פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיסק און קינג: בדיחות נאצים ומכות רצח ב-"Iron Sky" וב-"The Raid"

      "Iron Sky" משך תשומת לב בגלל הומור הנאצים שלו ו-"The Raid" הוגדר אחד מסרטי האקשן הטובים מזה שנים, אבל שניהם מתקשים להצדיק את הדיבור סביבם

      קיץ 2012 יעמיד במרכז תשומת הלב העולמית כדורגלנים מפולין ומטילי כידון מפרו. בהתאם לזאת, גם שני השמות החמים כרגע בעולם הצפייה הביתית מגיעים מטריטוריות אזוטריות במושגים של עולם הקולנוע – קומדיית הנאצים "Iron Sky" מתגלגלת לעברנו היישר מפינלנד, ומותחן הפעולה "The Raid" הופק בזירה רחוקה עוד יותר מהעין, אינדונזיה.

      למרות בסיסי היצירה הנידחים יחסית שלהם, שני הסרטים הללו השכילו לעורר התלהבות או לכל הפחות סקרנות רבה סביבם – על "איירון סקיי", שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין, פורסמו עשרות ידיעות רק בתקשורת הישראלית; "The Raid", שזכה להקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס, הוגדר אז וגם בהמשך הדרך כאחד מתוצרי הפעולה המשובחים מאז תחילת המילניום.

      בהמשך לכך, השניים נהנו מהפצה מסחרית במדינות רבות, וזכו בהן להצלחה רבה. בישראל זה לא קרה, אבל עתה אפשר לראות אותם בפורמט צפייה ביתי, זאת לפני שהם עתידים לזכות גם בהקרנות סינמטקיות בהמשך הדרך.

      במקרה של "איירון סקיי", הדברת סביבו נבעה קודם כל מאופיו: זוהי קומדיית מדע בדיוני, המתרחשת ב-2018 ומגלה לנו כי הנאצים הקימו בזמנו מושבה בצד האפל של הירח, ועתה עומדים להתקמבק ולהשתלט מחדש על כדור הארץ.

      איירון סקיי (imdb)
      הבעיה: זה פשוט לא מצחיק. מתוך "איירון סקיי"

      נעשו כבר לא מעט סרטים המתמודדים בהומור עם הרייך השלישי וגם כמה וכמה כאלה שמדמיינים כיצד הוא שב לתחייה, אבל זו אחת הפעמים הראשונות שבה משלבים בין שני הדברים. "איירון סקיי", אם כך, הוא ככל הנראה מן החלוצים בז'אנר קומדיות הקאמבק הנאצי, ובטח הראשון בהם שנעשה בערכי הפקה גבוהים למדי, מוקרן בזירות נחשבות בסדר הגודל של פסטיבל ברלין ומגיע לקהל רחב.

      לאור זאת, אפשר להבין מדוע נוצרה מעין מהומה סביב "איירון סקיי", אבל הצפייה בו מגלה כי היא על לא דבר. הבמאי טימו וורנסולה אמנם מקפיד על רמת עשייה נאותה, ומיטיב להוציא לפועל את סצנות הפנטזיה והפעולה כאן, אך זה ממילא לא מה שהוא שם עליו דגש. את עיקר הנפח בסרט תופס הצד ההומוריסטי, ומכאן עולה הבעיה העיקרית שלו – הוא פשוט לא מצחיק.

      לשם השוואה, ניקח את "הדיקטטור", הקומדיה הלא-פוליטקלי קורקטית הגדולה השנייה של השנה, שתגיע כאן לבתי הקולנוע בסוף השבוע. אפשר אולי להתווכח אם ועד כמה היא עוברת את גבול הטעם הטוב והאם בדאחקות שלה יש עוקץ אמיתי או שמא מדובר בפרובקציות ריקות, אבל בדבר אחד אין ספק – היא מספקת בדיחה אפקטיבית אחת לדקה לכל הפחות.

      לעומת זאת, ב"איירון סקיי" יש דמות מוצלחת אחת בלבד וכתוצאה מכך רק בדיחה מספקת אחת: הדמות היא של האסטרונאוט האפרו-אמריקאי שמגיע למושבה העתידנית, והבדיחה היא שהנאצים מאלצים אותו לעבור טרנספורמציה פיזית שתתאים אותו לאידיאל הארי. משעשע לשנייה לראות כיצד הוא הפך צחור כשלג, אבל בכך אוזלת הארטילריה של הסרט. בהתחשב בנושא הפרובוקטיבי שבחר לעצמו, מרשים למדי עד כמה הוא לא מעניין.

      איירון סקיי (imdb)
      בתמונה: רמז לבדיחה המוצלחת היחידה בסרט. מתוך "איירון סקיי"

      הסיבה העיקרית לכך היא שבהתאם לאופנה, בחרו היוצרים לשלב בין הומור נאצים לבדיחות על המפלגה הרפובליקאית. בהתאם לכך, הוא כורך את המזימה הנאצית בקנוניות של נשיאת ארצות הברית ב-2018, המתגלה כהעתק של שרה פיילין. זהו העתק מדויק מדי, שפשוט נראה כמו שחזור של אחד מן החיקויים הרבים שלה, ולכן אין בו שום שאר רוח או עניין. בסיכומו של דבר נראה כי "איירון סקיי" גנב את אחת הדמויות המרכזיות שבו מסרט אחר, ולכן הוא כל כך חיוור.

      בכלל, בניגוד לדמותו של היטלר, שמשנה לשנה רק מספקת עוד ועוד תוכן ליוצרים, הרי שזו של פיילין היא כבר פאסה. "איירון סקיי" קופץ כאן על הרכבת באיחור של שנה לפחות, והניסיון שלו להיתלות בקרון הפשיזם הרפובליקאי רק גורם לו להשתרך מאחור בלי יכולת להגיע לאף תחנה.

      מעבר לכך שתוכנית הפעולה של הסרט מלכתחילה לא היתה מוצלחת, היא גם יוצאת לפועל בצורה צעקנית, מגושמת ולעתים אף מרושלת וחסרת היגיון פנימי: הנשיאה הרפובליקאית הפיקטיבית, למשל, מבססת את כל הדינמיקה שלה מול הנאצים החדשים על האקסיומה ולפיה "אף נשיא אמריקאי לא הפסיד בחירות אחרי שיצא למלחמה". אבל הרי כולם יודעים שג'ורג' בוש האב דווקא נושל מכיסאו לאחר הניצחון במלחמת עירק הראשונה, כך שהאמירה הזו רק מוכיחה כי יוצרי הסרט לא יודעים על מה הם מדברים, ומזל לכל הפחות שנמנעו לשלב בתסריט הצהרות לגבי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

      כיוון שהנחתת הנאצים דווקא בלבה של ארצות הברית רק מזיקה לסרט ואף מחרבת אותו, אפשר לתהות מדוע בחרו יוצריו לעשות זאת מלכתחילה. התשובה ההגיונית ביותר היא שמהלך זה הקנה ל"איירון סקיי" את הנופך הבינלאומי שלו, ובין השאר, איפשר לו לדבר אנגלית ברובו ולהיות כה נגיש לקהלים ברחבי העולם.

      איירון סקיי (imdb)
      מעין תשובה קולנועית ליורו-טראש אירוויזיוני. מתוך "איירון סקיי"

      מבחינה מסחרית אולי זה עבד, שהרי הסרט אכן זכה לחשיפה רחבה, אבל מבחינה אמנותית זה רק הוציא ממנו את הנשמה. למעשה, אפשר אפילו לומר ש"איירון סקיי" הוא מעין תשובה קולנועית לשיר באירוויזיון: מוצר יורו-טראשי מחושב ומאונגלז היטב, שנולד בארץ אירופאית קטנה בתקווה לכבוש את העולם.

      מכאן והלאה, אפשר כבר לדמיין את השלב הבא בכל הקשור לבדיחות רייך שלישי: כיוון ש"המפיקים" כבר עמד על הדמיון בין הטקסיות של מיוזיקלס ושל המפלגה הנאצית, נותר עתה למדינות בסדר הגודל של פינלנד רק לעשות צעד אחד קדימה – לשלוח מטעמן לאירוויזיון שיר קאמפי במתכוון ודובר אנגלית כמובן שיעמיד במרכזו את הצורר וגיבור התרבות.

      "היטלר סופרסטאר" או איך שלא יקראו לשיר הזה אולי לא יתגלה כהברקה מוזיקלית וגם לא יקבל אף דוז-פואה, אבל כפי שהוכיח "איירון סקיי", דבר אחד בטוח – בתקופה שלפני התחרות, לא יפסיקו לדבר עליו.

      איך הקולנוע עוסק בשואה דרך הפנטזיה והסאטירה?

      The Raid (imdb)
      "ביקשתי ממך בפירוש להיזהר לא לשרוט את הדיסק, נכון?" מתוך "The Raid"

      בניגוד ל"איירון סקיי", שבכל זאת צמח מתוך שילוב של מסורות קולנועיות, "The Raid" ממש הגיע משום מקום. הרי אינדונזיה מעולם לא ייצרה להיט אקשן בינלאומי, ולמעשה אף פעם לא הוציאה משטחה מוצר קולנועי עם חשיפה גלובלית משמעותית, כך שמבחינת כל מי שגר מחוץ למדינה, הסרט הזה ממש נחת משמים.

      אך מובן ש"The Raid" לא באמת נולד מוואקום וגם לא התחיל מאפס. הנה הסיפור שמאחוריו, כפי שכבר הוצג מאות פעמים בתקשורת העולמית: לפני ארבע שנים, עבר גארת אוונס הוולשי לאינדונזיה בעקבות אשתו. עד אז, הוא היה סטודנט בדימוס לתסריטאות עם חיבה לסרטי אמנויות לחימה, שנאלץ להרוויח את לחמו בעבודה משרדית שחורה ולחלום בהקיץ על הימים שבהם יישר קו עם גיבורי ילדותו, ג'קי צ'אן וברוס לי.

      כל זה השתנה בעקבות המעבר לאינדונזיה: אוונס ניצל את השהות כדי ליצור סרט תיעודי דל תקציב על אמנות הלחימה המקומית, הסילאט, והתאהב גם בה וגם באחד מן האשפים הצעירים שלה, איקו אוואיס. ב-2009 הוא ביים בכיכובו את סרטו העלילתי הראשון, "Merantau", שזכה להצלחה מינורית ובעיקר התגלה כמדרגה לקראת שיתוף הפעולה השני והמצליח בהרבה שלהם – "The Raid".

      The Raid (imdb)
      "פעם הבאה תחשוב לפני שאתה מחבר את המילה 'אזוטרי' למדינה של 237 מיליון איש, הא?" מתוך "The Raid"

      כמשתמע משם הסרט, הוא עוסק בפשיטה – ליתר דיוק, בהסתערות של כוח ימ"מ על הבניין שבו שורץ סנדק פשע. עד עתה, זה נחשב למעוז בלתי ניתן לפריצה, אבל השוטר שמגלם אוואיס כה מפליא ביכולות ההרבצה שלו, שנראה כי ייתכן ויצליח במשימה הבלתי אפשרית.

      השליטה של הכוכב באמנות הלחימה הזו אכן מרשימה, וכך גם עבודת הבימוי של גארת אוונס ומלאכת הצילום של שותפו מאט פלנרי. שלושתם יחד מייצרים חוויה קצבית, עניינית, עוצמתית ובעיקר אינטנסיבית, כזו המצדיקה את עצם הצפייה בסרט, אך מתקשה לגבות את שלל הסופרלטיבים הנפעמים שהורעפו עליו, למשל "יצירת מופת" או "הסרט שהמציא מחדש את עולם האקשן".

      היו בעבר יצירות מופת שהצליחו להמציא מחדש את העולם הזה, למשל "ניקיטה" של לוק בסון או "שבעה צעדים" של פארק צ'אן-ווק, אך "The Raid" אינו כזה, וזאת משתי סיבות. קודם כל, והדבר נאמר בכל הענווה הדרושה ממי שיתקשה לנצח בקרב סילאט, סצנות הפעולה שבו מעולות אך לא פנומנליות ובטח שלא מחדשות. מעבר לממד המרענן שבעצם הצפייה באינדונזים מדברים בשפתם, קשה לומר שהאקשן כאן אכן מסובב את הראש. לעתים, הוא אף חוטא בקונבנציונליות, ובין השאר משעתק בכמה הזדמנויות את סצינת המהלומות במסדרונות הזכורה מסרט הפולחן של צ'אן-ווק.

      The Raid (imdb)
      "אז יישבנו את הוויכוח לגבי ג'ייקוב ואדוארד?" מתוך "The Raid"

      לא פחות חשוב מכך, בכל הקשור לתסריט, דמויות, תפניות עלילתיות, הקשר חברתי, עולם פנימי, תגמול רגשי, נפח מהותי וכיוצא בזה, אין לו מה להציע. יהיו אולי כאלה שיבואו ויאמרו – "מה זה משנה, העיקר שהאקשן אחלה!", אבל זו היתממות. הרי ב"ניקיטה" ו"שבעה צעדים" למשל, היו רגעי פעולה נשגבים, אבל גם הרבה יותר מזה, ורק כתוצאה מכך היה להפ כל כך הרבה כוח.

      אם כך, "The Raid" מהנה למדי אבל גם מאכזב בסופו של דבר. עם זאת, את נימת האכזבה ממנו צריך לסייג באמירה שאולי על מסך גדול זה ייראה אחרת. קשה להאמין כי גם אז נקבל את הסרט המושלם שהובטח לנו, ובכל זאת, הרי הביקורות המשתאות עליו נכתבו לאחר הקרנה בפורמט כזה, כך שאולי באמת רואים בו דברים שהולכים לאיבוד בצפייה ביתית.

      גם מבחינת הצופה הישראלי, הדיון הזה לא יישאר בשדה התיאורטי: "The Raid" אמור לזכות במהלך שלושת החודשים הקרובים להקרנות בלפחות בשניים מן הסינמטקים המקומיים, ואז אפשר יהיה לחזור לדיון מחודש ומושכל בשאלה אם מדובר באחד מסרטי האקשן הגדולים בכל הזמנים או בסתם מותחן פעולה משובח. במידה ומילים לא ישכילו להכריע את הפולמוס, תמיד אפשר יהיה לפתור אותו בקרב סילאט.

      איזה סרט אתם רואים בצפייה ביתית? ספרו לו בפייסבוק