הסיפור מאחורי אלבום סולו הכי שנוא של ג'ון לנון

גם ב-2012, יותר מ-30 שנה אחרי הרצח של ג'ון לנון, עוד אפשר לראות נערים ונערות גדלים לאורו, צועקים שינוי, מבקשים לתת צ'אנס לשלום, בזים לממסד, מדליקים נרות של תקווה. גם בעידן קפיטליסטי, ממוחשב, מנוכר וציני, לנון עדיין נחשב – לצד ובלי קשר להיותו מנהיג הלהקה הגדולה בכל הזמנים - כסמל של אמת, דמות הרודפת צדק ומבקשת שלום. זה דימוי תמים שאינו חף מילדותיות או מפוזה, אבל בזה גם סוד קסמו. כולם מכירים את קלאסיקות המחאה של לנון, "Give Peace a Chance" ההמנוני ו-"Working Class Hero" שהוא כמו אגרוף בבטן של המציאות, אבל ממרחק השנים – והן מצטברות כבר ל-40 – מעטים הם אלו המכירים היום את "Some Time in New York City", האלבום הפוליטי והחריף ביותר שהוציא לנון ב-1972 עם יוקו אונו, וללא ספק גם הפחות אהוד מכל אלבומיו בימי קריירת הסולו שלו.

לנון ויוקו, שהתחתנו ב-1969, הספיקו עוד בימי הביטלס להוציא לפועל רעיונות מוזיקליים ואמנותיים, כמו גם פוליטיים, בדמות שלושה אלבומי מוזיקה ניסיונית ואלבום הופעה אחד עם להקת הליווי שלהם, שזכתה לכינוי "הפלסטיק אונו בנד" – כשם כל ההרכבים שילוו אותם לאורך הקריירה. לאחר פירוק ארבעת המופלאים ב-1970 (לנון עזב את הביטלס מעשית עוד קודם), הוציא לנון שני אלבומי מופת, נקודות ציון בקריירה שלו וברוק העולמי בכלל – "John Lennon/Plastic Ono Band" (שכלל למשל את "Mother" ואת "'גיבור מעמד הפועלים") ושנה לאחר מכן - "Imagine" המצליח (שכלל, לבד משיר הנושא, גם את "Jealous Guy" הנפלא).

ואז, בקיץ 1971, הם עזבו את לונדון האפרורית לניו יורק הרועשת מאוד באותם ימים של ראשית שנות השבעים, ואם להיות ספציפים – אל הגריניץ' וילג', מקום משכנם של ההיפים והבוהמיינים, האמנים ובעיקר - האקטיביסטים. עם הגיעם לשם הם יצרו קשרים עם כמה מהבולטים שבהם, ובראשם ג'רי רובין ואבי הופמן, פעילים מרכזיים בתרבות הנגד שפרחה בניו יורק ומחתה כלפי מלחמת וייטנאם, גזענות, אלימות משטרתית ובעצם מה לא. לנון התאהב בניו יורק. "הייתי צריך להיוולד בניו יורק, הייתי צריך להיוולד בווילג'! זה המקום אליו אני שייך", סיפר בראיון. המפגש עם העיר מתועד בשיר הנושא, מהקטעים החזקים יותר באלבום. למעשה, לנון נשאר בארצות הברית עד למותו בדצמבר 1980, ולא חזר עוד לגור בבריטניה.

בעידודם של חבריהם החדשים, התפרצה אצל לנון ויוקו תשוקה שבערה בהם משכבר הימים, והם התחילו לכתוב שורה של שירים בהשפעת האירועים הפוליטיים המסעירים של התקופה כמו גם על בעיות חברתיות כלליות – המהומות בכלא אטיקה, מלחמת הממסד האמריקאי השמרני בפעילי השמאל הרדיקלי, שובניזם, הנוכחות האנגלית בצפון אירלנד ועוד. הדברים הגיעו לידי כך שה-FBI הפרנואידי החל לבלוש אחרי בני הזוג ולתעד כל תנועה שלהם, מחשש שהם יוזמים קונספירציה נגד הממשל. גם רשויות ההגירה החלו לפעול נגד השניים.

"בסך הכל, במבט מאוחר זה אלבום קצת עצוב", קובע אורי משגב, עיתונאי, מומחה לביטלס ומייסד סדרת ההרצאות של "האקדמיה לביטלס" באוזןבר בתל אביב, "ולא רק בגלל שזה האלבום החלש ביותר של לנון אלא בגלל שבאמת יש משהו נוגע ללב בעמדה שלנון נלכד בה באלבום הזה. מצד אחד הוא נרדף כבר בידי רשויות ההגירה, מאוהב עד עמקי נשמתו גם ביוקו אונו וגם בסצינה הפוליטית-רדיקלית של אותם ימים, אבל צריך להבין שהוא לא היה הוגה דעות מעמיק או אידאולוג סדור. בעיני זה אלבום שמציג אותו כקופירייטר פוליטי, אבל אין לו מטען מלודי – אותה לנוניות מוזיקלית שליוותה אותו תמיד - ולכן השירים באלבום כולו נתפשים כפלקט פוליטי ללא מצע רעיוני או מוזיקלי".

ומה הוצג על הפלקט הפוליטי? בדצמבר של אותה השנה, למשל, כשבאמתחתם כבר כמה שירים חדשים, גויסו השניים למחאה נגד כליאתו של ג'ון סינקלייר – פעיל פוליטי רדיקלי, חבר "הפנתרים הלבנים" ומשורר שלמשך זמן מה היה חלק מהחבורה שסבבה את להקת הפרוטו-פאנק הניו יורקית החלוצית MC5. סינקלייר היה על הכוונת של הרשויות תקופה ארוכה, עד שסוכן משטרתי סמוי הגיע אליו בשלהי 1969 והתחנן שימכור לו סמים. הוא סירב לעשות זאת עד שנשבר לו לבסוף, ונתן שני ג'וינטים עלובים לאותו סוכן כדי שיעזוב אותו בשקט – ואז תפסו אותו השוטרים שרק המתינו לכך. סינקלייר הורשע ונגזרו עליו עשר שנות מאסר, מה שקומם מאוד את הפעילים החברתיים בווילג', שטענו שמראש כי היה מדובר במשפט פוליטי.

לנון, שבעצמו נעצר בעבר על עבירות סמים, התחבר לסיפור וכתב המנון למחאה, הנושא את שמו של מושאה. מאוחר יותר סיפר כי "הם פשוט רצו שיר על ג'ון סינקלייר. אז כתבתי אחד. אבל אני לא כל כך אוהב כתיבה בהזמנה. לא הייתי עושה זאת שוב". השיר בוצע בעצרת תמיכה מיוחדת בסינקלייר שנערכה במישיגן בדצמבר 1971, תחת הכותרת "Ten for Two" (כלומר, עשר שנות מאסר על שני ג'וינטים) כשגם אותו ג'רי רובין משתתף על הבמה. שלושה ימים לאחר המפגן המרשים, שכלל השתתפות של אייקונים נוספים – פיט סיגר, סטיבי וונדר ואלן גינסברג, למשל – שוחרר סינקלייר במפתיע, לאחר שבית המשפט העליון במישיגן קבע שחוקי הסמים במדינה מנוגדים לחוקה. הוא לא שכח להתקשר ללנון ויוקו להודות להם, זמן קצר לאחר ששוחרר.

שיר אחר שנכתב באותה התקופה – "Angela", התייחס לאנג'לה דיוויס, פעילה אפרו אמריקאית רדיקלית שנחשדה במעורבות בחטיפה ורצח של שופט שדן בעניינם של כמה מחברי "הפנתרים השחורים". פעילי הווילג' גילו כלפיה אהדה רבה וטענו כי גם במקרה זה נערך משפט פוליטי. מיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס, הקדיש לה בעצמו את השיר "Sweet Black Angel", שהופיע באלבום המופת של האבנים המתגלגלות מאותה השנה – "Exile on Main St.". בהמשך אותה השנה היא זוכתה מכל חשד.

בשלב זה לנון ואונו כבר החלו להתכונן להקלטת האלבום, שכלל בסך הכל עשרה שירי מחאה, רובם נכתבו במשותף, אם כי לנון היה כמובן בכל מקרה הגורם הדומיננטי ביצירה. הם הזמינו את המפיק הגאון והמטורלל - ושנים אחר כך גם הרוצח המורשע - פיל ספקטור, שכבר עבד עם לנון בשני האלבומים הקודמים וגם הפיק את האלבום האחרון של החיפושיות, "Let it Be". כלהקה הם צירפו להקה מקומית בשם "Elephant's Memory", שזכתה לתהילה מצומצמת בזכות כמה שירים שתרמה לפסקול סרט הפולחן "קאובוי של חצות". כמובן, שבהיותה להקת הליווי החדשה של לנון, שונה שמה ל-"Plastic Ono Elephant's Memory Band".

קונספט המחאה האקטואלית זכה להתממש בעטיפה שעוצבה בצורת עמוד ראשי של עיתון, בהשפעת העיצוב של "הניו יורק טיימס", כשבמקום ידיעות מופיעות מילות השירים לצד תמונות וסיסמאות פוליטיות. למעלה בצד שמאל מופיעה תמונתו של ספקטור בתוך תפוח עם הכתובת "להכיר אותו זה לאהוב אותו", ומתחת לזה נכתב "The Ono News That’s Fit to Print", שיבוש של המשפט "החדשות היחידות הראויות לדפוס". הקלטות האלבום הסתיימו להן בדיוק ב-20 במרץ 1972 – יום הנישואין השלישי של הזוג לנון-אונו.

השיר שנבחר להיות הסינגל הבולט מהאלבום הוא גם השיר הפותח, ואולי הלהיט היחידי מתוכו – "Woman is the Nigger of the World". שיר המחאה הפמיניסטי עם הסקסופון הדומיננטי, שנכתב בהשראת משפט שיוקו אמרה בראיון שלוש שנים לפני כן כדי לתאר את סצינת המוזיקאים השובניסטית של לונדון, הצליח כמובן להרגיז רבים בשל השימוש במילת ה-N האסורה. לנון לא נבהל והסביר שהנשים נמצאות בתחתית שרשרת המזון ללא קשר לגזעים ותרבויות, ולהגנתו אף יצאו דמויות בולטות מהקהילה האפרו-אמריקנית. כך למשל הסנאטור מקליפורניה רון דלומס כתב באותה עת בתגובה לשיר: " אם אתה מגדיר 'כושי' כמי שכל אורח חייו מוגדר בידי אחרים, שההזדמנויות שלו מוגדרות על ידי אחרים, שתפקידו בחברה מוגדר על ידי אחרים - אז החדשות הטובות הן שלא צריך להיות שחור באמריקה כדי להיות 'כושי' בחברה שלנו. רוב בני האדם באמריקה הם 'כושים'". בהופעה מפורסמת בטלוויזיה נימק לנון את העומד מאחורי השיר ואף ביצע אותו, בעוד המנחה דיק קאווט, נאלץ להתנצל מראש בפני הקהל, למקרה שמישהו ייפגע.

מיד אחרי השיר הזה מופיע עוד שיר פמיניסטי, מופשט יותר, בביצוע יוקו אונו – "Sisters, O Sisters", ובו היא קוראת לאחיותיה להתאחד כדי לבנות עולם טוב יותר. בשירים הללו, כמו גם ברבים מהאחרים, בולטות מבין המילים קלישאות רבות, לצד מאפיינים מוזיקלים שלא הזכירו את הלחנים הגאוניים של לנון מהשנים שלפני כן, מה שהוביל לאכזבה רבה בקרב הקהל והמבקרים. לנון, על כל פנים, הזדהה עם המאבקים הללו בכל לבו. "הם בהחלט היו רדופים פוליטית ברמת מעקב וציתות יומיומי. במצב כזה אתה בהחלט זכאי להיקרא גיבור מחאה", מסביר משגב. "כן, הייתה ללא ספק אותנטיות בהזדהות שלו עם המסרים האנטי מלחמתיים והאנטי ממסדיים".

לאחר הפמיניזם, הנושא הבא שקיבל התייחסות באלבום הוא יחס המדינה לאסירים. השיר השלישי, "Attica State", נכתב בהשראת המהומות שפרצו בכלא אטיקה בספטמבר 1971, שם לקחו אסירים סוהרים כבני ערובה בדרישה לשפר את תנאיהם, ולאחר משא ומתן שפוצץ הוזמנו כוחות משטרה גדולים להשיב את הסדר על כנו – מה שעלה בהרבה אי סדר בדמות 39 הרוגים, חלקם סוהרים וחברי סגל הכלא, ואחרים אסירים שלא היו מעורבים במרי. הפרשה, שנקשר בה גם גוון של גזענות, זכתה לתהודה גדולה בתקשורת ובתרבות האמריקאית. צחוק אכזרי במיוחד של הגורל ישלח כעבור שנים לאותו הכלא את מארק דיוויד צ'אפמן, רוצחו של לנון. אחרי "אטיקה סטייט" מגיע שיר נוסף שמתייחס לכלא, שוב בביצוע אונו – "Born in a Prison".

הנושא המשמעותי הנוסף באלבום היה הסכסוך בצפון אירלנד בין המקומיים לבין רשויות החוק האנגליות. לנון אמנם נולד באנגליה, אבל סבו וסבתו הגיעו לליברפול מאירלנד כרבים מתושבי ליברפול באותה עת, והורישו לו מעט דם אירי בעורקיו. לבד מזאת, הוא אהב מאוד את נופיה של אירלנד וכמובן הוטרד מהסכסוך האלים. "אני רבע אירי או חצי אירי או משהו כזה, ומזמן, הרבה לפני שכל הבלאגן התחיל, אמרתי ליוקו שכשנפרוש נעבור לשם - ולקחתי אותה לאירלנד", סיפר ב-1971. כמחווה למאבק האירי הוא כתב שיר מחאה חריף במיוחד בסגנון אירי נגד האנגלים בשם "The Luck of the Irish", אחד השירים היפים הבודדים העומדים בזכות עצמם באלבום – עד שיוקו אונו נכנסת לתמונה במעין פזמון הזוי. את מעט התמלוגים מהשיר תרם לנון לארגון המחתרת האירית, ה-IRA.

אל השיר הזה הצטרף השיר האחרון שנכתב לאלבום, בעקבות אירוע שרק התרחש – "יום ראשון הארור", הוא ה-"Bloody Sunday" המפורסם. האירוע, בו ירו למוות חיילים בריטיים ב-14 מפגינים אירים-קתולים לא חמושים, רבים מהם צעירים, במהלך צעדה למען זכויות אדם בשכונת עוני בעיר דרי שבצפון אירלנד, זעזע רבים ברחבי העולם, בפרט את תושבי האי הבריטי, והיווה נקודת מפנה בסכסוך במדינה שהגיע לסיומו רק כעבור 30 שנים רוויות אלימות. הזעזוע מהאירוע לא פסח גם על המוזיקאים, לרבות כמובן השיר המפורסם "Sunday Bloody Sunday" של U2 שיצא ב-1983, אך ללא קשר אליו, כלל כאמור לנון שיר באותו השם באלבומו. במקביל הוציא באותה תקופה גם חברו-אויבו של לנון לביטלס, פול מקרטני, את שירו הראשון עם להקת Wings, שנקרא "Give Ireland Back to the Irish" ונכתב בעקבות אותו האירוע, ואף נאסר להשמעה ב-BBC בשל תכניו.

את "Some Time in New York City" סוגר שיר שאונו כתבה, הלחינה ושרה בעצמה, האחרון מבין שלושה כאלה באלבום, בשם "We’re All Water". למרבה הפלא, זה דווקא אחד השירים המוצלחים באלבום. על מצע רוקבילי, מציגה אונו דמויות מנוגדות מעולם התרבות הפופולרית וטוענת כי בעצם אין כל כך הבדל בין בני האדם, אם בוחנים את דפיקות הלב, אוספים את דמעותיהם או בוחנים את החיוכים שלהם. בבית הראשון, למשל, שרה אונו שורה שהצליחה להרתיח רבים: "לא יהיה כזה הבדל בין יושב הראש מאו וריצ'רד ניקסון, אם תפשיט את שניהם". הדימוי המשעשע הזה אף קיבל המחשה ויזואלית בעטיפת האלבום, אך צונזר ברחבי ארצות הברית. לבד מזאת, בין אזכורים למלכת אנגליה, מרילין מונרו והאפיפיור היא מזכירה באופן דומה במילה גם את "מנסון", הוא צ'רלס מנסון, מנהיג הכנופיה ההיפית האכזרית שרצחה וקראה למלחמת גזעים בהשפעת שירי האלבום הלבן של הביטלס (הקורבן המפורסם ביותר של "המשפחה" הייתה שרון טייט, אשתו ההרה של הבמאי רומן פולנסקי). אמנם זו אונו שכתבה ושרה, אבל זו ככל הנראה ההתייחסות המוזיקלית היחידה לרוצח שהופיעה באלבומים של ארבעת החיפושיות לשעבר. יצוין, כי משפטו של מנסון הסתיים חודשים ספורים לפני שבני הזוג הגיעו לניו יורק, וההחלטה להמתיק את עונשו ממוות למאסר עולם, בעקבות ביטול עונש המוות בקליפורניה, התקבלה ממש בעיצומן של הקלטות האלבום, כך שהטראומה הייתה עדיין טרייה מאוד.

השיר הזה, ומיקומו, ואולי בעצם האלבום הזה בכלל, מדגימים יותר מכל את המקום החשוב של אונו, אהבתו הגדולה של לנון, ביצירתו – לטוב ולרע. היא נוכחת, שותפה ביצירה וגם בביצוע, ולא פחות - משפיעה כמודל פוליטי. "בעיני זה שיח מיושן להאשים את יוקו אונו בכל דבר", אומר משגב. "היא גאלה אותו, היא הייתה המוזה שלו וקשה לדמיין את חייו מהרגע שפגש אותה ועד יומו האחרון. קשה לדמיין אותו בלעדיה - אבל היא לא מוזיקאית גדולה ואף פעם לא הייתה. באלבום הזה היא בוודאי לא מצליחה למשוך אותו למעלה אבל גם הוא לא הצליח לעשות זאת".

ל-"Some Time in New York City" צורף אלבום בונוס, "Live Jam", שכלל שני שירים ממופע צדקה שקיימו לנון ואוקו בלונדון ב-1969, בליווי ג'ורג' הריסון, אריק קלפטון, קית' מון (המתופף האגדי של The Who) ורבים אחרים, כשכולם זוכים לקרדיט בשמות בדויים (ג'ורג' הריסונג, דרק קלפטו וקיף ספון, בהתאמה) ועוד שלושה קטעים מהופעה משותפת בניו יורק עם פראנק זאפה ולהקתו המפורסמת "The Mothers of Invention", כשבקהל נוכח הפטרון הגדול של הסצנה, אמן הפופ-ארט אנדי וורהול.

לנון שגם כך מיעט בהופעות עוד מהימים שהביטלס העדיפו להשקיע בעבודת אולפן על פני מסעי הופעות אינסופיים, ויתר על כך גם הפעם כמעט לגמרי. את מעט מאמצי הקידום חתם בשני מופעים באותו הערב במדיסון סקוור גארדן, במסגרת מופע צדקה שכל תרומותיו הוקדשו לבית ספר לילדים פגועי נפש, ובו הופיעו גם רוברטה פלאק וסטיבי וונדר, בין היתר. צמד המופעים, שתועד בסרט ובאלבום ההופעה "Live in New York City" שיצא רק לאחר מותו של לנון, היו למעשה הופעותיו המלאות האחרונות של לנון אי פעם, והוא לא ישוב לכך אף לא פעם אחת בעשור האחרון של חייו. השיר האחרון באותה הופעה היה, למתעניינים, Give Peace a Chance. מאוחר יותר הוא יספר למגזין ה-NME שבהופעה הוא ניגן "את המוזיקה שהוא הכי נהנה ממנה מאז ימי ראשית הביטלס", יותר מעשור לפני כן.

אבל הביקורות קטלו את האלבום. לצד הערכת התעוזה שבהוצאת אלבום כה פוליטי וחסר שירי אהבה רכים שלנון כה היטיב להוציא בעבר, טענו נגדו שהוא פלקטי וחסר עומק מבחינת המילים כמו גם מבחינת הלחנים, ובעיקר – חסר את הגאונות של לנון, שהייתה נוכחת בכל דבר שעשה לפני כן. גם מבחינה מסחרית, האלבום כשל לחלוטין, ואף לא שיר אחד ממנו הצליח להשתחל לרשימת השירים הגדולים באמת של לנון, כמו גם לכמעט אף אחד מאוספי הלהיטים הרבים שיצאו לו לאחר מותו. הוא הוציא בחייו עוד ארבעה אלבומים נוספים, רק אחד מתוכם – האחרון – בשיתוף עם אונו. גם אם לנון לא נטש לחלוטין את עמדותיו, יצירותיו הבאות, ברובן, היו הרבה פחות פוליטיות במובן המובהק של המילה.

משגב אף קובע נחרצות, שעם כל אהבתו ללנון, "זה אלבום בלי שירים טובים. אפילו הסינגל המצליח שלו הוא סלוגן נהדר אבל אין מאחוריו באמת שיר". לדבריו, "האלבום הזה נקטל גם בזמנו ובניגוד לתחושת הרדיפה של לנון הוא נכשל בצדק. זה לא אלבום שמגיע לרמה המוזיקלית שהוא הפגין בביטלס או אחרי זה לבד. הדברים צריכים להיאמר. ללנון תמיד הייתה יכולת התאוששות וכבר האלבום הבא שלו הוא בליגה אחרת לגמרי עם רעיונות אחרים שבגללם הוא הגדול מכולם".

סיפורו של האלבום הזה הוא מתסכל גם בראי התקופה בה הוא נוצר. היה זה אלבום היפי, דווקאי, בתרבות משתנה שמתפכחת אט אט משנות ה-60 ומתבגרת, מחפשת כיוונים חדשים וגם מתמסדת אט אט. לנון, איש אוונגרד ככל שיהיה, כבר לא עמד בראש המחנה ונראה היה כי הוא עצמו הלך לאיבוד בתוך החזון הנפלא והתמים שלו. האנרגיות ורוח החיים ב"Some Time in New York City" מציתות חדוות שינוי אמיתית, אם כי גם פשטנית. בעולם ציני, יש לזה כבר פחות ופחות מאמינים. בכל זאת, אם תחפשו, תוכלו עדיין לראות אותם, נערים ונערות הגדלים לאורו, צועקים שינוי, מבקשים לתת צ'אנס לשלום, בזים לממסד, מדליקים נרות של תקווה. הם יאהבו את האלבום הזה.

מה אתם חושבים על האלבום של לנון ואוקו? ספרו לנו בפייסבוק