לפני כעשור קרא התסריטאי דוד שמעון, יהודי שנולד באירן והיגר לקנדה בצעירותו, כתבה על יהודי לבוב שהתחבאו בזמן מלחמת העולם השנייה במעמקי תעלות הביוב של העיר. היא ריתקה אותו, ובעיקר הוא התעכב על הפסקה שסיפרה מי הסתיר אותם. זה היה פולני נוצרי בשם ליאופולד, שהכיר את המקום משתי סיבות - גם כי הוא עבד בו וגם כי חילטר כגנב, ונהג להסתיר בו את שללו.
הסיפור הזה המשיך לרדוף את שמעון, ויותר מכל, הוא פיתח כפייתיות כלפי החידה שעמדה במרכזו מה גרם לקתולי לסכן כך את חייו למען יהודים? ואיך זה שדווקא מי שהיה גנב עלוב נפש לפני המלחמה, גילה בה כל כך הרבה אנושיות והקרבה, ועוד למען אנשים שהוא שדד מהם קודם לכן?
בניסיון לענות על השאלה הזו, יצא שמעון לתחקיר שנמשך שמונה שנים, והתבסס על "The Righteous", ספרו של מרטין גילברט בנושא, אבל גם על שלל מקורות אחרים. המסע הזה הסתיים בדרמה החזקה "באפילה", שביימה אניישקה הולנד. היא מגיעה לישראל בסוף השבוע הקרוב, זאת לאחר שהיתה מועמדת השנה לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר בצד "הערת שוליים" הישראלי והזוכה האירני, "פרידה".
בראיון מיוחד לוואלה תרבות! לרגל צאת הסרט, מספר שמעון כי כתיבתו היתה החוויה הקשה בחייו. "עד כמה שאנחנו חושבים כי שמענו כבר הכל על זוועות השואה, הידיעות של האדם הממוצע לא מדגדגות אפילו את קצה הקרחון של מה שבאמת קרה שם", הוא אומר. "משיחות עם ניצולים שערכתי לצורך התחקיר, נדהמתי לגלות עד כמה החוויה שעברה עליהם היתה ברברית. הגילויים הללו היו קשים לי רגשית, ותהליך הכתיבה סחט אותי נפשית לחלוטין. השואה היא באמת הלב של הלב של המאפליה".
שמעון מספר כי קיבל שתי החלטות עקרוניות במהלך הכתיבה, והראשונה שבהן היתה לא לתת המחשה ויזואלית למרבית העדויות המפלצתיות שאסף. "99.9 אחוז ממה שבאמת קרה בתעלות, נשאר בחוץ", הוא מספר. "הייתי מפגין חוסר כבוד לו נהגתי אחרת. חוץ מזה, אני גם חושב שבלתי אפשרי טכנית לשחזר כהלכה את התופת, ואם היינו מצליחים לעשות זאת התוצאה היתה קשה מדי לעיכול".
אתה בעצם מצדיק את האמירה המפורסמת של סטנלי קובריק, שאמר כי סרט שבאמת יעניק ייצוג מהימן לשואה יהיה בלתי ניתן לצפייה.
"בדיוק. אנשים נוטים לחשוב שכבר ראינו מספיק סרטי שואה וראינו בהם הכל, אבל האמת היא שלא ראינו כלום, ואם יראו לנו פעם מה שבאמת היה, לא נוכל לעמוד בזה".
ההחלטה השנייה שקיבל שמעון היתה מעוררת מחלוקת יותר להציג גם את הצדדים השליליים של הגיבורים היהודים. בהתאם לכך, אנחנו רואים אותם מפגינים בוגדנות, תחמנות, גחמנות וכן, גם חרמנות. "לרגע לא היססתי בקשר לכך", הוא אומר.
אבל אתה יודע עד כמה היהודים רגישים לגבי הייצוג של הדמויות שלהם. לא פחדת שיאשימו אותך באנטישמיות? והרי יותר מכל, יהודים נוהגים להאשים יהודים אחרים בזה.
"בדיוק בגלל שאני עצמי יהודי, אני יכול להעיד שאם יש דבר אחד שלא אהבתי בסרטי שואה קודמים, זה שבדרך כלל הציגו אותנו כצדיקים חסרי דופי. בעיני, זה מבטל את האנושיות של הדמויות. העובדה שהדמויות כאן עושות לעתים דברים רעים, רק מעצימה את האנושיות שלהן ועוד יותר מגדילה את הזכות שלהן לחיות. אחרי הכל, מה שעושה אותנו לאנושיים זה החולשות שלנו, לא היתרונות. ואם נצא מנקודת הנחה שכל מי שמפגין חולשות אופי לפעמים צריך למות, אז תבוא כליה על כולנו".
אך בפועל, לא קיבלת תגובות שליליות?
"בעיקרון לא, ניצולי שואה והנכדים של גיבורי הסרט אמרו לי שהוא אותנטי, מתאר היטב את מה שקרה ותופס את רוח הדמויות. אז אם הם חושבים ככה, למי יש זכות לטעון שהיה צריך לייצג את ההיסטוריה אחרת?"
בכל זאת, היו מי שמתחו ביקורת על כך שהסרט מציג סצינות סקס בין היהודים בעת שהם מסתתרים בתעלות. טענו שזאת פורנוגרפיה של השואה.
"מבקרי הקולנוע שאמרו זאת התנהגו כמו תלמידי תיכון, שמסמיקים ברגע שהם רואים גבר ואשה מתגפפים. מה הבעיה בזה? מה טבעי יותר מסקס? למה צריך להתבייש בזה? כן, רבותיי, יהודים שהתחבאו מהנאצים עשו סקס. זה היה אחד הדברים שגרמו ליהודים להרגיש כי למרות הכל, הם שומרים על האנושיות שלהם. זאת היתה הדרך שלהם להגיד 'לא משנה מה תעשו לנו, אנחנו נמשיך להיות בני אדם'. הסקס היה אפילו מעין אקט של מחאה".
שמעון מספר גם כי במסגרת מאמציו להציג את מכלול האספקטים של ההתנהגות היהודית, התסריט המקורי עסק גם בפעילות המחתרתית של יהודי לבוב וגם תיאר כיצד עלה בידי כמה מהם להרוג גרמנים. כיוון שהסרט ארוך גם כך (כשעתיים וחצי), ממד זה נפל מן התוצר הסופי בשל קוצר זמן, אך התסריטאי מתגאה בעצם העובדה שהכניס אותו מלכתחילה. "אני מתנגד מאז ומעולם לגישה המתקרבנת, שרואה ביהודי אירופה יצורים פסיביים וכושלים", הוא מכריז. "לא כולם היו קורבנות ותו לא, צריך לזכור את זה".
שמעת על א.ב יהושע?
"בוודאי, איזו שאלה".
ושמעת שהוא אמר לאחרונה כי השואה היא כישלון של העם היהודי?
"באמת? אוי, איזה בולשיט. תסלח לי על הביטוי, ויסלח לי מר יהושע, איזה שטויות הוא דיבר. להאשים את היהודים בכך שלא צפו את האסון, זו איוולת. אתן לך המחשה: אנחנו כאן מרגישים קנדיים לגמרי. במקרה הבלתי סביר שתפרוץ מלחמה בין קנדה לישראל, נתגייס לצבא הקנדי. עד כדי כך אנחנו חשים שייכים לפה, ובגלל זה לא מעלים על דעתנו שום אפשרות שיעלה כאן מישהו וינסה להשמיד אותנו. הביטחון הוא מלא, וכך היה הדבר בגרמניה. היהודים שם היו פטריוטים אמיתיים, וזה שיגעון גמור לבוא אליהם בטענות שלא ידעו מה הולך לקרות. גם כשהחלו סימנים לכך, לרבים היה קשה או לא נוח לעזוב, ובשלב מוקדם זה כבר היה בלתי אפשרי. בקיצור, לבוא ולומר כי השואה היא כישלון של העם היהודי, זו חוכמה שלאחר מעשה, וזו אמירה מגוחכת למדי".
הפצת "באפילה" בסוף השבוע הזה היא גם הזדמנות לחזור אחורה, ולהיזכר במועמדות שלו לאוסקר. לכאורה, זה נראה כמו הדבר הטבעי בעולם הרי המיתוס קובע כי תעשיית הקולנוע אובססיבית כלפי סרטי שואה, וממהרת להפיק אותם ואז להעניק להם כל פרס אפשרי. אך האמת, לפחות לפי שמעון, אחרת לגמרי.
"יש איזשהו מיתוס שגוי לגמרי לגבי היחסים בין עולם הקולנוע לשואה", הוא אומר. "אני חושב שהמיתוס הזה התחיל בגלל ההצלחה של 'רשימת שינדלר', אבל צריך לזכור כי סטיבן שפילברג התקשה עד מאוד להביא לעולם את הפרויקט הזה, ואם האיש החזק בהוליווד צריך להילחם עד כלות כדי להפיק סרט שואה, מה יגידו קטנים ממנו? האמת היא, שאף אחד בעולם הקולנוע לא רוצה להתעסק עם השואה. הייתי צריך לעבור שלל מפיקים במשך שנים ארוכות, עד שמישהו יגיד לי כן. היו כאלה שאפילו לא נתנו לי לפתוח את הפה, כי הם אמרו שקיבלו החלטה עקרונית לא להשקיע בסרטים מסוג זה, והם מפחדים שהסיפור שלי ימצא חן בעיניהם ויפתה אותם לצלול פנימה. העניין הוא שרוב הגורמים בתעשייה מגיעים לפרויקטים פוטנציאליים כאלה עם מטען שלילי, ואומרים 'לא, לא, רק לא עוד סרט על גרמנים רעים ויהודים טובים'. לסיכום, המיתוס על הדרך שסלולה בין כתיבת תסריט שואה לאוסקר הוא באמת רק מיתוס. יש אינספור מהמורות בין לבין".
אבל העובדה היא שבסוף כן הייתם מועמדים לאוסקר.
"אבל זה קרה למרות ולא בגלל ש'באפילה' הוא סרט שואה. עובדה שהולנד ביימה בעבר שני סרטים כאלה 'קציר זועם' ו'אירופה, אירופה', ואף אחד מהם לא היה מועמד. עובדה ש'שתיקת הארכיון' המעולה של יעל חרסונסקי לא היה מועמד בקטגוריית הסרט התיעודי. גם האוסקר לא אוהב את השואה, והיינו צריכים לעבוד קשה כדי להתעלות מעל זה. הצלחנו בכך, לדעתי, מפני ש'באפילה' משתמש בשואה כדי ליצור מיקרו-קוסמוס של אנושיות. זה לא סיפור על יהודים ועל גרמנים, אלא על בני אדם בכלל. לכן יש בו ממד אוניברסלי, שנוגע לכולם".
בטקס האוסקר עצמו, לא הרגשת שאתה במצב משונה? בכל זאת, מעולם לא קרה שסרט אירני, סרט ישראלי וסרט שואה פולני מועמדים זה בצד זה, ועוד בנסיבות פוליטיות כאלו.
"זה היה מוזר בעיקר מבחינתי, כי מצאתי את עצמי בסיטואציה הבלתי סבירה שבה אני קשור לכל אחד מן המדינות המועמדות: לבלגיה, כי אמא שלי למדה שם; לקנדה, כי אני קנדי; לישראל, כי אני יהודי; לאירן, כי נולדתי באירן; ולפולין, כי אני כתבתי את הסרט שלה. היתה לי גם את הפריבילגיה לזגזג בין המחנות בגלל הנייטרליות שלי, בשעה שהצוות של 'הערת שוליים' ושל 'פרידה' לא ממש דיברו ביניהם. עדיין, אני חושב שכולנו אמנים ומה שמאחד בינינו חזק בהרבה ממה שמפריד אותנו".
כמי שנולד באירן, איך הרגשת כשאסגר פרהאדי, במאי "פרידה", עלה לבמה לקבל את הפרס והקדיש אותו לעם הפרסי ולמורשת שלו?
"אני באמת חושב שהעם האירני הוא מן העמים הנפלאים בעולם. עכשיו מנסים לגרום לו לאבד צלם אנוש, בדיוק כפי שניסו לעשות ליהודים, אבל זה לא מפחית מן הגדולה שלו. היה עכשיו בישראל איזה קמפיין וירטואלי בשם 'אנחנו אוהבים אתכם, אירנים' או משהו כזה, נכון?
נכון.
"זה מצא חן בעיני, כי האירנים הם אנשים נהדרים, חכמים, יצירתיים ומנוגדים לחלוטין לממשלה שלהם, ומגיע להם שיאהבו אותם כך".
אם כבר מדברים על מה שקרה בטקס של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, איך לדעתך התסריט שלך היה נראה לו התגלגל בסופו של דבר לידיו של מפיק אמריקאי ושל במאית אמריקאית? מה שפילברג היה עושה ממנו, למשל?
"קודם כל, בגרסה שלנו הוא דובר פולנית וידייש, כפי שהגיבורים המקוריים דיברו. בהפקה אמריקאית, אין סיכוי שהיו משאירים את זה כך. כולם היו מדברים אנגלית במבטא. אני גם מניח שהתוצאה היתה מלודרמטית יותר, בעיקר בכל הקשור לתיאור ההתגייסות של ליאופולד למען היהודים. נוסף לזאת, בהקשר לנקודה שכבר דנו בה, אני משער שהוליווד היתה מקרבנת את הדמויות היהודיות, והופכת אותן לצדקניות יותר ולכן לכאורה יותר מעוררות הזדהות".
לשמחתך, הסרט נעשה בסופו של דבר בפולין. איך הקהל במדינה קיבל אותו?
"הוא היה להיט. לדעתי הוא התעלה בקופות אפילו מעל הפקות ענק הוליוודיות בסדר הגודל של 'הרפתקאות טינטין' ו'שרלוק הולמס 2'. התופעה הבולטת ביותר בקשר אליו היתה שהמון צעירים הלכו לראות אותו. במשך שנים, התקיימה בפולין תרבות של הדחקה והכחשה, ועכשיו הדור החדש מבקש לפתוח לראשונה את העבר, לנהל דיאלוג ולהבין מה קרה. זה משמח אותי".
שמעון, בן 64 ("כמו ישראל", הוא מכריז בגאווה), ביקר בעבר בארץ. הוא מעיד גם כי היה שמח לבוא שוב, לו רק מישהו היה מזמין אותו. בינתיים, הוא עסוק בעבודה על הפרויקט הבא שלו קומדיה שאין לה כל קשר לעולם של "באפילה". לאחר שהוא מספר על תוכניותיו העתידיות, אנחנו חוזרים אחורה לנקודת המוצא ולשאלה המתבקשת מכל איך יכול להיות שסיפור כה דרמטי כמו זה של 'באפילה' זכה רק עתה לעיבוד קולנועי?
"אני חושב שפשוט היה לי מזל, ובמקרה הגעתי למשהו שבמקרה מישהו אחר לא הגיע אליו", עונה שמעון. "אבל צריך לציין שוודאי מסתתרים עוד מאות, אם לא אלפים, של סיפורים כאלה. השואה היא הרגע המכונן של ההיסטוריה המודרנית, ורק טבעי שזה יהיה כך. כמה שאנחנו רוצים להתחמק ממנה, בסוף תמיד נחזור אליה. גם הולנד הכריזה שלא תביים עוד סרטי שואה לאחר השניים שעשתה, ובסופו של דבר מצאה עצמה מביימת את 'באפילה'. זה בלתי נמנע".
ולסיום, בסיכומו של כל זה, האם הצלחת לענות על השאלה שלשמה יצאת למסע מדוע ליאופולד סיכן והקריב את עצמו למען היהודים?
"האמת שלא. בסופו של דבר זה נשאר מסתורין, כמו כל דבר בחיים ככל הנראה. אפשר להציע כל מיני הסברים לכך, אבל לכל אחד מהם אפשר גם לספק הסבר סותר שדווקא היה אמור לגרום לו להתרחק מן היהודים. אז אני באמת לא יודע. אני רוצה להאמין שאם תהיה שואה נוספת יהיו עוד אנשים שיתנהגו כמו ליאופולד, ואני רוצה להעיד בעצמי שאם משהו כזה היה קורה, הייתי מתנהג כמוהו, אבל למען האמת, אני לא יכול להבטיח זאת".
הבמאי האירני: "לעם האירני אכפת מהאוסקר יותר משאתם חושבים"
אוסקר 2012: "הערת שוליים" לא זכה בפרס הסרט הזר
"באפילה" - האם תצפו בסרט בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק