פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חירות": אוד?ה לנטולי הכריזמה

      "חירות" של ג'ונתן פראנזן מדגיש עד כמה הסופר שמתאר את מאבקן של הדמויות ביומיום, מוטה לכיוונן של הדמויות שנעדרות את הקסם האישי

      את "חירות" אפשר (בין יתר האפשרויות הרבות שעומדות בפני הקורא כדי להעריך ולנתח את הרומן עב הכרס), להגדיר כדרמה של נטולי הכריזמה. אותם אנשים טובים, לא נטולי כישרון, ודאי שאינטליגנטים ומרובי שאיפות, שנעדר מהם אותו גן או תו אופי מסוים שיהפוך אותם למקסימים ומרתקים בעיני הזולת. הם עובדים קשה, בעלי מודעות פוליטית בריאה, משקיעים בהשכלה גבוהה, ממחזרים ונוסעים במכוניות שאינן זוללות דלק, מקימים משפחות ועושים הכל נכון, אבל נעדר מהם אותו פקטור "זה" שעבור אנשים מודעים מייסר אותם עד כאב.

      "חירות", כפי שכבר פורסם בכל מקום אפשרי, עשוי במסורת הרומן האמריקאי הגדול – אפוס אמריקאי שמשתרע על פני תקופה ומשקף את ארצות הברית לא פחות מאשר את הדמויות שלו. ג'ונתן פראנזן עושה ב"חירות" מה שהצליח ב"התיקונים", ומגולל את קורותיה של משפחה אמריקאית אחת שמבחוץ נראה כאילו הכל בה תקין, אבל כשמתקרבים הסדקים מתגלעים ומאיימים לבלוע בתוכם את בני הבית.

      וולטר ופטי ברגלנד הם זוג בורגני של אמצע הדרך – יש להם שני ילדים, עוגיות ביתיות לכל אורח, בית ששיפצו במו ידיהם ואידאלים שיכלכלו את הדימוי העצמי שלהם. הרומן שמתחיל ומסתיים מנקודת מבטם של השכנים לזוג, מפורר במהרה את הדימוי הקרוב-רחוק שיש למי שחי בסמיכות לברגלנדים, ומגלה מה קורה בתוך הבית פנימה – ברפרור מתמיד למתרחש בארצות הברית – וחוזר עד מחוזות ילדותם בשנות השישים, דרך שנות הקולג' בהן הכירו ועד לבניית משפחתם שמתחילה כהבטחה גדולה וממשיכה בהתרחקות בני הבית זה מזה.

      כריכת הספר "חירות" של ג'ונתן פרנזן (יח"צ)
      הכריזמטיים הם המיעוט הנחשק. כריכת "חירות" (צילום: יח"צ)

      נוסף לברגלנדים שעושים הכל – על הנייר – נכון, במובן האמריקאי של המילה, ל"חירות" יש דמות נוספת ששואבת אליה את השוליים של אמריקה – ריצ'רד כץ, מוזיקאי בועט כפי שאנחנו מדמיינים. חובב נשים, נאה וסקסי, אכול הרס עצמי, מלא תיעוב לכל מה שמסמן מיינסטרים, וכמובן כריזמטי להפליא. ריצ'רד כריזמטי באופן שמושך אליו את כל מה ומי שהוא רק רוצה, רק כדי לגלות שבתוך הוריקן ריצ'רד אין מקום בעין הסערה לאף אחד מלבדו. פראנזן לא משטיח את דמותו של ריצ'רד – הוא דמות עגולה שמנסה להיות טובה בדרכה, בעלת אידאלים משל עצמה, שלא מוכנה לאכול בולשיט ומשתמשת בכנות כמו שמישהו אחר היה משתמש בסכין קפיצית – להגנה ולפציעה.

      הדמויות ב"חירות" החליפו את האופי האישי שלהן באידאלים – לפטי, בת למשפחה עשירה ומנוכרת, יש אידאה לגבי איך משפחה אמורה להיראות ולתפקד. וולטר מנווט את מה שמתואר כאפרוריות לתשוקה להגנה על כל מה שיפה וחלש – במקרה הזה זן של ציפור נכחדת. ג'ואי – בנם המבריק והמעט סוציופטי בהתבגרותו, של הזוג, מזיין את בת השכנים אבל מתבייש בה ומצדיק זאת באיזו איצטלה רפובליקנית. ריצ'רד משלים את המשולש הברגלנדי בכך שהוא מייסר את וולטר על שלעולם לא יהיה כמוהו ואת פטי בכך שלעולם לא תזכה בו.

      בחלוקה לכריזמטי ויומיומי – וולטר ופטי הם האנשים הרגילים, ואילו ריצ'רד וג'ואי הם המיעוט הנחשק שהכל יכול להסתייע בידיהם לו רק ירצו בזה מספיק. יחסי ההערצה-דחייה שוולטר ופטי (שבעצמם רוקדים טנגו ממושך ומייסר של התקרבות והתרחקות זה מזה לאורך הרומן) מנהלים עם ריצ'רד החבר הטוב והמאהב הפוטנציאלי, ועם ג'ואי שמתחיל כבבת עיניהם והופך לפצע פתוח ומכאיב ככל שהוא מתבגר, מספקים איזשהו מצפן לרומן הארוך, הדחוס והמסועף הזה.

      אנשים יכולים לחיות את כל חייהם בפשטות, בשמחה ובלי מכאובים מיותרים אם רק יוותרו על התשוקה הבלתי נסבלת להיות יוצאים מן הכלל. האלמנט המענה באמת שאותו פראנזן מזכיר שוב ושוב הוא שהיוצאים מן הכלל אינם צריכים לעשות שום דבר כדי להיות כאלו, וזהו משאב שגם כאשר מבזבזים אותו, יש בפזרנות הטיפשית הזו משהו שתמיד ייראה מכמיר לב ויפהפה. הקנאה שוולטר (כגבר) מפגין כלפי הכריזמה הבלתי נסבלת של חברו הטוב ושל בנו הסורר, והתשוקה שפטי (כאשה) מפגינה כחולשה פטאלית, הם כאלו שממסגרים את הרומן ונותנים לו נקודת התייחסות.

      כריכת הספר "התיקונים" מאת ג'ונתן פרנזן (סריקה)
      הילד הלא כריזמטי מעדיף את שכמותו. כריכת "התיקונים" (סריקה)

      "חירות" הוא רומן מורכב, עמוס ומאתגר. הוא מעניין יותר לפרקים, כשאינו מתיש ודחוס עד אובססיה. אין אפשר לקחת מפראנזן (ומי רוצה?), את היכולת לברוא עולם שלם שאין בו בשום מקום נקודות שאפשר לראות דרכן את החוץ. אי אפשר לקחת ממנו את זכוכית המגדלת הטבעית שהוא מרכיב על עיניו כשהוא מתבונן ביחסים בין-אישיים, ואת הכישרון לתעד את הפגמים הקטנים, החריקות הזעירות ואת כל האופנים שבהם אנחנו אמביוולנטיים וקטנוניים אל הזולת. עם זאת, תשוקת הגאולה שיש לפראנזן בעיקר אל וולטר (שלו העניק את החיבה האישית שלו לצפרות, ועוד מאפיינים פוליטיים, חברתיים וליברליים שניתן לדעת עליו מהראיונות השונים שנתן במהלך השנים), היא כזו שמחשידה בחוסר מודעות מסוים.

      נדמה שפראנזן, כמו דמויותיו הראשיות, נמשך ונדחה מהכריזמה, והאדנותיות שבה, של ריצ'רד וג'ואי – שתי הדמויות הגבריות הנוספות שמקבלות מקום גדול ברומן. הוא מעריץ אותן – הן יצירי כפיו המוצלחים והיפים ושוברי הלבבות – אבל הן לא זוכות לרוך שבו הוא מטפל בעיקר בוולטר, שניתן לראות בו בא כוחו של פראנזן עצמו. בסוף הרומן – הכמעט מאולץ באופטימיות שלו, לאחר המסעות המייאשים לחיים שיש בהם מן ההגשמה העצמית – מי שזוכה לחסד המופלא, האלוהי כמעט, שמרעיף עליו הסופר הוא בעיקר וולטר. אי אפשר שלא לחשוב, שבסופו של דבר, ג'ונתן פראנזן, ה-ג'ונתן פראנזן הגדול, המוכשר ומעוטר ההכרה, הוא הילד הלא כריזמטי שכשניתנה לו היכולת, העדיף את בני דמותו.

      חירות/ ג'ונתן פראנזן, תרגום: עפרה אביגד, הוצאת עם עובד, 624 עמודים

      "חירות" - מה חשבתם על הספר? ספרו לנו בפייסבוק