לא ברור אם שיחות המערב עם אירן יובילו לפתרון דיפלומטי כלשהו או אם נימחק כולנו מהמפה בשלב כזה או אחר בעתיד ובכל זאת, בניגוד להיסטריה שראש ממשלת ישראל מפזר לכל עבר, ייתכן שהעצה הכי טובה שנקבל היא דווקא "בלי פאניקה". זו העצה שנתן דאגלס אדאמס לקוראיו בספר "מדריך הטרמפיסט בגלקסיה", שהפך לאחד מספרי המדע בדיוני האהובים ביותר.
מלבד הדמיון המפעים וההומור הנונסנסי, אחת הסיבות לכך שסדרת ספריו של אדאמס (שבסיסה בתסכיתי רדיו ב-BBC והמשכה בטלוויזיה ובקולנוע) הגיעה למעמדה האיקוני היא הפנייה שלה גם לאלה שאינם גיקים הארד-קור. המעריצים האדוקים וחובבי הספרים יציינו מחר (25 במאי) את "יום המגבת" לזכרו של אדאמס, שנקבע שבועיים בדיוק לאחר תאריך מותו ב-2001. ביום זה מוקירי ה"מדריך" יקחו עימם מגבת לכל מקום שאליו ילכו.
"כל אדם הנוסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של הגלקסיה, מסתפק במועט, מבקר בפרבריה, נאבק לנוכח סיכויים אפסיים, מנצח ועם זאת יודע היכן המגבת שלו, הוא בבירור אדם שאין לזלזל בו", כתב אדאמס והעלה על נס את אותה פיסת בד צמרירית.
כידוע, הסיבה ליציאת דמות הגיבור ארתור דנט לאותו מסע ברחבי היקום היא ההריסה השרירותית של ביתו לטובת כביש ראשי, עליה מאפילה החרבתו השרירותית של כדור הארץ לטובת כביש על-חלל. "תוכניות הפיתוח לאזורי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על-חללית, שתעבור דרך מערכת הכוכב שלכם. למרבה הצער, הפלנטה שלכם היא אחת מאלה שנועדו להריסה. התהליך ייארך מעט פחות משתי דקות, במושגים הארציים שלכם. תודה", כתב אדאמס והפך את סוף העולם מאסון לטריגר ליציאה למקומות מופלאים וביזאריים.
אמנם אדאמס אינו מתרגש מהשמדתו של כדור הארץ אך עדיין מעניין לראות איך האמנות מתעסקת לא ברגע אחרי, אלא בשנייה שלפני ההריסה. לכבוד דאגלס אדאמס והעולמות הנפלאים שברא, הנה כמה יצירות שמתעסקות בקטסטרופה עצמה בקור רוח. יחסי.
"ועוד משהו": פרק ראשון מספר ההמשך של "מדריך הטרמפיסט בגלקסיה"
סוף העולם? כבר היינו בסרט הזה
עבודת אורת הניאון הזו, שמופיעה בטמבלר "all the young folks", תופסת את העין תחילה בשל יצר ההרס העצמי הטמון במשפט המוצג בה. מבט שני בה מגלה כי המילה קטסטרופה מאוייתת באופן שגוי: ה-E הוחלפה ב-Y. כך אולי על פני השטח מתגלה מיני-קטסטרופה, אך למעשה זאת מגלמת בתוכה ניצחון, כיוון שהיא מכילה את המילה "trophy". השלל, הפרס, החבוי במילה הוא זה שמצוי בעצם גם בתוכן המשפט - אני אולי מעצבת את האסונות של חיי, אבל אז הם גם הופכים מטעויות אוביקטיביות לכאלה התלויות פשוט בנקודת המבט.
הפרספקטיבה משחקת תפקיד מרכזי גם ביצירות אלו של האמן הניו יורקי תומס דויל (Doyle), שמופיעות בטמבלר "rcruzniemiec". דויל בונה עולמות מיניאטוריים המתנדנדים על פי תהום, באופן מילולי. היצירות שלו מציגות את העולם של הדמויות - כמו גם שלנו - כעומד על כרעי תרנגולת ואת האופן בו אנשים פועלים בסיטואציות כאלה. בעזרת האסתטיקה המדויקת, דויל מצליח ללכוד לא רק את האימה שבקטסטרופה, אלא גם את הרגע היפה המסתתר שם.
היופי נוכח גם ביצירות של האמן פאבלו ג'נובאס (Genoves), מתוך הטמבלרים "explosiveconscience" ו-"devidsketchbook". בסדרת תמונות המכונות "Precipitados" מציג ג'נובאס התנגשויות הרסניות בין הטבע לתרבות, כאשר ברור מי יוצא כשידו על העליונה. ההרס המוחלט דווקא מואר כאן כאסתטי בפני עצמו והאדם אינו נוכח בהשמדה של כל מה שיצר.
פיטר פאנץ' (Funch) מציג את הזוועה שלו בצורה של טריפטיכון בסדרת התמונות "Life's A Beach", המופיעה בטמבלר "adamkremer". האסון הלא ברור - ספק מעשה ידי אדם ספק טבע הרסני - מוצג במעין מחול של משתתפיו חסרי המזל. ההיסטריה אינה נשמעת, אלא רק מצטלמת בקומפוזיציה יפיפיה.
אותה אסתטיקה המתגלה לעיתים בהצגה של קטסטרופות למיניהן, הגיעה לשלמות בסרטו האחרון של לארס פון טרייר, "מלנכוליה". ההרס הפנימי מתלכד עם זה החיצוני לכדי תמונה מרהיבה (מי שלא ראה את הסרט - הסרטון הוא ספוילר לסופו).
כך, אמנם ההומור של דאגאלס הצליח להציג את היום שאחרי השמדתו של כדור הארץ כסאגה משעשעת, אך יצירות אמנות רבות בחרו להתמקד דווקא ברגע ההרס עצמו והפכו את המראה הבלתי נשכח לכזה שגם מהמם ביופיו.