פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום הזיכרון 2012: יחסי האהבה-שנאה עם סרטי המלחמה

      אחרי גל "בופור", "לבנון" ו"ואלס עם באשיר", נדמה שסרטי המלחמה הישראליים נמצאים בהפוגה. ניתוח ההיסטוריה שלהם מסביר בדיוק למה

      למרות הדימוי השונה שלהן בציבור, סרטי מלחמה הם לא ז'אנר מאוד נפוץ בקולנוע הישראלי. אחרי הצלחת "הערת שוליים", אמרה שרת התרבות לימור לבנת שמאוד כיף לחזות בהצלחת סרט ישראלי שלא עוסק בסכסוך ובמלחמות, נראה היה ששוב סרטי המלחמה נזנחו, דווקא אחרי ששניים מהם, "בופור" ו"ואלס עם באשיר" היו באוסקר ואחד מהם, "לבנון", זכה בפסטיבל ונציה היוקרתי.

      סביר להניח שהסיבה מספר אחת למיעוט סרטי מלחמה ישראליים היא תקציבית. הסרטים האלה, במיוחד במאה ה-21, דורשים סצנות קרב מושקעות עם פירוטכניקה והמוני ניצבים, בעוד שהקולנוע המקומי היה מאז ומתמיד דל תקציב, גם בשנות הפריחה שלו. הסרטים שבכל זאת נעשו בז'אנר, עקפו רוב הזמן את הבעייה התקציבית בעזרת פתרונות יצירתיים, כמו שימוש באנימציה ("ואלס עם באשיר"), הגבלת אתר הצילומים למקום אחד ("לבנון", "בופור") או פשוט הימנעות גורפת מסצנות קרב ("אוונטי פופולו"). התחושה היא שכרגע, ב-2012, סרטי המלחמה נמצאים בעמדת המתנה לדור חדש של יוצרים ורעיונות מקוריים כדי לפצח את אחת החידות המרתקות בתולדות הקולנוע הישראלי, חידה שכדי להבין אותה צריך לחזור להיסטוריה שלה ולהבין איך בכלל הז'אנר השתלב בתוך המרקם הרגיש שבין קולנוע וחברה.

      מנה חמה- אושרי כהן מתוך הסרט בופור (יח"צ)
      להתגבר על המכשולים כדי לספר סיפור. "בופור" (צילום: יח"צ)

      סרטי המלחמה הישראליים הוא שבדרך כלל הם מגיעים בגלים, ואז נעלמים לזמן מה עד לגל הבא. כל גל כזה הוא שונה מקודמיו בסגנון ובאג'נדה, ומושפע מהאווירה החברתית והפוליטית של התקופה ומהתבניות הקולנועיות השולטות באותה עת. סרטי המלחמה הישראלים מצליחים לשקף לרוב את נקודת מבטו של הדור ואת האופן בו החברה תופסת נושא כמו מלחמה. כך למשל, בשנותיו הראשונות של קולנוע המלחמה, נקודת המבט עליו היתה מגויסת כמעט לחלוטין, כפי שהחברה הישראלית נחשבה לקולקטיב אחיד הנלחם על הישרדותו.

      "גבעה 24 אינה עונה" מ- 1955,לדוגמה, שיכול להיחשב לסרט המלחמה המקומי הראשון וגם מתרחש על רקע המלחמה המקומית הראשונה של המדינה: מלחמת העצמאות. הסרט, שבוים על-ידי הבמאי האנגלי ת'ורולד דיקינסון והוא דובר אנגלית ברובו, מורכב מסיפוריהם של שלושה לוחמים, שבסיומו מקריבים את חייהם, כדי להגן על גבעה אחת, שתקבע היכן יעבור הגבול של מדינת ישראל אחרי שביתת הנשק. הסרט נעשה במיומנות וגם תוקצב היטב על-ידי המיליונרית רבקה זיו, ועל כן גם כלל כמה סצנות קרב, שהמרשימה בהן היא סצנת כיבוש העיר העתיקה בירושלים על-ידי הלגיון הירדני.

      מבחינת תוכנו, היה הסרט ספוג באמונה כמעט נאיבית של כל הדמויות בצדקת העמדה הישראלית, כולל רפרורים בלתי נמנעים לשואה כהצדקה האולטימטיבית. לא פלא: "גבעה 24 אינה עונה" נוצר בתקופה, שבה רוב אזרחי ישראל תפסו את מציאות הסכסוך הערבי-ישראלי במושגים של "טובים מול רעים", צדקתו המוחלטת של הרעיון הציוני היתה עדיין בקונצנזוס, והקולנוע היה שופר של הממסד הציוני.

      התחנה הבאה בהתפתחות ז'אנר סרטי המלחמה הגיעה אחרי מלחמת ששת הימים. בשלב הזה, האמונה הנאיבית בצדקת הדרך הפכה, בהתאם למצב הרוח הלאומי, לאופוריה מעט מופרזת. הניצחון המזהיר של צה"ל על צבאות ערב לצד הזינוק הכלכלי של אותם שנים, משך גם את הקולנוע הישראלי לתקופה קצרה של סרטי ראווה עתירי תקציב במושגים המקומיים, שביניהם היו גם כמה סרטי מלחמה. הבולט בהם היה "כל ממזר מלך" של אורי זוהר מ- 1968, שזכה בזמן אמת להצלחה קופתית גדולה וגם לתשבוחות המבקרים, אך עם הזמן האוויר קצת יצא מהבלון, כמו שקרה גם עם הניצחון עצמו.

      הסרט רב המשתתפים והעלילות הזה, עסק בדמות של עתונאי אמריקאי ציניקן, שמגיע לארץ כדי לסקר את המלחמה, לומד בהדרגה להבין ולאהוב את הישראלים, ובכדי לתת תוקף לשינוי התודעתי שעבר – ממש כמו במקרה של גיבורי "גבעה 24 אינה עונה" – הוא מוצא את מותו בנסיבות טרגיות. אחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט היא סצנת קרב ארוכה מאוד, שצולמה על-ידי זוהר במהלך תרגיל אמיתי של השריון בנגב, שהיא כולה התענגות כמעט אירוטית על כלים כבדים ויורקי אש.

      אלא שהאופוריה היתה קצרת מועד. מצב הרוח הלאומי דהר לעבר המשבר המכונן של מלחמת יום כיפור ב-1973, שיצרה לראשונה חוסר אמון של הציבור בהנהגה וגם חוסר ביטחון לגבי אתוס ההתבצרות הישראלי אל מול האויבים מבחוץ, ללא מוכנות לויתורים טריטוריאליים. הסדקים שהמלחמה ההיא, שבאופן מעניין לא זכתה עד השלב הזה בסרט שעוסק בה, יצרה בנפש הישראלית הקולקטיבית הגיעו לביטוי מלא בקולנוע הישראלי של שנות השמונים. הסרטים שנוצרו באותן שנים העלו על פני השטח נושאים שהודחקו לפני כן בשיח המקומי: הומוסקסואליות, מחלות נפש ויותר מכל - הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

      הכיוון הכללי של הקולנוע הישראלי באותם שנים היה פירוק מראית העין של הישראליות האחידה, שאפיינה אותו בשנים שלפני כן, ומתן ביטוי למתחים הפנימיים ולניגודים המרכיבים אותה. בתקופה הזאת נוצר הסרט "אוונטי פופולו" (1986) של רפי בוקאי שמעמיד במרכזו דווקא שני חיילים מצריים, המשוטטים בסיני, במטרה לשוב הביתה משדה הקרב בתום מלחמת ששת הימים. בניגוד לאויבים חסרי הפנים של סרטי המלחמה הקודמים, היווה "אוונטי פופולו" דוגמה אופיינית להכרה החדשה של חלקים גדולים בציבור הישראלי באנושיותו של הצד השני לסכסוך. אגב, ממש באותה שנה הופק גם "שתי אצבעות מצידון", סרט שנעשה במימון דובר צה"ל כקונטרה לפייסנות של קודמיו, וביקש לטפח דווקא יחס חשדני כלפי האויב. הסרט עסק במפקד צעיר של מחלקה צה"לית בדרום לבנון, שמנסה לגלות אנושיות כלפי האוכלוסייה המקומית, ומשלם על כך ביוקר.

      נקודת המבט הביקורתית חלחלה לסרטי המלחמה ושם בעצם נקבע הטון שקבע גם את הטון הבעייתי ביחס שבין הקהל הרחב לסרטי המלחמה הישראליים. מה שיהפוך לאחר שנים להצעות חוק על הצהרות נאמנות וכו' החל בגלל שסרטי המלחמה סירבו לשקף את ההתגייסות הכוללת של עם ישראל, זה המפולג בכל ימות השנה, בזמן צרה, כלומר בזמן ששבים לתחושת ההישרדות של ימי 1948. חלק מהבעיות מהן סובל קולנוע המלחמה ב-2012 נובע מהעובדה כי השיח הציבורי בישראל השתנה; הרצון של הקהל הרחב לחטט בפצעים דעך, תחושת האינדיבידואל התחזקה. הזרעים נשתלו במלחמת לבנון השנייה, וכמעט שש שנים אחריה, העצים נותרו עירומים.

      משבר התקציב של הקולנוע הישראלי בשנות ה-90 פגע קודם כל בסרטי המלחמה, שחייבים תקציב הרבה יותר מדרמת אהבה או מתח ממוצעת. חוק הקולנוע, שהיה בבחינת אוויר לנשימה וגם הבשלתו של דור יוצרים חדש, לא מתפשר וספוג כאב, אבל כזה שהעדיף לתת לקהל מציאות ישראלית אחרת. חלק ניכר מהסרטים המרכזיים שהופקו באותן שנים – בין היתר "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות", "אדמה משוגעת", "ולקחת לך אישה", "איים אבודים" - התבססו באופן ישיר או מוסווה על פרטים אינטימיים מחיי יוצריהם, כשהצבא והמלחמה אינם חלק מכך. לרוב, הפנו הסרטים עורף למציאות הפוליטית-חברתית והפנו את המבט לתוך הבית פנימה, אל המשפחה. ייתכן והיתה זאת תוצאה של הייאוש שפשט בחברה הישראלית בעקבות האינתיפאדה השנייה מאופציית השלום עם השכנים, שגרם לקולנוע הישראלי להסתגר בתוך עצמו.

      אלא שהבשלתו של דור יוצרים שהיה פגוע ממש מאירועי המלחמה, כמו גם אופציות תסריטאיות משובחות ("בופור", למשל, מבוסס על "אם יש גן עדן" של רון לשם), הביא לכך שסרטי המלחמה שבו לזירה. גם הפעם, הסרטים האלה לא היו דומים לאלה שנעשו לפניהם, אלא התאימו את עצמם לתבנית הקולנועית השלטת של התקופה: תבנית הסרט האישי-אוטוביוגרפי. הגל המלחמתי התחיל אמנם מ"בופור" של יוסף סידר מ-2006, שהיה מבוסס על ספר רב מכר ולא על החוויות האישיות של יוצריו, אבל שני הסרטים שבאו אחריו כבר היו תוצרים מובהקים של התבנית. ב"ואלס עם באשיר" מ-2008 נבר הבמאי ארי פולמן, באמצעות אנימציה מבריקה, בטראומות המודחקות שלו ממלחמת לבנון הראשונה. שנה מאוחר יותר, הגיע גם "לבנון" של שמוליק מעוז, שגם הוא התבסס על זכרונות אישיים של יוצרו, ששירת בצוות של טנק, מהימים הראשונים של המלחמה ההיא.

      "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" היו שיאו של גל סרטי המלחמה, עד שנדמה כי זה כל מה שהיה לקולנוע להציג כדי להצליח. לצד זאת, סרטים כמו "כיפור" של עמוס גיתאי והפריחה הדוקומנטרית בישראל, שעסקה רבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוצר אותו דימוי כאילו זה כל מה שיש לקולנוע הישראלי להציע. גל זה הקים על היוצרים בישראל את השדרה הפוליטית, שזיהתה את מקור הכוח שבו והחלה לנסות להצר את צעדיו, במחאה על הוצאת דיבת ישראל בעולם. המתקפה הזו, שהגיעה לשיאים הזויים בפרשת המתקפה הפוליטית על הסרט "אודם", שאינו סרט מלחמה אך עדיין נטען כי הוא משווה בין צה"ל לנאצים, היא חלק מיחסי האהבה-שנאה של הציבור הישראלי עם סרטי המלחמה, אהבה-שנאה שהביאה לכך שכבר כמה שנים, לפחות מבחינת סרטי המלחמה, נראה שהשלום שורר באזורנו.

      כך, במקביל, הקולנוע הישראלי גילה את אורות האקדמיה או את שובו של הבורקס. ההצלחה הגדולה של "הערת שוליים", דרמה אישית על תככי האקדמיה ומנגד ההצלחה הביקורתית של "בוקר טוב, אדון פידלמן", הובילה לתחושה שאולי שוב נמאס לקהל הישראלי וליוצרים הישראלים מנבירה בפצעים הלאומים הכואבים.

      "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ, שעריכתו הושלמה לאחרונה, יחזיר אותנו בקרוב לימים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה ואולי יסמן את דרכם של סרטי המלחמה בחזרה לקונצנזוס. כיאה למגמת סרטי אנסמבל הכוכבים, הורוביץ חמוש בצוות הכולל את יון תומרקין, הנרי דוד, אנחל בונני ועוד. מכיוון שסרטי המלחמה הישראליים של השנים האחרונות קבעו שיאים חדשים של איכות בקולנוע המקומי, הציפיות לסרט החדש גבוהות במיוחד. לאחר שייצא, נוכל לדעת האם הוא ממשיך את המגמה האישית של קודמיו או שמדובר בשלב חדש באבולוציה של ז'אנר סרטי המלחמה המקומי, או שאולי כישלון אפשרי יסמן שלפחות עם סוג אחד של מלחמה, הציבור הישראלי העדיף לסיים.

      יום הזיכרון: גדולי המוזיקה הישראלית מספרים על הקשר לנופלים
      יום הזיכרון: על שירי הזיכרון שאינם שייכים ליום הזיכרון
      סרטי המלחמה צריכים לחזור? ספרו לנו בפייסבוק