ג'ון גודמן בן 60: התפקידים הטובים ביותר של השחקן

תשע עונות ברשת טלוויזיה ארצית הן מה שהפכו את ג'ון גודמן משחקן קולנוע מוכר לדמות בלתי נשכחת בטלוויזיה האמריקאית. אמנם רוזאן בר היתה מרכז העולם של "רוזאן", מאותם סיטקומים שלא ברור איך הם החזיקו מעמד זמן כה רב בטלוויזיה הישנה של האייטיז-ניינטיז, אבל לג'ון גודמן היה חלק בהצלחה של התוכנית. הוא גילם את בעלה של רוזאן, דן קונר, האיש שתמיד היה שם רק כדי שהיא תתייחס אליו כאילו אינו קיים. הוא לא היה הבעל הטוב בעולם וגם לא האב הטוב ביקום, אבל בעולם של רזים ויפים, דן קונר היה מישהו שאנחנו לא רואים ביומיום, ולא מישהו שנמצא שם רק כי הוא בטלוויזיה.

המחווה הקומית למותחני אימה סוג ב' בכיכובו של גודמן נשכחה עם השנים – היא מלכתחילה לא הבטיחה לעצמה מעמד קאנוני, ואז הגיעו סרטים נוצצים ומושקעים יותר בז'אנר ובכלל דחקו אותה הצדה. אולם, מי שזוכר את "ארכנופוביה" ובעיקר מי שצופה בו שוב נוכח כי מדובר במעדן, והוא מייצג נאמנה את הימים היפים שבהם גם בסוגות פנטסטיות עוד עשו מוצרים קטנים וחסרי יומרה שכאלה.

אחת הסיבות המרכזיות לכוח של הסרט היתה הופעתו של גודמן כמדביר המוביל את המאבק האנושי בעכבישים שמאיימים לחסל את תושביה של עיירה אמריקאית קטנה. זו היתה תצוגה מלאת קסם ומעוררת הזדהות, שהאמינות שבה סימלה היטב את מה שתמיד היה סוד כוחו של השחקן הכל-אמריקאי: העובדה שהוא כוכב קולנוע שנראה ומתנהל כמו ספק שירות כחול צווארון.

אמנם הקשר המקצועי ביניהם ניתק בשנים האחרונות ומעט השכיח זאת, אבל עד לא מזמן היה ג'ון גודמן אחד משחקני הבית של האחים כהן. הם העניקו לו ב"בייבי אריזונה" (1987) את אחד מתפקידיו הקולנועיים הגדולים הראשונים, והם גם שמרו לו נאמנות בעשור וחצי שלאחר מכן, וליהקו אותו לכמה מסרטיהם הטובים ביותר, למשל "הקפיצה הגדולה", "אחי, איפה אתה?" וכמובן "ביג לבובסקי".

השילוב בין כישורי עיצוב הדמויות של הקולנוענים ויכולות המשחק של גודמן הפכו את התפקידים הללו לבלתי נשכחים, ובכל זאת, יש הופעה אחת אצל האחים כהן שעולה עליהם: זו ב"ברטון פינק" (1991), שבה גילם את שכנו המסתורי של הגיבור לחדרו במלון.

גודמן ניצל את הדמות הזו כדי לחשוף באופן נדיר את צדו האפל, ועשה זאת באופן מהפנט, שמרחף על פני מי שראה את הסרט גם שנים לאחר הצפייה. בין השאר, זה קרה הודות לסצינת הסיום, שבה נתן השחקן את אחד מן הביטויים הקולנועיים הטובים אי פעם למושג "גיהנום על פני אדמות". בעקבות התצוגה שלו, אף אחד כבר לא היה יכול לשלול את קיומו של השטן.

לפעמים יש ליהוקים שלא צריך להיות איש מקצוע בשביל לחשוב עליהם. כל צופה בר דעת, למשל, הבין בעצמו כי פירס ברוסנן יהיה חייב לגלם בשלב מסוים את ג'יימס בונד. בהתאם לזאת, ברגע שנודע על הפקת הגרסה הקולנועית של סדרת האנימציה הקלאסית "הפלינטסטונס", היה ברור כי ג'ון גודמן מושלם לתפקיד גיבורה פרד, שבהשוואה ל"רוזאן" נראה כמו הגרסה הקדמונית של השחקן.

ואכן, כך היה. גודמן קיבל את התפקיד והיה אחראי במידה רבה להצלחה האמנותית והכלכלית של הסרט, שגם זכה בהמשכון טוב הרבה פחות. הכוכב נכנס לעורו של פרד בצורה כה משכנעת, שבכל פעם שזעק " יאבא דאבא דו", הצופים הרגישו כאילו הם חיים בתקופת האבן.

קולו מלא הרוך אך הרועם ובכל במקרה הייחודי והמרשים של גודמן הפך אותו למדבב מבוקש. כשותף מלא לשגשוג עולם האנימציה, הוא זכה בשני העשורים האחרונים לדבב שלל סרטים שכאלה. בין השאר, תרם את קולו גם לשני להיטים של פיקסאר – "מכוניות" (2006), שבו פחות הותיר חותם, ו"מפלצות בע"מ", שבו יצר את אחת הדמויות היפות בדברי הימים המפוארים של האולפן. הכוונה כמובן היא לסאלי, המפלצת הכחולה וטובת הלב, שבדיוק כמו גודמן, מסתירה טוהר ועדינות מאחורי המראה המאיים שלה.

בעוד שנה צפוי להגיע סרט ההמשך של "מפלצות בע"מ", עוד פעם כמובן בכיכובה של הדמות הנהדרת. כל הילדים שגדלו עליה ונהגו לחבק לפני את השינה את בובות הצעצוע בדמותה יוכלו עתה לפגוש אותה שוב בבגרותם ולגלות כי לא פג הקסם שלה ושל גודמן.

אובר-דרמטיות היא לא משהו שב"בית הלבן" לא ידעו להפוך לגאונות, אבל ברגע שבו ג'ון גודמן נכנס לנעליו של גלן אלן, מנהיג הרוב הרפובליקני, ומגיע עם צוותו לבית הלבן, אפשר לשמוע את אבק המערבונים ברקע: זה הולך להיות חתיכת דו-קרב.

ג'ון גודמן הוא הדמות שארון סורקין, יוצר הסדרה, רצה כרפובליקני: שמן, מבטא דרומי, נראה כמו אחד שתומך באחזקת נשק ("הוא נגד תקופת המתנה לרימוני יד", אמר עליו בציניות ג'וש ליימן) וממהר להפציץ כל מה שזז.

אבל סורקין היה חכם מספיק כדי להבין שאתה לא מביא את ג'ון גודמן כדי שייראה כמו בדיחה, טעות שביצע עם דמותו של המושל ריצ'י במירוץ הבחירות של העונה השלישית והרביעית; כשג'ון גודמן נכנס למסיבת העיתונאים הראשונה בדמותו של ווקן, שהושבע לנשיא אחרי חטיפת בתו של הנשיא בארטלט, מסתכלים עליו עובדי הבית הלבן ומעניקים לו את התואר החשוב באמת: "הוא נראה נשיאותי". סמכותיות, כריזמה והרגשה שמשהו מעניין קורה פה: כל מה שג'ון גודמן הביא לעולם המשחק, בעצם, נמצא בתפקיד הזה.

לעבוד עם דיוויד סיימון זו פריבילגיה ששחקן ברמה של גודמן ראוי לה, והוא החזיר לו עם אחת הדמויות הבודדות ב-"Treme" שבאמת שווה צפייה בסדרה האיטית ואף מתישה הזו. גודמן מגלם את קרייטון ברנט, דמות המבוססת על הבלוגר אשלי מוריס, שהיה מעריץ של סיימון ו"הסמויה" והשניים הכירו בעקבות בלוג שכתב מוריס על הסדרה.

סיימון התוודע למסירותו של מוריס לניו אורלינס, הסדרה שבמרכז "Treme" וכך נולדה דמותו של גודמן, שכרגיל מגלם אותה בהתלהבות מדבקת. הבונוס: הוא נשוי לדמותה של מליסה ליאו בסדרה, שדרוג עצום מלהיות נשוי לרוזאן.

מישל הזנוויציוס קימבק בסרטו זוכה האוסקר לא רק את העידן האילם, אלא גם את הקריירה הקולנועית של גודמן. זה, לאחר כעשור שחון שבו לא גילם תפקידים ראויים של דמויות בשר ודם, זכה סוף כל סוף להזכיר איזה שחקן משובב לב הוא.

גודמן עשה זאת דרך דמותו של מנהל האולפן, שאמנם היה לה זמן מסך מועט יחסית, אבל השתתפה בכמה מן הסצינות החשובות בסרט – כולל זו האחרונה. השחקן זכה בה לזעוק את משפט הסיום של "הארטיסט" - "אקשן!"- שסימל את העובדה כי הסוף שלו הוא בעצם רק ההתחלה.

בהתאם לכך, אפשר לקוות ולהאמין כי גם יום הולדתו השישים של השחקן אינו מסמל את הקרבה לסוף הקריירה שלו, אלא דווקא את ההתחלה החדשה שלה. הביטו בחיוך הרחב של גודמן, והבינו כי הטוב מכל עוד לפנינו.

באיזה תפקיד הכי אהבתם את ג'ון גודמן? ספרו לנו בפייסבוק