המאה הקודמת וזו הנוכחית. על מי אין לו סיפור – אז'ן יונסקו, רונלד רייגן, מקס ארנסט, פרנק לויד רייט, שמעון פרס, מרסל דושאן, ניקולא סרקוזי, אנדרה ברטון, עזר ויצמן, משה שרת, מרדכי ארדון והרשימה רק נמשכת עוד ועוד.

היריעה גם תקצר מלהכיל את שלל הרעיונות החדשניים בהם התנסה או מתכוון להתנסות האגם הנובע הזה: החל מאמנות שעובדת על גלים שבאוויר, עבור בתיאטרון רב-בימתי, במוזיקה בה הנגנים בוחרים את הצלילים ("מוזיקה שלא קיימת במציאות", הוא מכנה את זה) וכלה בשיטת החינוך שהוא מנסה לקדם מזה שנים, שנועדה לטפח את היצירתיות ואת הזיכרון אצל ילדים באמצעות שימוש בצורות במקום במילים. שיטה שנחקרה במכון ויצמן ומיושמת היום בכמה גנים ובתי-ספר ברחבי הארץ.

גם במוזיאון אגם שיוקם בראשון לציון מתכוון אגם להפעיל מרכז לבחינת המדיות האמנותיות השונות, בו הוא מקווה לפתח רעיונות חדשים. "במוזיאון יהיה מרכז שיפתח צורות ביטוי שונות, מעבדה לצורות הביטוי: בספרות, במוזיקה, בתיאטרון ובכל צורות הביטוי האחרות", הוא מגלה ומסביר כי "מילים זה אסון. מילה זה דבר שרירותי, שהוא לא מהותי, זה שם כינוי, שאנחנו נאחזים בו וסוגרים את עצמנו, ואנחנו לא רואים, אנחנו עיוורים. בתנ"ך כתוב 'וירא כי טוב', וחובה עלינו ללמוד לראות. בגלל זה הסינים והיפנים, שאין להם מילים, רק סמלים, הם המצליחים ביותר בעולם, והם היצירתיים ביותר, כי לא עצרו את ההתפתחות היצירתית שלהם". זו הסיבה שאגם מנסה לקדם את השיטה הוויזואלית שלו, "כדי שכל אחד ילמד לראות, ואז ישראל תהיה המדינה המפותחת ביותר בעולם".

פרויקט נוסף שראוי לציון הוא "היצירה שמשלבת את המימד החמישי". אגם מספר כי הוא נמצא בימים אלה במגעים עם שר התרבות הצרפתי כדי להוציא אל הפועל רעיון שאפתני במיוחד - הוא מתכוון לבנות כמה פסלים מודלוריים זהים במספר מקומות ציבוריים ברחבי תבל, כך שכל אדם שעובר בסמוך יוכל לשנות את היצירה כאוות נפשו. אם השינוי מוצא חן, ניתן לשגר אותו היישר למוסקבה או לניו יורק, או לאיפה שלא יוקמו אותם פסלים, והפסל בצד השני של העולם ישתנה בהתאם בתוך שניות.

"בתנ"ך כתוב 'וירא כי טוב', וחובה עלינו ללמוד לראות". אגם בסטודיו שלו בפריז(צילום: ספק 500, אמנון דירקטור)

במהלך השיחה עימו, שטף הדיבור של אגם לא עוצר לרגע, בדיוק כמו הזרם הרעיוני והיצירתי שלו. בסלון ביתו ובסטודיו שלו ניצבות עשרות יצירות הנמצאות בתהליכי עבודה. גם כשהוא מספר על העבר, אגם לא נכנע להתרפקות, להיפך – דווקא העתיד והאפשרויות שהוא טומן בחובו מלהיטים את רוחו.

נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, כתב לו לאחרונה מכתב ובו שיבח אותו על "האומץ המשחרר" שלו. אגם, שצניעות היא לא מתכונותיו הבולטות, התחבר מאוד לביטוי הזה. הוא באמת רואה עצמו כמשחרר, כחלוץ שלפני המחנה, כפורץ דרך. הוא מזכיר את ניוטון ואדיסון ומייחס לעצמו תכונות דומות של ממציא, של גאון שגאונותו תובן במלואה רק בעתיד. אפשר אולי להירתע מכך, אבל דווקא אותה תחושת שליחות, אותו Raison d’etre שלו, הוא שממשיך להניע בהתמדה את גלגלי היצירה של אגם. האמן שמוכיח, בגילו המתקדם, שאין גבול לרצון לפרוץ גבולות.

(עדכון: 15 באפריל, 12:30) מעיריית תל אביב נמסר בתגובה כי "העירייה משקיעה בעבודות לשיקום מזרקת אגם בכיכר דיזנגוף תקציב חסר תקדים בסך שני מליון שקלים ושנה שלמה של עבודה קפדנית ומדוקדקת. הפסל וכל המערכות הטכניות וההידראוליות של המזרקה לרבות צביעתה, עוברים טיפול יסודי, קפדני ומקיף, במהלכם כל פריט מוסר, מטופל ונצבע בנפרד בטרם יורכב מחדש. העבודות מתבצעות במקצועיות ועומדות בכל הדרישות שהציב האמן ובהתאם להנחיותיו, כפי שפורטו במכרז לשיפוץ. כל בעלי המקצוע העוסקים במלאכת שיקום המזרקה הם מומחים שהומלצו על ידי האמן ונבחרו על ידו, לרבות בעל מפעל הצביעה - האמן יעקב מאיר והקבלן – שלום סילבני". כמו כן מסרו בעירייה כי נציג מטעמם ביחד עם אנשי מקצוע ועם נציג האמן בארץ ווידאו ואישרו כי העבודה מבוצעת בכפוף לכל הנחיותיו של האמן ובהתאם לתנאי המכרז.

"יתר על כן, בדיונים בבית המשפט התחייב האמן לבצע את כל עבודת הליווי והייעוץ בהתנדבות. בימים אלו הוגש על ידו חשבון בסך עשרות אלפי שקלים בגין עבודתו האמנותית. העירייה בוחנת את הדברים".

יעקב אגם נגד מוזיאון ישראל בירושלים: "איבדו פסל שלי"
יעקב אגם: האמן הישראלי הגדול ביותר בחו"ל? דברו איתנו בפייסבוק

  • יעקב אגם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully