כמו בכל פרק של "מד מן", גם בפרק הזה יש נושאים מרכזיים שמופיעים לכל אורכו. התמה הראשונה ב"סיגנל 30", הפרק החמישי לעונה היא חברות, או יותר במדויק נקודת המגע שבין חברות לעבודה, בין חיים פרטיים לחיים מקצועיים. התמה השניה היא הפנטזיה שיש לכל אחד לגבי עצמו, והפער בינה לבין הדימוי העצמי של כל אחד, פער שנחשף כאן במלוא עליבותו. שלוש הדמויות במרכז הפרק, כולם גברים בפרק גברי במיוחד, הן כולן מהשורה השניה של הסדרה: פיט, ליין וקן.
חברות
חברות היא לא רק אלמנט מרכזי בשלושת קווי העלילה המרכזיים (פיט, ליין וקן), היא גם נוכחת מילולית באופן בולט בפרק. אשתו של ליין מאיצה בו לראות עם חברים את גמר הגביע העולמי, מייגן תוהה, לפני הארוחה אצל פיט, אם דון לא יכול להנות משיחה עם חברים, פיט אומר לליין שיחסיו עם הבכיר מג'גואר "צריכים להישאר חבריים", והשיא הוא כמובן המשפט של פיט במעלית לאחר הקרב עם ליין: "זה מקום עבודה. אנחנו אמורים להיות חברים".
הערבוב הזה, בין חברות לעבודה, בא לידי ביטוי במיוחד בסצינת הארוחה בביתו של פיט וסצינת הפגישה בין ליין לאדווין בייקר מ"ג'גואר", שמופיעות זו לצד זו על המסך כמקבילות. אצל פיט אלו עמיתים עסקיים בסיטואציה חברתית, ואילו אצל ליין אלו חברים בסיטואציה עסקית. מתיו ויינר וג'ון סלאטרי (רוג'ר בסדרה), שביים את הפרק הזה, מקפידים להבהיר את הניגוד בעזרת הבגדים: חליפות משובצות וצבעוניות אצל פיט, לעומת שחור רשמי אצל ליין.
הערבוב בין חברות לעבודה הוא מצב נתון. אי אפשר להימנע ממנו, אבל עדיין יש גבול דק שכדאי לשמור עליו. בכל פעם בפרק שהגבול הזה נחצה בגסות, התוצאות הרסניות לאחת הדמויות: סודו של קן מתגלה והוא מאבד נקודות אצל רוג'ר. ליין לא רק מפסיד בסופו של דבר את הלקוח, אלא כנראה גם את החברות, כיוון שהביקור המביך בבית הזונות ידוע לאשתו ולאשתו של בייקר. ופיט חוטף אגרוף לפנים.
פיט
פיט הוא ללא ספק המושפל הגדול של הפרק הזה. מתיו ויינר לא רק דואג להציג אותו שוב ושוב במלוא עליבותו, אלא גם מונע ממנו אפילו גרם של אמפתיה מצד הצופים. בין גיבורי הפרק, אצל פיט הפער בין הפנטזיה שלו לבין הדימוי העצמי שלו הוא הגדול ביותר. הוא גר בפרברים וכמה לעיר. הוא הולך לישון עם טרודי והרולים שלה, ומפנטז על ילדה בת 17. הוא רוצה שכולם במשרד יעריכו אותו, והם מתעבים לו את הצורה. הוא אפילו לא מסוגל לתקן את הברז במטבח.
וכל נקודה ונקודה שהוזכרה למעלה מסתיימת עבור פיט במפח נפש ועלבון צורב. על הנסיעה במונית לקוז-קוב הוא צריך לשלם כפול. הפנטזיה המינית שלו מסתיימת בזונה, והדבר היחיד שמדליק אותו הוא כשהיא אומרת לו "אתה מלך". יום העבודה מסתיים כשליין, לא בדיוק דמות שהוא מעריך, מביס אותו בנוק אאוט בקרב אגרוף, והברז מתפוצץ בדיוק כשיש אצלו אורחים בבית. הפער הזה, בין הרצוי למצוי, מבוטא בדבריו של פיט עצמו: "יש לי הכל", שהוא אומר לדון במונית, ו"אין לי כלום" שהוא אומר לדון במעלית (לא בדיוק רגע של כתיבה שיש להתפאר בו, חייבים לציין).
כל ההשפלה הזו אינה מספיקה. ברוב הפרקים הדמויות האחרות משליכות על דון. מת'יו ויינר בחר הפעם להשתמש בדון רק כדי להשליך על דמות אחרת פיט. פיט הוא האנטי-כרייסט של דון. בכל מקום שבו ייכשל דון יצליח. דון מתמזמז עם מייגן במכונית, הפנטזיה הפרברית האולטימטיבית. הוא היחיד שלא נכנע ליצר בבית הבושת, וכמובן הוא מתקן את הברז עם הזרת. "אתה סופרמן", אומרת לו אחת הנשים. אם דון סופרמן, פיט הוא בולבול הכבולבול.
ומילה אחת נוספת על הברז המטפטף. הטפטוף הוא תזכורת לפיט. הוא מופיע בתחילת הפרק, הוא מחולל הדרמה בזמן הארוחה, והוא מופיע שוב בסוף הפרק. רעש רקע מונוטוני, יבש, ללא הפתעות שמזכיר לפיט: החיים שלך מסריחים. טיק, טוק. טיק, טוק.
ליין
גם אצל ליין קיים פער בין הפנטזיה למציאות. הוא איש כספים, שרוצה להיות מנהל לקוחות. או יותר במדויק הוא רוצה שתהיה לו השפעה ב-SCDP. זה כל כך חשוב לו, שהוא מוכן לשם כך לנצל את קשרי החברות שלו עם אדווין בייקר, בכיר בחברת "ג'גואר".
אבל כדאי לשים לב לעוד עניין אצל ליין, שמודגש מאוד בפרק הזה: ליין הוא בריטי באמריקה. הוא מהגר שמנסה להתערות בחברה חדשה. זה הקשר רחב יותר של ניסיונותיו לצמצם את הפער בין מציאות לפנטזיה. לשם כך הוא מוכן לנצל את קשרי המוצא שלו עם בייקר הבריטי.
שתי הנקודות האלו בדיוק הן הגורמות לכישלונו. אדווין בסך הכל רצה ללכת לבית זונות. ועם מי הוא ירגיש יותר נוח עם שלושה אמריקאים זרים, או עם מישהו שיושב מול אשתו במסעדות, ומדבר במבטא שמזכיר לו את הבית?
קרב האגרוף עם פיט מציל לכאורה משהו מכבודו של ליין, אבל ויינר לא באמת מתכוון לזה. עובדה, מיד לאחר מכן ליין מנסה לנשק את ג'ואן, רגע אחרי שאמרה לו "אתה שונה מהם". וכאן המקום שוב להלל את ג'ואן, פרק שני ברציפות, על התמודדותה עם גברים. בדרך האצילית, הבטוחה בעצמה, שבה היא קמה, פותחת את הדלת וחוזרת להתיישב לצד ליין, יש גם אסרטיביות בלתי מתפשרת, וגם אמפתיה כלפי מצבו הנפשי העלוב של מי שעומד מולה.
קן
זו הפעם הראשונה שקן זוכה לזמן מסך משמעותי בעונה הזו, וכמו שני הגיבורים האחרים בפרק, גם אצלו יש פער בין הפנטזיה למציאות. קן חולם להיות סופר בזמן שהוא עובד במשרד פרסום. גם אצלו, הערבוב בין חיים פרטיים לעסקיים היא הגורם לקונפליקט, כשאשתו מספרת בארוחת הערב אצל פיט שהוא כותב סיפורים קצרים.
אבל בניגוד לליין ולפיט, קן לא מעוניין לערבב בין שני העולמות. פליטת הפה של אשתו תוקעות אותו בסיטואציה. קן הוא כמו הרובוט בסיפור שלו על הגשר שבין שני כוכבי הלכת: הוא רוצה להוציא את הבורג ולפרק את הקשר בין שני העולמות. זו גם הסיבה שהוא היחיד מבין השלושה שלא מתייאש ולא מוצג בצורה מעליבה. בן הרגרוב מת, אבל דייב אלגונקווין נולד. ובמקום להביא את הפנטזיה למציאות, הוא מביא את המציאות לפנטזיה. הוא מכניס את פיט לתוך הסיפור. "אלגונקווין" היא מילה שאמר פיט בארוחת הערב, ואילו שם הסיפור, "האיש עם התזמורת הזעירה", מתייחס למה שאמר פיט על מערכת הסטריאו שלו.
בקטנה
"סיגנל 30", שם הפרק, לקוח מהסרט אותו רואה פיט בשיעורי הנהיגה שבהם הוא משתתף. זהו סרט משנת 1959 שמתעד תאונות אמיתיות ומציג קול-אפים קשים לצפיה של פצועים והרוגים בתאונות. גם בפרק אנחנו נחשפים לקלוז-אפים מזעזעים וקשים לצפיה של הדמויות. הבומבה המרכזית בפרק הביקור בבית הזונות שגורם להפסד הלקוח ולקרב בין פיט וליין מתרחשת בגלל מכונית: ג'גואר.
הפרק מסתיים בסימפוניה התשיעית של בטהובן. מילות הלחן המפורסם הן שירו של פרידריך שילר, "האודה לשמחה". השיבוץ של השיר הזה הוא סיבוב סכין אחרון בגבו של פיט.
הרגע המשעשע בפרק: דון משלים את שם משפחתו של הרוצח באוניברסיטת טקסס צ'ארלס ויטמן. ויטמן, אגב, יצא ב-1966 למסע רצח, שהחל באמו ואשתו והסתיים בעוד 16 הרוגים בשטח האוניברסיטה.