פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום השואה 2012: יצירות השואה הכי לא מנומסות

      מ”ממזרים חסרי כבוד” דרך ”מאוס” ועד מיצגי היטלר של בועז ארד - מיטב היצירות שהתייחסו לשואה באופן לא מנומס וחדשני

      מגיל הגן אנחנו נחשפים לאלפי יצירות שעוסקות בשואה - שירים, סיפורים, ספרים, מחזות, וסרטים שכולם מנסים בדרכם לתפוס משהו מהבלתי ניתן לתפיסה ולתווך אותם למי שלא היה שם. כל היצירות מרגשות, עצובות ומחרידות, אבל האם שהיכולת שלנו להכיל עוד ועוד מהן הצטמצמה, ובמקום להזדעזע סף הרגישות שלנו קהה?

      היו כאלה שחשבו שכן, והעדיפו יחס אחר לזוועה הגדולה מכולן: יחס לא מנומס, לא מעונב ולא חד מימדי - כזה שיגרום לנו לפגוש את הנושא ואת עצמנו מחדש, ולא רק יסמן וי על בלוטת הדמעות. הנה מבחר מהיצירות שהחליטו להוריד את הכפפות בעיסוק בשואה, בעיקר כדי להצליח לתפוס אותה מחדש מבלי שתחמוק להן מבין האצבעות.

      "ממזרים חסרי כבוד"

      מקבץ הטוויטים שבהם בני נוער אמריקאים חשפו כי לא היה להם מושג ש"טיטאניק" מבוסס על סיפור אמיתי המחיש לנו שוב את החורים בידע הכללי האלמנטרי של קהל היעד ההוליוודי. לפיכך, יש לכאורה סיבות להירתע מסרטי מלחמת עולם שנייה בסדר הגודל של "ממזרים חסרי כבוד", הכותבים מחדש את ההיסטוריה בעידן שבו חלק ניכר מן הציבור לא יודע להבחין כי מדובר בשכתוב. הרי כתוצאה מכך, לא מעט מחסידיו הבורים של קוונטין טרנטינו ודאי משוכנעים כי היטלר באמת חוסל בעיצומה של הלוחמה.

      אבל האם איזשהו סרט שואה לא שכתב את מה שקרה באירופה בשנות הארבעים, גם אם בצורה פחות בוטה? האם עדיף שנערים אמריקאים יראו את "רשימת שינדלר" ו"החיים יפים" וייצאו מהם בתחושה כי בסיכומו של דבר הנוצרים היו בסדר, הצילו את היהודים וסיימו הכל בהפי-אנד? ההבדל העקרוני היחיד בין יצירות מסוג זו ו"ממזרים חסרי כבוד" הוא שבהן יש יומרה דידקטית וצדקנית, ואילו טרנטינו מלכתחילה לא התיימר לחנך אף אחד.

      אף יצירה קולנועית מעולם לא העניקה ייצוג נאמן לגורל העם היהודי, וספק אם בכלל אפשרי לעשות זאת. בגלל זה, אם כבר תעשיית הבידור מפיקה סרטי שואה, עדיף כי תנהג כמו טרנטינו ובמקום לתת שיעור בהיסטוריה, תעניק שיעור בקולנוע.

      "מאוס"

      בכתבה בניו יורק טיימס על מאחורי הקלעים של הנובלה הגרפית "מאוס" נזכר ארט שפיגלמן בקבלת הפנים לה זכתה היצירה כשיצאה לאור בגרמניה. "'אתה לא חושב שלקומיקס על אושוויץ יש טעם רע?' שאל אותו בכעס עיתונאי אחד. 'לא', ענה לו שפיגלמן, "אני חושב שלאושוויץ היה טעם רע".

      מאוס (יח"צ)
      חוצפה יהודית בריאה. מתוך "מאוס" (צילום: יח"צ)

      למרות התשובה החד-משמעית של שפיגלמן, ברור שהיה צורך בהרבה חוצפה יהודית כדי לספר את סיפורו של אביך ניצול השואה בקומיקס ב-1986; ואם המדיום הילדותי אינו מספיק, שפיגלמן עשה עוד בחירה אמנותית נועזת והפך את כל הדמויות המצוירות לחיות – העכברים הם היהודים, החתולים הם הנאצים ובתווך יש גם חזירים פולנים, כלבים אמריקאים, דגים בריטים ועוד. כך הצליח שפיגלמן בראש ובראשונה לבלוט בין מאות אלפי סיפורי ניצולים אחרים, אבל לא רק; הסמליות שבקומיקס החייתי שלו גם הלעיגה את האידיאולוגיה הנאצית והבחנתה.

      הדיו השחור של שפיגלמן ניתח לא רק את המקרבנים אלא גם את הקורבנות, ובראשם אביו שלא זכה לרחמיו והוצג כפי שהוא – אדם קשה וגזען. בכך הצליח שפיגלמן לחתור תחת מוסכמה נוספת לזמנו ועסק בניצולים באופן שאיננו הרואי או תעמולתי. היצירה פורצת הדרך של שפיגלמן זיכתה אותו בפרס פוליצר – הראשון אי פעם שניתן לקומיקס - והראתה ששחיטת פרות קדושות כאשר היא נעשית כראוי יכולה לנפק ערך אמנותי וחינוכי.

      טקס יום השואה האלטרנטיבי

      כל מי שאי פעם קיבל מבט זועם בשיאה של בדיחת שואה קורעת מבין עד כמה יום השואה האלטרנטיבי היה חיוני ופרץ דרך. הטקס, אותו הגתה וערכה הסופרת שהרה בלאו במשך 13 שנה עם אבי גיבסון בראל, היה במה לכל אותם אנשים שחלקו דאגה משותפת: מערכת החינוך הורגת לנו את השואה. היא מלאימה אותה והופכת אותה לאוסף מזעזע של סיפורי קיטש ופאתוס שבסופם עלינו לזכור שהערבים מחכים בפינה.

      שהרה בלאו יום השואה האלטרנטיבי (נמרוד סונדרס)
      שהרה בלאו בטקס יום השואה האלטרנטיבי (צילום: נמרוד סונדרס)

      על שלל הרעיונות שהציעו אנשים מעניינים בטקס הזה נוצרה מסורת מבורכת ואמיצה של הליכה על הקצה בנושא שכל כולו קצה אחד גדול. בעתיד, כיוון שהגדולים והחזקים תמיד מנצחים, עוד נתגעגע אליו.

      בועז ארד

      הרייך השלישי נכנס לאמנות הישראלית במלוא העוצמה והפרובוקטיביות באמצע שנות התשעים. אז אמנים שונים, בהם רועי רוזן, פנחס כהן-גן, רם קציר ודינה שנהב, קילפו מהשואה את מעטפת הטאבו ועסקו בה באופן ישיר, אירוני וסרקסטי. בועז ארד הפך ייחודי בנוף הזה בגלל העיסוק האובססיבי שלו כמעט בנאציזם ובעיקר בדמותו של הפיהרר. מי שמסמל עבור רבים את הרוע האולטימטיבי הוגחך על ידי ארד מצד אחד, ונוכס על ידו מן הצד השני.

      בעבודת וידיאו אחת היטלר נראה מאונן/מגרבץ. ובאחרת הוא מופיע בצורת מסכה על פניו של ארד; במקרה אחד הוא מונח כשטיח ציידים על רצפת הגלריה וביצירה נוספת קטעי נאום שלו נערכו כך שנשמע כאילו הוא אומר "שלום ירושלים, אני מתנצל" באקט של חילול הקודש משולב בשאלות רציניות על יחסי הקורבן והמקרבן, על מקור הרוע ועל מעמדו של הזיכרון, ארד משלב נקמה מתוקה באמנות מעוררת מחשבה.

      "המחברת הגדולה"

      האקסטרימיות של השואה משכה הרבה מאוד סופרים – חלקם ניצולים, חלקם עדים, חלקם אפילו מאלו שהיו אחראים לחלקים ממנה, לנסות ולתעד משהו ממנה על הכתב. "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, שראה אור ב-1986, היא אחד מהנסיונות האלו, לתאר משהו מהדי המלחמה, גם על ידי מי שלא היה קורבן ישיר שלה.

      כריכת הספר "המחברת הגדולה" מאת אגוטה כריסטוף (יח"צ)
      דיווח חסר לב לכאורה שמצליח לבקוע דרך חומות האדישות. "המחברת הגדולה" (צילום: יח"צ)

      הספר מתאר את סיפורם של שני ילדים תאומים, שמוותרים בספר על הזהות האישית שלהם ומדברים בקול ראשון רבים, שפחות או יותר מושלכים לחזקת סבתם המנוכרת שאחראית לגידולם בתקופת המלחמה. החוויות המזעזעות שהם עדים להן, עוברים בעצמם וגורמים להן מתוארות באופן יבש לחלוטין, כמעט כמין דיווח חסר לב, ורק מגבירות את העוצמה שלהן. מבין הספרים הרבים שניסו לתפוס את הכאוטיות, האכזריות והאקראיות שבאלימות של השואה, ויצרו בקרב הצברים חומה גבוהה של אטימות וקהות חושים, "המחברת הגדולה" מצליח עד היום להיות מסמך מסמר שיער דווקא בגלל האגביות וחוסר הפאתוס של האירועים שבו.

      "המחברת הגדולה" - הצצה לפרק הראשון של ההוצאה המחודשת

      השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף

      נזכרים בעוד יצירות לא מנומסות על השואה? שתפו אותנו בפייסבוק