אלונה קמחי ממליצה על "שלושה בברלין" מאת דני קרמן
"הרבה ספרים קראתי בשנה האחרונה ולכולם, טובים כרעים מאפיין אחד נצחי - עד האחרון שבהם היו אותם כותרים נעדרי כל מידה של הומור, כאילו היתה באותו הומור איכות קטלנית, מאכלת שאם יבצבץ ולו לרגע אותו הומור נאלח, יעלה הספר הנכבד באש ולא יהיה עוד. אז הנה, התמזל מזלי ורכשתי את 'שלושה בברלין' המקסים של דני קרמן, ככל הנראה עוד אחד בסדרת מדריכי הטיולים שהוא כותב.
ביותר מקריצה המתייחסת ל'שלושה בסירה אחת' של ג'רום קיי. ג'רום, מתאר קרמן מסע חד פעמי ורב עלילות גם בנאליות וגם חד פעמיות, בחברת שני בניו הבוגרים. איש איש ונטיות ליבו ודעותיו על העיר המפורסמת ועל העם הגרמני והכל ביחד מצחיק ושובה לב. אתרים היסטוריים, מסעדות, ואנדרטאות ובעיקר הרבה אבחנות דקות ומחשבות נבונות. ראוי ושמח".
ויקטור ומאשה, ספרה החדש של אלונה קמחי, ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".
אפרת דנון ממליצה על "מט ילדים" של בלה שייר
"ספר נפלא שקראתי השנה הוא 'מט ילדים' של בלה שייר. הספר - שתי נובלות וסיפור קצר - תפס אותי מהרגע הראשון. הכתיבה של שייר ישירה, לא מתחכמת ומדוייקת מאוד. בנובלה הראשונה הנושאת את שם הספר מתארת שייר, בדיוק אכזרי כמעט, עולם של ילדים בבית מגורים בצ'רנוביץ. כמה יופי וחמלה יש בסיפור הזה, שלרגע לא גולש לסנטימנטליות או להתיילדות.
היכולת של שייר להעביר תחושות של כאב ובדידות ניכרת גם בנובלה השנייה, "גלית וגורדון", שבה מתוארת אחת ממערכות היחסים העצובות ביותר שקראתי לאחרונה. גלית כלואה במצב של המתנה היא מחכה שגורדון יתעשת וימסד את הקשר ביניהם. עד אז, חייה דומים לתמונת סטילס קפואה, דבר כמעט לא מתרחש בהם. בשפה עדינה ומרומזת מצליחה שייר להעביר תחושה חריפה של בדידות, עצב וקיפאון רגשי.
והסיפור החותם את הספר, "פעמיים", הוא כמו דובדבן בקצה קצפת משובחת. סיפור מצחיק-מריר שצובט את הלב. שייר היא סופרת שהאנושיות פועמת בכל מילה שלה. מומלץ מאוד".
ספרה של אפרת דנון, "עץ, בית, טקס" ראה אור לאחרונה בהוצאת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה
תמר גלבץ ממליצה על "בין חברים" של עמוס עוז
"אונים אפלים נוצקו בעורקיה". ארבע מלים, משפט אחד. והמשפט הזה העביר אותי על דעתי ובלבל אותי והייתי קוראת אותו שוב ושוב עד סחרחורת. "אונים אפלים נוצקו בעורקיה". איזה יופי זה היה אז. כמה מתאים. עמוס עוז. "מקום אחר". עמוד 159. השנה 1966. זה היה הרומן הראשון שלו, קצת אחרי "ארצות התן" ואחד לפני "מיכאל שלי". הייתי בת תשע כשראה אור, ובת שלוש עשרה בערך, אולי טיפ'לה יותר, כשקראתי אותו. לראשונה. ואחר כך עוד פעם. ועוד. ועוד. ואחרי זה המון שנים לא.
וכשניגשתי השבוע לספריה המבורדקת שלי ושלפתי אותו החוצה הוא התפרק בכף ידי. לחתיכות. ודף אחד נשר והתפורר לפירורים קטנים על הרצפה. ממש כמו מצה ישנה. עמוד 159. העמוד שהפך עלי את עולמי עם הגיבורה המופלאה הזאת, נוגה, נערה בגיל ההתבגרות, בת קיבוץ מצודת רם ("הדמיוני" כמובן), שחווה עוררות מינית ראשונה. ואני יחד איתה.
ועל כן עמוס עוז ועל כן "בין חברים". אני יודעת שזה לא אופנתי לאהוב עמוס עוז, אני יודעת שזה כמעט לא פוליטיקלי קורקט לאהוב עמוס עוז אבל כשבא החדש הזה שלו, עם הקיבוץ "הדמיוני" והכל, התנפלתי. מיד. לזכר נערתי נוגה. שאונים אפלים נוצקו בעורקיה. בעמוד 159. בשנת 66'".
תמר גלבץ הוציאה לאחרונה את "המתים והחיים מאוד" בהוצאת חרגול
עמוס עוז בספר "בין חברים": סגירת מעגל עדינה עם ספרו הראשון
אודי שרבני ממליץ על "לא מעודן", ספר השירה של סיגל בן יאיר
"שלוש משוררות עכשוויות תפסו את עיניי, או את חושיי. שלושתן בשנים הקרובות - או כבר עכשיו - ישתייכו לליגת העל של השירה העברית; חגית גרוסמן, ענת לוין וסיגל בן יאיר. האחרונה הוציאה השנה את ספר הביכורים שלה, "לא מעודן" (הוצאת הליקון).
סיגל היא מה שעיתונאים ומבקרי ספרות מתאמצים לתמצת כ"משוררת קשת יום", וזאת כדי להספיק את מעבר הפרסומות הבא. למה? כי מקצועה הוא מזכירה והיא כותבת על חייה. וזה תופס טוב. אבל רגע, כולנו כותבים, בין היתר, על חיינו. אז מה שונה? שום דבר; קוראים נמשכים לסיזיפיות של תהליך הכתיבה ולסיגל יש מקצוע נוסף בנוסף לכתיבה. אבל רגע, לכולנו מקצועות אחרים, אז מה שונה? שוב שום דבר, רק שסיגל כותבת נהדר.
בעוד הקוראים מוצאים בין הדפים את המלחמה בין שני קטבים אלה - עבודה רגילה וכתיבה; עולם רגיל וכתיבה - בשיריה, אז סיגל, ככותבת, מגישה את הדברים גם כביקורת, גם כהכנעה, וגם "כמו שהם" (האחרון מתבטא בכתיבה אינפורמטיבית, יבשה כביכול). בכך היא לא נשארת רק ברומנטיזציה השבויה בעצמה של האדם הכותב, וכהמשך לוגי לכך- לא מסתבנת רק בהשוואות בין העולם הכתיבתי ל"עולם האמיתי". הנקודה היא שסיגל גם עושה את זה ולא רק. הדיאלוג בשירים הוא בינה לבין העולם. והוא מלחמה מתמדת. השירה שלה, אובדת עצות בעיקר. כפילטר לנו, האנשים, בעולם הזה".
אודי שרבני הוציא לאחרונה את הרומן "למה אתה לא מחייך", בהוצאת מודן.
ירמי פינקוס ממליץ על "דוקטור פאוסטוס" בתרגומו של מאיר ויזלטיר
"המחזה ''דוקטור פאוסטוס', שנכתב על ידי כריסטופר מארלו בסוף המאה ה-16, הוא גרסה נוספת לסיפור עתיק שמתגלגל כבר כמה מאות שנים בתרבות האירופית על אדם שמוכר את נשמתו לשטן. הפאוסט הנודע מכולם הוא כמובן פרי עטו של גיתה - טרגדיה מונומנטלית שכל הכתיבה הגרמנית מאז היכתבה מתייחסת אליה איכשהו.
על רקע כובד-הראש הזה מפתיע לגלות עד כמה פאוסט של מארלו הבריטי הוא חצוף, גס-רוח, ניהיליסט, מנוול לא קטן ובייחוד צעיר; החילוניות שלו חריפה באופן בלתי-שכיח, וממרחק של ארבע מאות שנה היא עדיין מכה בקורא בעוצמה. תרגומו הנהדר של מאיר ויזלטיר מעכש?יו את ד''ר פאוסטוס בעברית נגישה וטבעית, ועם זאת לוכד בתוכו משהו מהניחוח האליזבטני של המקור. התרגום התפרסם בהוצאת אוניברסיטת תל אביב".
ספרו של ירמי פינקוס "בזעיר אנפין" ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד
איל מגד ממליץ על "ילדה גדולה" של עמיחי שלו
"ילדה גדולה", הרומן החדש של עמיחי שלו, הוא בעיני חלק שלישי בטרילוגיה (קדמו לו "ימי הפופ" ו"הנפשיים"), המתארת מגזרים נידחים גיאוגרפיים ומנטאליים בחברה הישראלית. זהו ספר חזק, חשוף וחריף, העוקב אחר צעירה שהחיים אינם מאירים לה פנים, במסע מר ומעיק ללונדון, שלא ממש מחכה לה. החדירה של עמיחי שלו לנבכי אישיותה של הגיבורה שלו נובעת, כך מתרשם הקורא, מהיכרות עמוקה איתה ועם המציאות הפנימית והחיצונית שבה היא פועלת, ומכישרון של סופר שסגנונו המובהק משתכלל וכליו הולכים ומתחדדים מספר לספר.
ספרו של איל מגד, "סוף הגוף", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים