"זה הבן שלי": אדם סנדלר מוכיח שעדיין יש לו את זה

      עם הגבר לקיר, הקומיקאי הוותיק לא בחל בשום אמצעי כדי להפוך את הקומדיה החדשה בכיכובו לפרועה בקריירה שלו – וזה מצליח לו, ועל הדרך גם משיב לילדים הרעים את מעמדם

      אבנר שביט

      השנה האחרונה היתה הקשה בחייו המקצועיים של אדם סנדלר. לא רק שקבע שיא שלילי במועמדויות לפרס הראזי ולא רק שספג עקיצות תקשורתיות חריפות במיוחד, אלא שסרטו הלפני-אחרון, "ג'ק וג'יל", גם ספג כישלון בקופות, אף שהיה מסחרי ופופוליסטי לחלוטין.

      לאחר רצף נדיר וארוך שנים של הצלחות מסחריות, פתאום גם הצופים הפנו לקומיקאי עורף, ולראשונה נוצרה תחושה שכל העולם נגדו. כתוצאה מכך, לסרטו הטרי "זה הבן שלי" הוא הגיע במצב חסר תקדים מבחינתו – לא במסלול נסיקה כרגיל, אלא דווקא עם הגב אל הקיר ובעיקר עם חובת ההוכחה. לפתע, התשובה לשאלה "האם לסנדלר עדיין יש את זה?" כבר לא נראתה מובנת מאליה. אמנם אפילו בהוליווד מותר למעוד, אבל שני כישלונות בשנה אחת כבר דוחפים אותך לצד הלא נכון של הגבול בין "כוכב" ו"כוכב עבר".

      הסיטואציה הגבולית הזו באה לידי ביטוי ב"זה הבן שלי", שבו סנדלר מגלם מה שנראה כגרסה מוקצנת של מה שעלול לקרות לו אם ימשיך בקצב הזה. ליתר דיוק, הבדרן נכנס לעורו של דוני, רודף שמלות גס רוח שהתפרסם בשנות השמונים הודות להישגיו יוצאי הדופן בלימודים: הוא השכיל להשכיב את מורתו ואף להכניס אותה להריון כבר בכיתה ח', וזאת לתשואות בני כיתתו ואמריקה כולה.

      אמריקה הפכה אותו גם לגיבור תרבות, אך מובן כי התנכרה לו במהרה, וכך עשה גם בנו, פרי אהבתו האסורה, שנטש אותו בגיל 18 והותיר אותו להתבוסס לבדו בחובותיו. אלה הלכו והצטברו, וכדי לשלם אותם סוף כל סוף ולהימנע מריצוי עונש מאסר, נותרה לנחלת העבר רק ברירה אחת: לאתר את צאצאו, שהפך לצעיר מצליח ואמיד, ולחדש עמו את הקשר כדי לסחוט ממנו את המזומנים. כל זה קורה בדיוק כמה ימים לפני חתונתו של הבן, מה שכמובן מעצים את מגוון האפשרויות הדרמטיות והקומיות.

      (תוכן מקודם)

      השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

      בשיתוף Foody
      לכתבה המלאה
      אבא סטלן, בן מליין. אדם סנדלר ואנדי סמברג ב"זה הבן שלי"

      המפגש המחודש בין הדמויות מלמד כי כמיטב המסורת הקולנועית, התפוח נפל רחוק מן העץ: בשעה שדוני הוא גבר משולח רסן, הדוניסט ומלא שמחת חיים שמעולם לא חשב צעד אחד קדימה, בנו מתגלה כמגה-חנון, שהקפיד להבטיח לעצמו את עתידו הכלכלי בגיל צעיר, ומרוב מחשבות על העתיד, אף פעם לא השכיל להפיק הנאה ממה שיש להווה להציע.

      העימות ביניהם הוא לא סתם התנגשות משפחתית, אלא יותר מזה. הסיבה לכך היא שהצאצא הצעיר, המזכיר במראהו ובהתנהלותו את מרק צוקרברג ודומיו, הוא מייצג נאמן של אמריקה החדשה – זו שבה חנונים הם אייקונים ודמויות מעוררות השראה. דוני, לעומת זאת, מסמל היטב את ארצות הברית של שנות השמונים, שבה היורמים לא היו יותר מילדי כאפות, והציבור נשא את עיניו אל ילדים רעים שכמותו.

      אם כך, בהיפוך מוחלט לימי "נקמת היורמים", כאן הנקמה היא דווקא של מלכי הכיתה – על פניו, המטרה של דוני היא פשוט להשיג את הסכום הדרוש להחזרת החובות, אבל למעשה יש לו יעד נשגב יותר. הוא יוצא להשיב לעצמו ושכמותו את תהילתם ובעיקר את כבודם, והוא מבקש להשליט מחדש את הסדר הישן, ולטלטל את העולם המרובע והמתחסד של בנו. עוד לפני שייקח ממנו את הכסף, קודם כל ידאג לכך שיבלה כהלכה בימים האחרונים לרווקתו, ובמקום לקחת השראה מעמודי הלייף-סטייל של מגזינים כלכליים מלוקקים ומשגשגים, יפעל דווקא בהתאם למנטרות של מגזיני מין זולים ומיושנים.

      בכך, בדיוק כמו "רחוב ג'אמפ 21" לפני כמה חודשים, "זה הבן שלי" שב ומזכיר לנו עובדה נשכחת: אמנם נהוג לראות בשנות השמונים תקופה תרבותית חשוכה, אך לפחות בסופן שררה בהן רוח מרדנית ומשוחררת לאין שיעור יחסית לימינו.

      רגע, למישהו יש משהו נגד סיגריות, בירות ובחורות? מתוך "זה הבן שלי"

      הסרט חוגג את הרוח הזו, ועושה זאת בצורה פרועה להפליא. למעשה, זוהי הקומדיה הבוטה ביותר בקריירה של סנדלר, ובכלל אחת הוולגריות שנראו לאחרונה בקולנוע האמריקאי. היא כה ישירה וחסרת גבולות, עד שלעומתה "הדיקטטור" מעודן כמו משלי חז"ל. נראה כי הגיבורים עצמם מתקשים לעכל את מה שהם חווים, שלא לדבר על הקהל כמובן.

      וכך, "זה הבן שלי" הוא אולי הסרט הראשון בקריירה של סנדלר שיש בו בדיחת פלוצים אחת בלבד. הרי מה הטעם בדאחקות ילדותיות וחבוטות שכאלה, אם התחושה היא שאין לך מה להפסיד ואם המטרה היא ליצור אנרכיה מוחלטת? בהתאם לזאת, הקומיקאי מכוון כאן גבוה הרבה יותר, או שמא יש לומר דווקא נמוך הרבה יותר. הוא משתמש בסקס בין קטין ואשה בוגרת כנקודת מוצא, טומן משגל בין אדם בגיל המעבר לקשישה באמצע, ושומר את ההפתעה הגדולה באמת לסוף.

      חלק מן המעמדים המופרעים הללו נולד בגלל מנהגיו הנלוזים של הגיבור, אבל הגרועים שבהם אינם באחריותו הישירה. למעשה, בסופו של דבר הוא מתגלה כתמים יחסית לסביבה המעורערת של בנו, שהצליחה להסתיר את הסטיות שלה תחת כסות של התחסדות, אך בואו של דוני העלה אותן מעל פני השטח. הקולגות של בנו ומשפחתה של כלתו העתידית העמידו פנים של פוריטנים פטריוטיים, חסודים וישרי דרך, אך ברגע שנכנס יין ויצא סוד, הם נחשפים במערומיהם, במלוא מובן המילה.

      מאחורי הוולגריות הבוטה מסתתר עוקץ סאטירי. מתוך "זה הבן שלי"

      ההבדל הוא, שאצל דוני ההרפתקאות המיניות נובעות מתשוקה אמיתית – הוא אוהב את החיים ויודע איך לנצל אותם. לעומת זאת, החבורה הצבועה שמקיפה את בנו משתמשת בהן באימפולסיביות רק מתוך הצורך לברוח מן הקיבעונות החברתיים של מעמדם. אם כך, הוולגריות של הסרט, חריפה ככל שתהיה, אינה לשם הפרובוקציה בלבד – יש בה עוקץ סאטירי. חוץ מזה, היא יוצרת חווית צפייה משעשעת להפליא: בשעה שב"ג'ק וג'יל" אכן היתה בדיחה מוצלחת אחת בלבד לאורך כל הדרך, כאן יש פאנץ' ראוי אחד פעם בחמש דקות לכל הפחות.

      סנדלר לא בוחל באף אמצעי, אולם לפחות זה מצליח לו. לאור ההתרחשויות שיש כאן, לולא האיכויות ההומוריסטיות היה אפשר לקטלג את "זה הבן שלי" כמלודרמה גרוטסקית או אפילו כסרט אימה, אבל הוא מצחיק מספיק כדי להחשיב אותו כקומדיה, ועוד אחת משובחת.

      חוץ מהיותו מצחיק, יש ב"זה הבן שלי" עוד משהו. האם זה רגש? לא, זה לא העניין, אף שבסיפור קאמבק כמו זה העומד במרכזו יש פוטנציאל סנטימנטלי, ואפילו שסנדלר הצליח בעבר לגעת בלב גם בקומדיות פרועות. נכון יותר לומר שהסרט מצליח לסחוף את הקהל, לעורר בו הזדהות ובעיקר לנטוע בו את התחושה הנעימה שקורים מולם הדברים הנכונים. זאת, כיוון שדוני מאשש את ההנחה שעדיף להיות ילד רע מאשר חנון מהשורה, וזה משהו שכל צופה ידע עמוק בלבו, ורק חיכה שיבוא מישהו וימחיש זאת באופן ניצח.

      תנו לסנדלר לנצח, ובתמורה תקבלו את המסיבה הטובה בעיר. מתוך "זה הבן שלי"

      "זה הבן שלי" מוכיח גם דבר נוסף: כן, בתשובה לשאלה שריחפה מעל הפרויקט עוד בתחילתו, לסנדלר עדיין יש את זה. נכון, הסרטים הטובים שלו באים כסנדוויץ' בין שניים גרועים, ובהתאם לכך אפשר להבטיח ש"מגודלים 2" בשנה הבאה יהיה איום ונורא (גם "מגודלים" הראשון היה כזה). אך במיטבו, אין כמוהו, והוא דואג לקחת את הצופה למסיבה הכי כיפית בעיר.

      בעת שמעמדו הציבורי של הקומיקאי בשפל כהמשך למפולת של "ג'ק וג'יל" והוא כבר שכוב על הרצפה, הדבר הקל לעשות הוא לבעוט בו חזק עוד יותר. אך מי שינהג כך, יאבד את הדמות הכי מרוממת רוח בשכונה, ולא יקבל במקומה שום פיצוי ראוי. אז תנו לסנדלר לנצח. תנו ל"זה הבן שלי" ולכל תרבות האייטיז שהוא מייצג לחזור ובגדול. תנו לאבא לעשות בושות.


      "זה הבן שלי": איפה ומתי רואים?
      "זה הבן שלי": סרט וולגרי מדי או גאוני? דברו על זה בפייסבוק שלנו

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully