פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "זה בוודאי המקום": שון פן מחזיר את הקסם לאמריקה

      למרות מהלכים עלילתיים תמוהים ובראשם שימוש בשואה, "זה בוודאי המקום" בכיכובו של שון פן מצליח להקסים, לרגש ואפילו לספק גאולה

      "זה בוודאי המקום" הוא סרט מסע לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, שביים האיטלקי פאולו סורנטינו בכיכובו של האמריקאי שון פן. לפיכך, הוא מחדש שתיים מן המסורות היפות של קשרי הגומלין האירופאיים-הוליוודיים, שבעבר הולידו שלל פנינים אך נעלמו מן העולם בשני העשורים האחרונים.

      קודם כל, פן וסורנטינו מחדשים את מסורת שיתופי הפעולה בין הקולנוענים האיטלקיים והשחקנים האמריקאיים, ובכך נכנסים למשל לנעליהם של אנטוניוני וניקולסון ("הנוסע"), ברטולוצ'י וברנדו ("הטנגו האחרון בפריז") ועוד, שהסימביוזה ביניהם הובילה בזמנו לכמה מן הסרטים היפים של שנות ה-70.

      חשוב מכך, סורנטינו מחזיר אותנו לימים שבהם יוצרים אירופאיים בעלי שם נהגו לחרוש במצלמתם את האמריקנה, מה שהוביל לכמה מסרטי המסע הטובים בכל הזמנים – למשל "פריס, טקסס" (1985) של וים ונדרס. כמו בו, גם כאן מתגלה כי עיניים זרות מסוגלות לראות דברים שהמקומיים כבר עיוורים להם.

      אף כי נהוג לומר כי אורח לרגע רואה כל פגע, הכוונה אינה דווקא למבט ביקורתי יותר. להפך: מי שגדלו בארצות הברית כבר רגילים אליה ולעתים קרובות אף מאוכזבים ממנה. לעומת זאת, כפי שהוכיח בזמנו ונדרס ומוכיח עתה גם סורנטינו, מי שמגיעים אליה מאירופה ומגלים אותה בפעמים הראשונות, מוקסמים ממנה. זו לא התפעמות מלאכותית של תייר נלהב המחפש גלויות נוף, אלא התפעמות אמיתית של קולנוען שבזכות האאוטסיידריות שלו מסוגל למלא את תפקידו של כל אמן – להחיות מחדש את הקסם של הדברים שכבר הפכו מובנים מאליהם.

      זה בוודאי המקום (imdb)
      עוד סרט על אמן שירד מתהילתו, אבל הפעם לא יהיה שום קאמבק. מתוך "זה בוודאי המקום"

      כנהוג בסרטים שכאלה, ההיקסמות הזו מוצגת דרך עיניו של אדם העובר בעת בעונה ואחת מסע גיאוגרפי ונפשי. הפעם, מדובר ברוקיסט מזדקן בשם שאיין, שאותו מגלם פן בהשראתו הברורה של רוברט סמית מהקיור. אף שהמוזיקאי בגילומו של פן כבר מזמן ירד מן הבמה, הוא לא שינה במאום את מראהו הגותי יוצא הדופן, ולכן נראה מחוץ למקום בכל מקום שאליו הוא הולך. מבט בו משול להתבוננות מגזיר עיתון של שנות ה-80 המספר על הופעה במודעון הקוליסאום – הוא כמו דף שנתלש מפעם, ועדיין מרחף באוויר, ללא כיוון.

      סרטים רבים מן השנה האחרונה עסקו באמנים שירדו מגדולתם כיוון שלא הצליחו להתאים את עצמם למציאות החדשה. בכל היצירות הללו, למשל "הארטיסט", "הוגו" ו"החבובות", ראינו כיצד המעריצים והמוקירים של אותם אמנים דואגים להחזיר אותם לקדמת הבמה. כאן, לתקומה אמנותית כזו אין סיכוי להתרחש. איש לא חפץ להשיב לשאיין את תהילתו, וגם הוא עצמו לא מעוניין בכך. לפיכך, המסע שלו מסוג אחר לגמרי, ובודד לחלוטין.

      את המסע הזה הוא עורך בעקבות שני אירועים שונים. האחד התרחש בעבר והאחר בהווה, אבל שניהם ממשיכים להטריד אותו וככל הנראה יעיקו עליו לעד, אם לא יעשה משהו בנידון.

      זה בוודאי המקום (imdb)
      איכזב את אביו, הפקיר את בניו הרוחניים. מתוך "זה בוודאי המקום"

      ראשית, הוא מלא חרטה על כך שצמד צעירים התאבדו ואחד ברח מביתו ומאז נעדר כתוצאה מהאזנה לשיריו העגמומיים. גם כיוון שלו עצמו אין ילדים ביולוגיים, הוא מאמץ ברוחו את אלה, ועתה מרגיש כאילו חטא לחובתו האבהית, ולא שמר עליהם מספיק.

      שנית, שאיין כואב את העובדה שאביו מעולם לא אהב אותו. דווקא מותו מעניק לו הזדמנות לזכות בדיעבד באישורו, שכן עתה יש לו הזדמנות להשלים את המשימה האחת שהמנוח רק התקרב לביצועה: השמדתו של הנאצי שהתעלל בו באושוויץ, ועתה מסתתר איפשהו בארצות הברית.

      נוסף למטרה המובהקת, המסע בעקבות פושע המלחמה מאפשר לו לטלטל לראשונה את אורחות חייו, שבהם לא נגע כבר עשרות שנים. כמו גיבורים של סרטים קודמים מסוג זה, הוא ימצא עצמו בסופו של דבר בודד במרחבים העצומים של האמריקנה, ובתוך השקט הזה יוכל לגלות את עצמו ולפייס את נפשו, לסלוח לעצמו על האב שאיכזב והבנים שהפקיר, ואולי אף לגלות שמלכתחילה לא איכזב ולא הפקיר אותם.

      סורנטינו עצמו מנצל את המסע הזה כדי להמחיש את הווירטואוזיות שלו בכל הקשור לניואנסים אנושיים, ומתענג על האקסצנטריות המתחבאת בפינות הנסתרות של אמריקה. כתוצאה מכך, "זה בוודאי המקום" הוא מסוג הסרטים שבהם לא סתם נוחת משום מקום כדור פינג-פונג לספלו של הגיבור, אלא שתגובתו לכך מזמנת הפתעה קסומה ומשעשעת עוד יותר. בכלל, כמעט כל סצינה כאן מזמנת מעמד חריג מקודמו, כולל רצף בלתי סביר של דיוויד ביירן, לירון לבו ואווזה.

      זה בוודאי המקום (imdb)
      לירון לבו, אווזה וגם דיוויד ביירן. מתוך "זה בוודאי המקום"

      סורנטינו אינו לועג למקומות ולדמויות יוצאות הדופן. הוא עומד על החריגות של הנופים ושל האנשים, אך מביט בהם באהבה ובעיקר בהוקרה. הבמאי שמח על כך שיש בעולם כל כך הרבה דברים מוזרים, כי אחרת החיים היו מעניינים פחות.

      הבעיה היא שבמקום לתת לפסיפס הזה לדבר בעצמו, הבמאי מתעקש לעתים להכריז את המובן מאליו. כתוצאה מכך, הסרט רצוף בקלישאות נבובות. העובדה שהן נאמרות בחיתוך קולו הייחודי של הגיבור, לא הופכת אותן למצועצעות פחות.

      לדוגמה, בשלב מסוים הוא פוגש מלצרית צעירה (התרחשות שהיא קלישאה כשלעצמה) ואומר לה "פעם שאלנו את עצמנו מה אנחנו רוצים. היום אנחנו אומרים 'אלה הם החיים'". אלה אמירות הראויות למנהלת בטקס סיום, משהו ברוח "פעם היינו ציוניים, אנחנו היום ציניים", ואין להם מקום בסרט מסוגו של "זה בוודאי המקום".

      בעיה נוספת של הסרט היא שהעושר שבו לעתים גדוש מדי, והחתיכות לא מתחברות. הדברים אמורים בעיקר לגבי שני אלמנטים שהם בבסיס העלילה – קודם כל, בסיכומו של דבר מתגלה כי אין חשיבות להיותו של הגיבור כוכב רוק ססגוני, ואת התלישות שלו אפשר היה לתאר גם דרך איפיון אחר. נכון, כתוצאה מהרקע שלו נוספים כאן כמה קטעים מוזיקליים שיש להם משמעות, אבל הרי גם חקלאים שומעים מוזיקה, כך שהטיעון הזה לא רלוונטי.

      זה בוודאי המקום (imdb)
      לא רק משתמש בקלישאת המלצרית הצעירה, אלא גם מרפד אותה בעוד קלישאות. מתוך "זה בוודאי המקום"

      נוסף לכך, גם הבחירה להוציא אותו למסע דווקא בעקבות פושע מלחמה נאצי מתגלה כקלושה למדי ובעיקר קלה מדי. הדברים לא נאמרים מתוך תסמונת "אל תיגעו לי בשואה". אין דבר זדוני או פוגעני בשימוש של סורנטינו בזיכרון ההיסטורי הזה. הבעיה היא רק שנראה כאילו בחר במהלך עלילתי זה ללא מחשבה יתרה, ונדמה שבשעת כתיבת התסריט פשוט עלעל בספר "סיבות לשליחות של הגיבור" ונעצר בפרק הראשון, כמו אדם שעוטה על עצמו את החולצה הראשונה שנפלה מן הארון.

      כל זה מונע מ"זה בוודאי המקום" להיות יצירה שלמה וגדולה באמת. אך באופן אירוני, דווקא בגלל שהמהלכים המהותיים הללו נותרים בסופו של דבר שוליים, הם לא מפריעים להתרגש מן המכלול. בין הקצוות הרופפים, נמתח לו חבל מענג של סצינות מקוריות, יפות ונוגעות ללב, המוצאות לפועל ביד אמן בידי הבמאי וכוכבו.

      זה בוודאי המקום (imdb)
      "הבית הוא המקום שבו אני רוצה להיות, אבל אני מניח שאני כבר שם". מתוך "זה בוודאי המקום"

      נוסף לכך, גם אם התירוצים שמוציאים את הגיבור למסעו חלולים למדי, הרי שהסרט משכיל לתאר היטב את הדרך, ולגרום לנו לחוות יחד את הגאולה הממתינה לו בסופו. המהות של גאולה זו מתומצמת במילות השיר של הטוקינג הדס שבשמו הוא נקרא – "הבית הוא המקום שבו אני רוצה להיות, אבל אני מניח שאני כבר שם".

      בהתאם למילים הללו, ובדומה לגיבורי סרטים דומים רבים לפניו, גם גיבור "זה בוודאי המקום" מבין בסופה של הדרך כי לא משנה כמה רחוק הלך, התשובה שחיפש נמצאה במקום שממנו יצא למסע.


      "זה בוודאי המקום": עוד בהקרנת הבכורה בקאן התלהבנו ממנו
      "זה בוודאי המקום": איפה ומתי רואים?
      "זה בוודאי המקום": אוהבים סרטי מסע? ספרו לנו בפייסבוק