"יש לי שיר שנקרא 'בואו, בנים'. הוא שיר פורנוגרפי לחלוטין שערן צור הלחין, ומה שאני לא ידעתי זה שהוא שר את זה עם נינט. ברגע שבו היא הצטרפה אליו בחזרה, הייתי ממש על הרצפה. לשמוע את נינט שרה את המילים הפורנוגרפיות האלה (ב?ו?או? א?ל?י, ח?י??ל?ים ש??ל ח?ל?ב/ע?ב?י ה?ש???פ?ת?י?ם, ש?ו?ל?פ?י ה?ל?ו?ל?ב, למשל - נ.מ) - זה נפלא. הסצינה ההזויה המתוארת לא לקוחה מקברט ביזארי, אלא דווקא מהכנות לאירוע מעונב הרבה יותר: השקה מוזיקלית בהשתתפות רונה קינן, מאור כהן, שלומי שבן וכאמור ערן צור ונינט טייב, לכרך השירה עב הכרס "אמצע הבשר: שירים 1991-2011, המכנס מבחר שירים ותרגומים של מנהיג חבורת השירה הו!, המשורר, המתרגם, העורך ושדרן הרדיו דורי מנור.
"הספר יצא לפני שלושה-ארבעה שבועות ויש בו גם שירים חדשים וגם מבחר מאוד מקיף מהספרים הקודמים שלי", מספר מנור. "היות שאני עובד באופן מאוד צמוד עם כמה מוזיקאים, היה רעיון לעשות לאו דווקא רק אירוע השקה רגיל, אלא מופע מוזיקלי. יהיה גם אירוע השקה בבית ביאליק, כמו שצריך, אבל היה לי חשוב שיהיה גם אירוע עם מוזיקה. הרעיון המקורי עלה בשיחה שלי רונה קינן. דיברתי איתה על הרצון לאגד שירים שלי שהולחנו, וחשבתי לעשות מופע רגיל, במקום קטן, ורונה העלתה את הרעיון לעשות את זה בקנה מידה גדול יותר. אחר כך שלומי הצטרף עם הרבה התלהבות, והמחשבה היתה לקחת שירים שלי שהלחינו שלומי ורונה וגם ערן צור, השירים של מאור כהן מאלבום שירי בודלר שהוציא בזמנו (על פי תרגומים מצרפתית של מנור, נ.מ.) ולהוסיף שירים מהעיזבון של סשה ארגוב שכתבתי להם מילים ועוד.
על נינט, שלה זו ההתנסות הראשונה למעשה עם שירי משוררים (להוציא שיר בהשראת פזמון ליקינתון באלבום השני שלה) יש למנור רק מילים טובות לומר. באיזה שהוא שלב רונה העלתה את הרעיון לצרף את נינט טייב, שמכל החבורה הזו היתה היחידה שלא הכרתי באופן אישי. רונה בדיוק עבדה איתה, ונינט ראתה את הספר, מאוד התלהבה והתחילה להלחין מתוכו שירים. זו פעם ראשונה לדעתי שהיא מלחינה שירה. אחרי כמה ימים היא שלחה לי סקיצה ומאוד התלהבתי ממה ששמעתי. זה היה נפלא. החיבור היה חיבור אמיתי לגמרי ועמוק לגמרי".
נדמה שבעשור האחרון משוררים פונים יותר ויותר לשיתוף פעולה עם מוזיקאים, כמו למשל שמעון אדף, ערן בר-גיל (בפרויקט "אחד חלקי אחד") ורועי צ'יקי ארד. למה?
"קודם כל, אני חשוב שמוזיקה מגיעה באופן טבעי לקהל הרבה יותר רחב. כך אפשר לחרוג מהקהל המצומצם של קוראי השירה. זו תשובה ראשונה ויחסית מובנת מאליה. הייתי מדבר גם במקרה של חלק מהמשוררים האלה על זיקה יצירתית בין השירה לבין המוזיקה. בחלק מהמקרים היא חותרת אל המוזיקה - ובמקביל המוזיקאים האלה שמשתפים פעולה נמצאים פחות או יותר סביב אותו קו גבול מהצד השני, וכותבים כשלעצמם שירים-פזמונים שקרובים מאוד לשירה והם בעצמם קוראים מובהקים של שירה. יש לזה נדבך נוסף והוא שיש בשירה מולחנת משהו שמאפשר לה להיחרט בזיכרון. אנשים לא זוכרים היום שירים בעל פה - לא ברור אם זה טוב או לא טוב - אבל אם תסתכל על קהל של מאה איש אקראיים לגמרי, ותשאל איזה שירים הם יודעים בעל פה, רובם יגידו שירים שהולחנו: של אלתרמן, של רחל, של לאה גולדברג, של זך. יש חשיבות גדולה מאוד לזכירה הזאת של שירים, לא רק להיזכר ברמה האישית והפרטית שזה מאוד נחמד, אלא באופן שהוא הרבה יותר משמעותי. כשמשהו נכנס דרך הזיכרון הוא נכנס גם לתודעה, וגם הלחנת שירה כשהיא טובה".
"אני לא חושב שצריך לצמוח משורר גדול. זה לא רצוי בכלל. זה מאוד משמח שהמשוררים היום לא לאומיים ולא מייצגי ממסד ולא מייצגי לאום - זאת התפתחות משמחת". אומר מנור על אבדן המעמד המיתולוגי של משוררים גדולים ומוכרים על ידי כל ישראל, דוגמת אלתרמן, עמיחי או אבידן.
"הצד השני הוא שפחות משמח, שלא מכירים שירה והיא נהייתה נידחת ובאיזה אופן - בשוליים. ברור שזה דבר פחות רצוי. אני חושב שדווקא מתוך השוליות והנידחות הזאת לכאורה, הדברים מביאים לידי כך שמי שפונה לכתוב שירה אלה אנשים שבעצם בוחרים שלא לרתום את הכישרון שלהם לעולם הקפיטליסטי, לעולם הפרסום, למסחריות אלא למשהו אחר לגמרי, ובעצם מפנים עורף מאוד אקטיבי לחברה הקפיטליסטית שאנחנו חיים בה. הם פועלים בניגוד למובן מאליו כי הרי לכתוב שירה היום זה באמת לפעול במקום נידח וחסר סיכוי כלכלי. לא רק זה, אלא שבניגוד לעבר גם אין יוקרה ציבורית למשורר. באופן פרדוקסלי יש לזה סיכוי מהפכני ממש ואפשר לראות בזה לידה מחודשת של סוג של בוהמה - סוג של אנשים שמתוך מודעות ובחירה לא רותמים את הכישרון שלהם לעולם הקפיטליסטי".
מנור, בנוסף לפרסומיו במוספי הספרות ובפרט בכתב העת שהוא עורך, "הו!", משדר כשנתיים את "ציפורי לילה מתפייטות" בגל"צ, המוקדשת לדבריו ל"שירה, מוזיקה ומה שביניהן". רונה קינן, ששידרה לצידו את התוכנית, עזבה עם הוצאת אלבומה האחרון, הוחלפה זמנית על ידי אלונה קמחי וכיום עושה זאת שלומציון קינן, אחותה של רונה.
"התחלתי את 'ציפורי לילה' עם רונה וזה היה חלום משותף של שנינו, לשדר דווקא בשעה הספציפית הזו שהיא לא שעת שיא רייטינג, וזה מה שמאפשר לעשות אותה באופן הרבה יותר חופשי. הוא אומר. "ברור שזה לא המקום המובן מאליו למשורר, אבל אני חושב ששירה עוברת נפלא ברדיו, וכדי לדבר על הקשר שבין שירה למוזיקה - רדיו זה המקום הכי טוב, וזו המטרה של התוכנית, התת-כותרת שלה.
.
"אני חושב שמאור כהן ונינט טייב, למשל, לא מזוהים באופן אוטומטי עם העולם הזה", אומר מנור כשנשאל האם המופע הצפון תל אביבי בעל התוכן המשוררי אינו יוצר תחושת אליטיזם או ניתוק.
"הם לא הדבר הצפוי ביותר אבל הם עושים את זה מתוך הרבה אמונה בחשיבות של הדבר. מאור כהן הקליט אלבום משירי בודלר וזה דיסק שהוא עשה לפי ספר שהוא מצא בעצמו על המדף של אמא שלו, שלף ספר ונשבה בקסמו האפל של בודלר, אותו משורר מקולל, וביקש להלחין. שארל בודלר ממעמקי הביבים של פריז ושל עולם החשיש והאופיום שלו, דיבר אל מאור ישר לקרביים ולשמחתי גם הספר של בודלר זכה לפופולריות גדולה ונמכר עד היום בתשע מהדורות. רב מכר אמיתי שהתחבר לקהל שהוא הרבה יותר רחב. זה אקט שהוא ההיפך המוחלט מהסתגרות. באופן אישי, אני כמרצה מוצא את עצמי לפחות פעמיים בשבוע בפריפריה. כשאנחנו מדברים על אירוע חד פעמי בהשתתפות כמה מגדולי המוזיקאים, מטבע הדברים זה נעשה בבירת התרבות הישראלית - תל אביב. אם נצליח לעשות אותו משהו קבוע אז בוודאי שנגיע גם למקומות אחרים".
המשורר דורי מנור יחגוג ביום שישי הקרוב, בשעה 15:30 במועדון הזאפה בתל אביב, את צאת ספר שיריו החדש אמצע הבשר שירים 1991-2011, במופע חד פעמי בהשתתפות, שלומי שבן, נינט טייב, מאור כהן, רונה קינן וערן צור.
האם דורי מנור צודק בעיניכם ועדיף שלא יהיו משוררים לאומיים? ספרו לנו בפייסבוק