פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רבקה זוהר זה לא רק סמים: ראיון עם במאי הסרט "לשוב בחזרה"

      הבמאי אבידע ליבני רצה להכיר את רבקה זוהר שמעבר לפרשת הסמים והחיים עם הגורו שלמה קאלו, וחזר עם סרט מרתק וגם: מה יהיה עם "האלבומים"? ראיון

      כשאבידע ליבני רצה לעניין את חברת הלוויין yes בסרט שביים על רבקה זוהר, הוא השתמש בהשוואה מעניינת: ז'אן דארק, או יותר נכון, כוכבת הקולנוע רנה ז'אן פלקונטי, שגילמה את הלוחמת המיתולוגית בסרטו של הבמאי הדני המהולל קארל ת'יאודור דרייר, משנת 1938. "דרייר החליט להציג את הדמות של ז'אן דארק דרך קלוז-אפ על פניה, כשהיא כבר מגולחת ראש בזמן המשפט שלה", מספר ליבני. "אם תעשה השוואה בין שתי התמונות, תראה בדיוק את הפנים של רבקה ועד כמה הן דומות. לרבקה יש עוצמה אדירה בפנים שלה. היא נראית בדיוק כמוה שם".

      ההשוואה המנצחת של ליבני מאירה את כוחו של הסיפור ב"לשוב בחזרה" (רביעי, yes דוקו בשעה 22:00), סרטו התיעודי המצוין אודות רבקה זוהר 2012: אחת מגדולות הזמרות של ישראל ששבה לניו יורק 25 שנה אחרי שהעיר כמעט הרגה אותה בשילוב קטלני של סמים וצער, אחרי שעזבה בעל ואת בתה היחידה, תמה. זוהר, שמאז הכירה את הגורו שלמה קאלו, הפכה לאשתו וחזרה סוף סוף לשיר, שבה לעיר בעקבות הצעה להופעה שטמנה בחובה גם פיתוי נוסף: לפגוש את תמה, 25 שנה אחרי שראתה אותה בפעם האחרונה.

      "כשאתה שואל את רוב האנשים אם הם יודעים מה קרה לרבקה זוהר, הם אומרים לך 'היא התחרפנה, עברה לגור עם אדם מוזר ונעלמה", מספר ליבני. "אבל אני גיליתי אדם שחי ויוצר בהווה, בדרך המאוד מסוימת שלה, אדם שאף פעם לא הפסיק לחיות בעצם".

      זו הסיבה שהסמים, העבר שלה, נוכחים בסרט אבל לא מכתיבים אותו. לא ניסית לסחוט דמעות.

      "במובן מסוים, הבלטה של סיפור הסמים שלה הוא הפיתרון הקל. אבל אני לא רציתי שיהיה קל, רציתי שיהיה מורכב ומעניין, כי שם אתה גם מגיע לחידוש בנוגע לדמות מוכרת, שכבר כתבה ספר שלם על חייה. רציתי להביא אותה דרך העיניים שלי והעיניים שלי הם ההווה שלה, שמתמודד עם עבר סמים מאוד קשה, אבל יצא ממנו".

      הטריילר של "לשוב בחזרה":

      האופן המיוחד שבו ליבני (בעזרתה החשובה של העורכת טל שפי) מציג את זוהר הופך את "לשוב בחזרה" למסמך שהוא גם מאוד אישי, אבל גם תופס את הנקודה בה זוהר לוחצת בעוצמה על בלוטת הרגש הישראלית. באחת הסצנות המרגשות בסרט, פוגשת זוהר אשה שטיפלה בה בימים הקשים ביותר של ההתמכרות לסמים. דקה לתוך הפגישה הלא מבוימת האשה מתחילה למרר בבכי ולומר לה "אני מצטערת שראיתי אותך ככה". ברגע אחר, מפיק ההופעה שלה בניו יורק מאזין לה מבצעת את "בן יפה נולד" ומתחיל גם הוא לבכות.

      "רבקה סימלה תקופה, תקופת האופוריה שבין 1967 ל-1973", מסביר ליבני. "אז, נראה שישראל נחה סוף סוף ורבקה מסמלת את התקופה הזו. מבחינת הזיכרון, היא עדיין במדי להקת חיל הים או במדי המחזמר 'צץ וצצה', לפני שהסתלקה לניו יורק. אנשים מסתכלים עליה ורואה את הסיפור של הישראלי שעזב את הבית, העביר בניו יורק 30 שנה, הסתבך וחזר. כשהאיש בניו יורק שומע את רבקה זוהר הוא ממרר בבכי על המקום שהוא עזב, על האנשים שהוא איבד. זה הכוח שלה".

      מה אתה גילית עליה במהלך הסרט שהפתיע אותך?

      "היא אדם מגניב, פשוט מגניב. בסוף כל יום צילומים בניו יורק היינו הולכים לפאב לשתות בירה. רבקה זוהר, בפאבים של ברודוויי בניו יורק שותה בירה ומדברת על הסיקסטיז. חוץ מזה, הפתיחות שלה הפתיעה אותי. לקח לי אמנם זמן להשיג אותה, אבל כשזה קרה, בעיקר בניו יורק, היא היתה פתוחה לחלוטין".

      בסרט אתה מציג את מערכת היחסים המיוחדת שלה עם קאלו, שנראית גם מוזרה מאוד. בפתיחת כל הופעה היא מודה לו שהביא אותה עד הלום. זו לא צורה סטנדרטית לפתוח הופעה.

      "שלמה קאלו הוא אדם מאוד מורכב. התורה שלו היא פשוטה, אבל הסיפור של קאלו שווה סדרה שלמה של סרטים –איך מגיע לבורנט מיפו והופך למורה דרך עבור רבקה ואנשים אחרים רבים. הקאלו שאני חיפשתי הוא הקאלו של רבקה, איך האהבה והזוגיות שלהם משפיעה על רבקה, איך הם משלימים משפטים אחד של השני, הנגיעה הקלה שלהם. בכלל לא ידעתי אם הוא יסכים להתראיין. ואז הוא התחיל לדבר ואני חושב שהתגלה שם צד מאוד רגיש ויפה שלהם".

      לשוב בחזרה (צילום מסך)
      לא זוגיות רגילה בכלל. שלמה קאלו ורבקה זוהר (צילום: יח"צ)

      "לשוב בחזרה" הוא סרט שתקני יחסית: אין בו יותר מדי סינקים מלבד אלו של זוהר, לא מומחים שמסבירים את גדולתה וגם לא הפצצת ארכיון כנהוג בסרטי דוקו על מוזיקאים, כיוון שלא מדובר בדוקו-מוזיקה קלאסי, אלא בסיפור אנושי שבמרכזו, במקרה, ניצבת מוזיקאית בכירה. גם חיצי הביקורת שהיו יכולים להיות מופנים אל זוהר לא מושלכים בשיא העוצמה, בחירה מודעת של ליבני לטובת אותו סיפור שחי בהווה.

      "אני חושב שעצם העמדת המצלמה היא סוג של הבעת דעה", מסביר ליבני. "היה למשל רגע של עימות שלי היה מאוד קשה להגיע אליו: לשאול את רבקה האם החזרה לישראל והחיים עם קאלו הם לא למעשה ויתור שלה על הבת שלה. לקח לי זמן לאזור אומץ ולשאול את השאלה הזו".

      ולא המשכת.

      "תראה, אני חושב שהמשפט 'אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו' תקף במיוחד אצל רבקה. לא הייתי נרקומן, לא קרה לי מה שקרה לה עם הבת שלה. חשבתי שלהעביר עליה ביקורת כזו זה לא פייר: מה היה עדיף, שהיתה נרקומנית בניו יורק? היא עצמה אומרת שאם היתה נשארת שם, היא כנראה היתה מתה. מה בעצם היה טוב יותר בשביל תמה? אני לא יכול לדעת את זה, ורבקה עשתה את הבחירות שלה – והיא מתמודדת איתן".

      יש בה מימד נוסף: היא לכאורה מכירה בערך עצמה, אבל גם לא מסוגלת לשמוע אחרים מחמיאים לה. היא מסרבת שיקראו לה לבמה בשמה.

      "זה אחד הדברים הכי מקסימים בה: אני אוהב אנשים שיודעים מה הם שווים, אבל מצליחים לא להשוויץ בזה. אין ברבקה זיוף מאוס".

      ליבני ביסס את עצמו היטב בז'אנר הדוקומנטרי בישראל, שנמצא במצב לא פחות טוב – אם לא יותר – מזה של הקולנוע העלילתי. בן 42, נשוי עם שני ילדים, הוא התפתח מבמאי שהיה חלק מפריחת המחלקה הקריאייטיבית של ערוץ הספורט (פרומואים, כתבות צבע ועוד) באמצע שנות ה-90, ליוצר עם זהות ואמירה, כפי שאפשר היה לראות בפרקים שביים ב"במדינת היהודים" על ההומור הישראלי, "חייב לזוז" על אהוד בנאי והפליטים ו"לאן נעלם משה גז" הפנטסטי, אודות מי שביים את מה שנחשב לסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים.

      ההפגזה האחרונה של ליבני לפני רבקה זוהר היתה "האלבומים", סדרות הדוקו הכה מדוברת שנעשתה יחד עם המפיק אסף אמיר, העורך הראשי יואב קוטנר ומנהל ערוץ 8 של HOT, אייל אופנהיים, ותיעדה חמישה אלבומי בכורה מופתיים במוזיקה הישראלית. העבודה על עונה שנייה כבר החלה והמעורבים שומרים את הקלפים קרוב לחזה. ליבני מסרב לדבר על האלבומים שנבחרו לעונה זו, אבל וואלה! תרבות יכולה לומר לכם ש"עד העונג הבא" של המכשפות עתיד להיות שם, הקסטה של נושאי המגבעת וכנראה גם אלבום של משינה.

      "לא ציפיתי לכזו תגובה סביב 'האלבומים'", משחזר ליבני. "חשבתי שיהיה נחמד, אני בסך הכל אוהב מאוד מוזיקה והרעיון היה טוב, אבל מה שקרה עם זה – לא חלמתי. אני חושב שאייל אופנהיים זיהה כאן משהו שאחרים לא. הוא זיהה את הצורך של אנשים בזה".

      נראה שהעשור האחרון הביא לפריחה בתרבות התיעוד של מוזיקאים בישראל. מה קרה להם?

      "אני חושב שהרבה מוזיקאים, גם המבוגרים שבהם, ראו איך זה עובד בעולם והבינו שהם רוצים גם. אני זוכר שב'האלבומים', היו אנשים שממש שמחו שבאנו לצלם, כאילו הם חיכו לנו. הם רוצים להנציח את מה שהם עשו".

      לי נראה שאם אתה אוהב מוזיקה – הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך זה לפגוש מוזיקאים.

      "אם אתה מגיע ממקום של הערצה, זה נכון. אם אתה אוהב מוזיקה, אז המפגש עם המוזיקאי יכול לחדד אצלך משהו. אני משתדל ואני גם ממליץ – אם אתה מעריץ מישהו, אל תעשה עליו סרט – וזה נכון גם בתחומים אחרים, לא רק מוזיקה. לאהוב זה מצוין, אבל אם אתה מעריץ – זה לא טוב לדוקו. סרטי מעריצים הם בסוף, רק סרטי מעריצים".

      "האלבומים": הכבוד הכי גדול שהמוזיקה הישראלית יכולה לבקש
      את הסיפור של אילו מוזיקאים הייתם רוצים לראות בסרט? ספרו לנו בפייסבוק